החיים זורמים. החיים דוחפים.
לחיים יש אופי. בחיים יש יופי.
לחיים יש טבע וסדר.
יש תורה.
האדם הוא סוף, סגור בחדר.
ובתוכו גם יש נורה.
יש לו שכל, הוא יכול להסתכל.
ולפעמים- זה ממש מתסכל.
האדם הוא הופעה זמנית.
ה"אני" הוא רק מקרה.
הוא מציאות זמנית,
בתוך מבנה שמקורה.
וה"אני" יכול להיות לבד.
כמו אדם שביער הוא אבד.
אבל החיים דוחפים.
החיים דורשים.
להיות תקוע הם לא מרשים.
אז ה"אני" האנוכי משתיק.
על ידי שהוא בחור די מצחיק.
המציאות אינה דבר מחיק.
אבל הנטייה הבריאה היא דבר שחיק.
הוא ילך לחברה. לסביבה. לתדמית.
ובכל רגע הוא יתקשר לעוד עמית.
וככל שדרישת ודחיפת החיים תגבר,
כך יותר ויותר הוא יהיה מנוכר.
משותק, מבודד- הוא יוסיף גם תאוות,
תחושות חזקות וסוחפות.
ולרגע או שתיים,
אפילו לשנה או שנתיים-
הוא יחוש בחופש,
בזמן של הנופש.
אבל הוא לא תופס,
שאת הנקודה הוא מפספס.
כי ה"אני" האנוכי- ממי הוא בורח?
מעצמו. ממקוריותו. משורש מציאותו.
ולכן לא יעזור לו להיות צורח.
והבחור בטלוויזיה? אתה לא תהיה כמותו.
אז זה לא יצלח בידיו. ועכשיו-
לאחר חלוף הסערה, לאחר שיכוך ההתרגשות
-משהו חסר. משהו רע.
יש ריק, וזה מעיק.
אז הוא מחפש קירבה, ואהבה.
הוא מחפש שלווה והכלה.
אז הוא פוגש בנות.
והקשר הוא חזק. וסוחף.
כל הזמן הן משתנות.
ומשהו בפנים דוחף-
הוא קצת עייף.
אז הוא נכנס לאינטרנט
ולא מתחרט-
נמאס לו את עצמו להיות מחרטט.
סוף סוף הוא חופשי.
עכשיו הוא מצא.
שליטה ויכולת, אהבה ושלווה.
שקט. שקט. הדחף נגמר. ההתלהבות הסתיימה.
ושוב הפעם אותה החוויה המרה.
מנוכר ובודד. עצוב ומיואש.
בתוך הלב מתחיל להיות חשש.
"ממה אני נס?"
"למה אני לא חש בטוח?"
"למה הכול כאן כ"כ שטוח?"
"מה כבר חסר לי?"
ותשובה- אין.
רק גלגל חוזר בכל כמה זמן.
נפילה וקימה. נפילה וקימה.
המלחמה הזו עוד לא הסתיימה.
"מתי אשתחרר?"
"מתי אתבגר?"
"מתי אתגבר?"
"מתי זה יעזוב אותי?".
ותשובה- אין.
הניתוק הוא גדול.
המרחק הוא עצום.
ה"אני" רוצה לגדול.
אבל הוא עדיין עצום (בעיניים).
הוא צריך הקשבה.
הקשבה לעצמו.
הוא צריך השבה.
השבה לעצמו.
החיים הם זורמים.
החיים הם דוחפים.
אנחנו צריכים רק להיות מקשיבים...
