ברוכים הבאים, אורח

הסיפור שלי עד כה
(0 צופה) 

נושא: הסיפור שלי עד כה 5488 צפיות

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 3 חודשים #145649

משהו שכתבתי לעצמי- כואב. אני לבד. אין לי קירבה. אין לי אינטימיות. אין לי את מי לשתף. אין לי ביטחון. אין אדם שאני סומך עליו. שאני מוכן להיפתח בפניו. להיות חלש כלפיו. נמאס לי. אין לי כוח. הכול אצלי שבור מבפנים. אין לי אף-אחד בעולם. נמאס לי להתאמץ. נמאס לי להתגבר. נמאס לי להילחם ולסבול. אני שבור. המשפחה הרוסה. ההורים גרושים. אני רחוק. רחוק מכולם. בודד. אני מפחד. אני מפחד להיפגע. אני מפחד להיפגע עוד. אני לא רוצה להיפגע עוד. אז אני מסוגר בעצמי. כל מי שאי פעם נפתחתי אליו פגע בי. עזב אותי כשהיה קשה. צחקו עלי. השפילו אותי. כואב. כואב. צער. אני רוצה להיפתח למישהו- אבל אני מפחד. אני מפחד מלאבד שליטה. מפחד מלפגוע. מלהרוס. אני מפחד מהכאב שלי. מהרגע שהוא יצא החוצה בכעס ושנאה כלפי אנשים טובים. אני מפחד מהאנוכיות שלי. מהגאווה. מהכבוד. אני לא מכיר את עצמי. אני מנוכר. כואב לי. כואב. אני סובל. זה נמצא כל הזמן מתחת לפני השטח. אני מפחד להיות חלש, לסמוך על מישהו, לתת לו שליטה בחיי, לתת לו להכיר אותי. כי כל פעם, כל פעם, שעיתי את זה- נפגעתי. התאכזבתי. אני רוצה שמישהו יבוא אלי. יוכיח לי שהוא אוהב אותי. שאכפת לו. שהוא מוכן לסבול ולהתאמץ בשבילי. מישהו שאני אשנה לו. שיהיה שם בשבילי. קשה לי. כואב לי. אני מפחד. 

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 3 חודשים #145650

ואו ואו ואו!
פוסט כנה בטירוף
כ"כ אמיתי כ"כ כנה וכ"כ כואב
אני מוכן לאהוב אותך ומוכן להתאמץ בשבילך
ובהחלט משנה לי אם אתה שמח או לא ואני רוצה שיהיה לך טוב
אבל , מה שלקח לי כמה חודשים טובים אצל מטפל להבין, שזה שאשתי / או כל אחד שאני מצפה לאהבה ממנו
לא עושה בדיוק מה שאני רוצה שייעשה ולפעמים היא עושה דברים שנגד רצוני ומכאיבים לי לא אומר שהיא לא אוהבת אותי
בסופו של דבר שני אנשים נפגשים לכל אחד יש את החיים שלו אבל אני ציפיתי שהיא תרצה (עם סגול) אותי
ותגיד רק מה שאני אוהב לשמוע וכו וזה יעיד שהיא אוהבת אותי
ולמה כך חשבתי? כי זה הדרך שאני ניסיתי תמיד לקבל אהבה מההורים שלי חברים וכו
מה שאני לומד היום שזה שהיא מביאה את עצמה ומדברת ועושה את מה שהיא רוצה זה לא נגדי או בעדי זה פשוט היא
ובמקום לאהוב אותי בדמות שלה אני לומד לאהוב אותה כפשוטו יש הרבה מה להאריך אני מקווה שהרעיון מובן
לכן אני אומר שוב אני מוכן ורוצה לאהוב אותך ולעשות לך טוב אבל כך בחשבון שיכול להיות שבלי כוונה אני יגיד או יעשה דברים שאתה לא כ"כ אוהב ואני מקווה שלא תיקח את זה כפגיעה
כמובן אני לא בא להגיד שזה מה שקרה לך כל השנים יכול להיות שבאמת פגעו בך אני רק אומר על עצמי בתור שאני מזדהה עם מה שאתה כותב שבמבט לאחור אולי באמת לא כולם אשמים וזה פשוט היה תלוי בתפיסה שלי מה נקרא אהבה ומה נקרא פגיעה
מקווה שהועלתי ואם לא, דע שבכל אופן אני אוהב אותך מאוד
משה

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 3 חודשים #145656

החיים זורמים. החיים דוחפים.

 לחיים יש אופי. בחיים יש יופי.

לחיים יש טבע וסדר.

יש תורה.

האדם הוא סוף, סגור בחדר.

ובתוכו גם יש נורה.

יש לו שכל, הוא יכול להסתכל.

ולפעמים- זה ממש מתסכל.

האדם הוא הופעה זמנית.

ה"אני" הוא רק מקרה.

הוא מציאות זמנית,

בתוך מבנה שמקורה.

וה"אני" יכול להיות לבד.

כמו אדם שביער הוא אבד.

אבל החיים דוחפים.

החיים דורשים.

להיות תקוע הם לא מרשים.

אז ה"אני" האנוכי משתיק.

על ידי שהוא בחור די מצחיק.

המציאות אינה דבר מחיק.

אבל הנטייה הבריאה היא דבר שחיק.

הוא ילך לחברה. לסביבה. לתדמית.

ובכל רגע הוא יתקשר לעוד עמית.

וככל שדרישת ודחיפת החיים תגבר,

כך יותר ויותר הוא יהיה מנוכר.

משותק, מבודד- הוא יוסיף גם תאוות,

תחושות חזקות וסוחפות.

ולרגע או שתיים,

אפילו לשנה או שנתיים-

הוא יחוש בחופש,

בזמן של הנופש.

אבל הוא לא תופס,

שאת הנקודה הוא מפספס.

כי ה"אני" האנוכי- ממי הוא בורח?

מעצמו. ממקוריותו. משורש מציאותו.

ולכן לא יעזור לו להיות צורח.

והבחור בטלוויזיה? אתה לא תהיה כמותו.

אז זה לא יצלח בידיו. ועכשיו-

לאחר חלוף הסערה, לאחר שיכוך ההתרגשות

-משהו חסר. משהו רע.

יש ריק, וזה מעיק.

 אז הוא מחפש קירבה, ואהבה.

הוא מחפש שלווה והכלה.

אז הוא פוגש בנות.

והקשר הוא חזק. וסוחף.

כל הזמן הן משתנות.

ומשהו בפנים דוחף-

הוא קצת עייף.

אז הוא נכנס לאינטרנט

ולא מתחרט-

נמאס לו את עצמו להיות מחרטט.

סוף סוף הוא חופשי.

עכשיו הוא מצא.

שליטה ויכולת, אהבה ושלווה.

שקט. שקט. הדחף נגמר. ההתלהבות הסתיימה.

ושוב הפעם אותה החוויה המרה.

מנוכר ובודד. עצוב ומיואש.

בתוך הלב מתחיל להיות חשש.

"ממה אני נס?"

"למה אני לא חש בטוח?"

"למה הכול כאן כ"כ שטוח?"

"מה כבר חסר לי?"

ותשובה- אין.

רק גלגל חוזר בכל כמה זמן.

נפילה וקימה. נפילה וקימה.

המלחמה הזו עוד לא הסתיימה.

"מתי אשתחרר?"

"מתי אתבגר?"

"מתי אתגבר?"

"מתי זה יעזוב אותי?".

ותשובה- אין.

הניתוק הוא גדול.

המרחק הוא עצום.

ה"אני" רוצה לגדול.

אבל הוא עדיין עצום (בעיניים).

הוא צריך הקשבה.

הקשבה לעצמו.

הוא צריך השבה.

השבה לעצמו.

החיים הם זורמים.

החיים הם דוחפים.

אנחנו צריכים רק להיות מקשיבים...

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 3 חודשים #145661

חזק מאוד!
אהבה חמלה והכלה עצמית זה משהו שבלעדיו אני לא יכול לחיות בשפיות
מודה לאלוקים שנתן לי את זה רק להיום 

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 2 חודשים #145756

איזה כיף!!!!!! הייתי עכשיו (עדיין) מול המחשב. לבד בבית. באופן אוטומטי נכנסתי לאיזה אתר. הייתי במרחק ל קליק אחד מליפול. ואז עצרתי. וחיכיתי. וחשבתי מי אני. ומי אני רוצה להיות. ונזכרתי בזה שיש לי בחירה חופשית. ושאני מחליט מה יקרה בחיים שלי. ושאני מחליט מה לעשות. ואז יצאתי. לגמרי מבחירה חופשית. הייתי בוחר. בוחר. יכולתי לחטוא. יכולתי שלא לחטוא. אני יכול לעשות מה שאני רוצה. אני בוחר. אף-אחד לא מכריח אותי. שום דבר לא מונע ממני. ואני בוחר שלא. שלא לראות. שלא להיכנס. שלא ליפול. איזה כיף!!!!

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 2 חודשים #145778

5 ימים נקי. היה לי אחלה של חג. הייתי עם המשפחה. היה כיף. כנ"ל גם לגבי השבת. אני ממש מרגיש שאני מתחבר אליה יותר (לאחי ואחיותיי). שאני אוהב אותם. ושטוב לי איתם. (פעם הייתי שונא להיות עם המשפחה). אני מתגעגע לאחים שלי שכבר נסעו. אתמול בלילה, כל המשפחה, ראינו סרט. אחרי הסרט הייתי לבד. היה לי דחף לפתוח את הטלפון- "רק קצת". "בלי להיכנס לאתרים לא צנועים" וכו'. עצרתי. עשיתי את הטבלה (של "מתחברים מחדש"). ראיתי שזה באמת היה געגוע לאחים. רצון לקשר. רצון לתחושה שמשהו קורה כאן. להרגיש "ביחד". ואחרי ששמתי לב לזה- הדחף נעלם. תחושת הדחף המיני שי התבררה כדחף אחר. הלכתי לישון שמח. קמתי היום שמח. היום בבוקר עשינו פאזל. שזה גם היה כיף. וגם למדתי קצת תורה. ואני ממש ממש שמח. פשוט רציתי לשתף אתכם. אשמח שתגיבו לי. 

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 2 חודשים #145782

עוד פעם אכזבה. עוד פעם כאב. כעס. שנאה עצמית. תסכול. עוד פעם אני במקום שאני לא רוצה להיות בו. שעושה לי כל כך רע. למה אני חוזר לזה? היה לי כל כך טוב. הייתי שמח. הרגשתי טוב. אהבתי לקום בבוקר. אהבתי את החיים.
אווףףףף. למה נכנסתי למחשב? למה עשיתי את זה? אני לא מבין בכלל מה חיפשתי בזה. אולי מפלט מהגעגוע? אולי בריחה מהבדידות? עוד פעם צער. עוד פעם חרטה. עוד פעם הלם כשזה נגמר. החרטה- כמה שהיא צורבת לי. אני שונא את זה. אני שונא את זה שאני מתנהג כך. שאני הורס את עצמי כך. ואני יודע שזהה רע. תוך כדי ידעתי שזה רע, ושאני לא רוצה בזה. ממש יכולתי להרגיש את התחושה של אחרי וידעתי מה יקרה כשאני אסיים. והמשכתי. לא יודע למה המשכתי. לא יודע. סליחה. אני רוצה לתקן. אני רוצה להשתנות. אני רוצה להפסיק לתמיד. כואב לי. שורף לי. ודווקא, דווקא כשהתחיל להיות טוב. כשהתחלתי להיות שמח. ואוהב. ואהוב. אוווףףף. זה היה אחרי 5 ימים של נקיות. עד ראשון הבא זה 7 ימים של נקיות. אשמח להגיע לזה. אכתוב על זה עוד שבוע. יש לי תקווה. טעמתי מהבריאות. מהניקיון. ואני רוצה עוד. ואני אשיג עוד. אני צריך לקבל את הבדידות שלי. ואת הגעגוע שלי. לא לברוח מהם. גם אם יש אכזבות- אני צריך לתת להם מקום. לרהגיש אותן. אשמח לתגובותיכם.

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 1 חודש #145813

קמתי מאוחר. פחות מאוחר ממה שקמתי אתמול. התפללתי יחיד. אחרי זה עשיתי כמה דברים בבית. אתמול יה לי קצת נפילה. ראיתי כמה דברים במחשב. יצאתי מהר ככה שאיני מחשיב את זה כנפילה ממש. הבדידות הזו מכבידה עלי. לבד כל היום. חוץ מבערב כשהמשפחה חוזרת הביתה. אני שם לב שגם כשאני צופה- אני לא אוהב את החלק של האקטים ממש. אני אוהב את העלילה מסביב. את הספור. את החוויה של ה"קשר". את החוויה שקורה משהו. שיש "ביחד". קשה לי הבדידות. אבל לפעמים, כשאני מתגבר ולא נכס למחשב, הבדידות הזו היא אהובה עלי. היא שמחה. היא שלווה. היא התמלאות פנימית. לפעמים אני חש מחובר לה'. אחרי לימוד טוב. ואז אני שמח. אני שם לב שזה לא רק הפו' שמכאיבה לי- זה גם כשאני סתם במחשב במקום להיות עם עצמי. אני יכול לשכב על הספא שעה-שעתיים סתם כך וזה יעשה אותי שמח. כי הייתי עם עצמי. ולהיות במחשב 20 דק'- וזה ידכא אותי. יחליש אותי. מרגיש טוב היום. מרגיש מחובר.

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 1 חודש #145814

כתבתי לעצמי אתמול:

לא יודע מי אני
לא יודע מה רוצה
אין לי שליטה עצמית
ואת עצמי איני מוצא

מרגיש אדם עני
כשלבסוף אני יוצא
אין חבר ואין עמית
ואין קו שאיני חוצה

לא רואה שום הבדל, שום שוני
משום דבר איני מרוצה
הכוח שלי מתבלה, זה סם ממית ומכלה
ואת חיי הוא ממצה (לשון תמצית)

את כל אויבי אני רוצה לרדוף
מרגיש דפוק כמו התוף
אני מופקר כמו החוף
רוצה את הכל לחטוף

איני חשוף אני מוסתר
כמו הנוף
אני שקוף וזה מפחיד
מרגיש שעוד מעט הסוף (בקטע טוב)

יש חברים יש משפחה
ואישכהו מרגיש כמו שפחה
יש לי עצבות ואין שמחה
ועל השכם אין טפיחה

אין קירבה ואין שיחה
ופנימיותי כבר נלקחה
כל מה שיש זה שיכחה
וכבר לא חש לתוכחה

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 1 חודש #145815

ישר כח שאתה מחיה את האתר פה

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 1 חודש #145833

תחושה של יובש כללי. הכל מרגיש לי טכני כזה. לא מרגיש מחובר למה שאני עושה. התפילות חסרות רגש וחמימות פנימית. לא יודע. מצד אחר כשאני מתבודד אני כן מרגיש קשר פנימי ודבקות. אבל זה רק אם אני מתכנס פנימה. כשאני עסוק בשטף החיים הרגיל- זה מרגיש יבש. לא יודע.

נערך לאחרונה: לפני 1 שנה, 1 חודש על ידי DeletedUser206. סיבה: שגיאות כתיב

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 1 חודש #145845

היו לי עליות וירידות במהלך בין הזמנים. אבל אני מרגיש שאני מסיים אותו בטוב. 9 ימי נקיות. נראה לי שהצלחתי לזהות את הצרכים שלי. את מה שאני מוצא בפוי'. אני יוצא מבין הזמנים יותר שליו. יותר רגוע. יותר מודע לגעגוע. פחות רואה את עצמי כאדם גרוע. כבעיה. יותר שמח. יותר קשור לחברים שלי. יש לי יותר אינטימיות עם עצמי. כמובן זה לא ערובה לשום דבר מבחינה מעשית אבל מבחינתי זו התקדמות גדולה. אז היו לי נפילות וקשיים, עליות וירידות אבל עכשיו אני חש איזון.





הפחד שלי הוא שאני אשכח את כל זה. שאני אאבד את עצמי שוב בשטף של הלימודים, העשייה, וההישגיות שיש לי בישיבה. זה משתק אותי קצת. זה מייאש אותי קצת. מוציא את הרוח מהמפרשים.

אני מפחד שבפעם הבאה שאחזור הביתה- ארוץ ישר ל... כמו שהייתי עושה עד עכשיו. תמיד, תמיד הייתי חושב שזהו, מצאתי את שחסר לי ואז הייתי חוזר הביתה ו...

אני מפחד. אין לי וודאות. יש מלפני חושך. העתיד לוט בערפל.



זה לא נותן לי לבטוח בעצמי. זה לא נותן לי להיות שמח לגמרי. להיות משוחרר לגמרי (במקומות הנכונים, אני לא מדבר על הפקרות).



לא יודע מה לעשות. אשמח לעצות. 



שבוע טוב, חודש טוב.



נ.ב

זה שונה משאר הפעמים בגלל ששאר הפעמים הייתי חש ש- "זהו, זו הייתה הפעם האחרונה" כשהייתי בישיבה- שהיא מקום נקי שפשוט אין לי את האפשרות ליפול בו (אוננות כשלעצמה אינה אופציה בשבילי) והפעם אני חש משוחרר מהפוי' גם כשהייתי בבית (ששם כן יש לי אפשרות ליפול).
נערך לאחרונה: לפני 1 שנה, 1 חודש על ידי DeletedUser206. סיבה: שגיאות כתיב

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 1 חודש #145850

  • חיים אמיתיים
  • רצף ניקיון נוכחי: 5 ימים
  • מנותק
  • דירוג כסף
  • הודעות: 101

אני חושב שעצם זה שאתה כותב שיש לך איזו שהיא התקדמות זה דבר מדהים, וזה שאתה מפחד מהעתיד זה דבר הגיוני ומראה כמה אתה רוצה לנצח במלחמה הזאת, אצלי בתקופות הטובות אני מפחד, בתקופות הגרועות אני אפי' לא מפחד אני שקוע בזבל ומיואש...
תודה לך על הכל 
בהצלחה

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 1 חודש #145851

תודה רבה! חיזקת אותי. שימחת אותי.

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 1 חודש #145856

  • שמח בחלקי
  • רצף ניקיון נוכחי: 667 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 487

מזדהה עם התחושות, הערפל יכול להיות לפעמים חזק ואנחנו לא רואים מה קורה איתנו, מסתחררים מהפורנו ושוב נופלים, גלגל...
בעזרת השם תמצא את הדרך לדעת מה עובד עבורך, הכי חשוב לא להתייאש

זמן ליצירת דף: 1.05 שניות

Are you sure?

כן