קמתי היום מאוחר.
היו לי פנטזיות.
דחיתי אותן.
קמתי נקי.

אני מרגיש יציב יותר.
נקי יותר.
מודע יותר.
שולט יותר.

יום טוב.

תקשיב צדיק!!! תקשיב ותקשיב לי טוב!
אני בן 19, ארבע שנים בפורנו ובארבע שנים האלו נהרסו לי החיים! הזדהיתי עם כל מילה ומילה שכתבת ואני בוכה תוך כדי שאני כותב לך עכשיו, ואצלי לבכות זה דבר נדיר!!!!!!!! כי אני כבר כל כך אדיש ויבש וקר שהחברים קוראים לי מקפיא.... 
תדע לך שאני איתך! ואני נודר לך שאני יוצא מזה וגם אתה יוצא מזה! ולא שאני הרבה זמן בפלטפורמה הזו, אני חדש פה ממש, אבל המטרה שלי זה לחזור לחיות! לחזור ולהתרגש מדברים, להיות פעיל, חברותי ושמח!
ואני חושב שאני איתך על אותה הסירה - ולכן תדע שאתה יכול לכתוב לי באישי, אני חושב שאנחנו יכולים לעבור את זה ביחד.
חזק ואמץ!

אוףףף

אני מזדהה איתך לגמרי
אוהב אותך משה

גם אני...
אוהב אותכם
אתם מצילים לי את החיים...
יהיה טוב בעז"ה

עוד פעם זה קורה
חוזר הביתה וכבר לא יודע מה רוצה
את הדרך- אף אחד כבר לא מורה
ואת עצמי שוב מחדש- אני איני מוצא

עוד פעם זה קורה
חוזר הביתה- אין קו שאני איני חוצה
מרגיש כאילו- בעצמי אני יורה
וזה נראה- שכבר הגעתי לקצה

עוד פעם זה קורה
אף פעם זה לא ממצה
מרגיש בודד, מרגיש ללא הורה
וכבר יודע מה החוסר שעליו אני מפצה

וכבר נמאס לי שנמאס
פעם היה לי כוח
רוצה להיות מיוחד כמו אס
ובפועל אין לי מוח
מרגיש חבלן כמו חמאס
לא יודע איך לצמוח
מישהו אותי רמס
ואני רוצה לצרוח

עוד פעם זה קורה
לא יודע מאין אני בא ולאן אני יוצא
על הפצע- מלח אני זורה
ואת כבר אני לא פוצה

עוד פעם זה קורה
את מי אני מרצה? (מלשון ריצוי)
את מה אני קורא?
למה משום דבר אני לא מרוצה?

מקרה
לא רוצה לישון. עייף- אבל מרגיש התעוררות כזו.

רגשות
כאב. פחד. בושה. כעס. בדידות. פגוע.

חוסר
סביבה תומכת.

כמיהה
שיאהבו אותי. שיעריכו אותי.
ביטחון- מישהו להישען עליו, מישהו שיאהב ויקבל אותי כמו שאני.

אני כ"כ פגוע מאנשים שנפתחתי אליהם ודחו אותי.

כ"כ שבור ממעשים שעשיתי.

אני מפחד. מפחד מעצמי. מפחד מלהכיר במצב שלי כלפי עצמי.
אני מתבייש בעצמי.
אני מפחד לאבד את הסביבה שלי. מפחד שלא יבינו אותי, שלא יעריכו אותי. שיתרחקו ממני. מפחד שיפגעו בי עוד פעם.
אני כ"כ מפחד.
עד שאני מסתגר. מתבודד. לא נותן לאף אחד להיכנס פנימה. לא נותן לאף-אחד לראות את מי שאני באמת, לפגוש את מי שאני באמת. ואז אני נשאר לבד. פגוע. עזוב. בלי מקום בטוח. בלי מקום שאני יכול להיות בו חלש. בלי יכולת לשחרר. תמיד להחזיק את עצמי. תמיד לשלוט בעצמי. תמיד להיות אדם כזה או אחר.
וזה מגיע למצב שגם כלפי עצמי- אני סגור. אטום. שגם אני- כבר לא מכיר את עצמי. כבר לא פוגש את עצמי. כבר לא מחובר לעצמי.

רוצה יקר!

אני מבין אותך מאוד ורוצה שתדע שהרבה מאיתנו מרגישים או הרגישו את מה שאתה מתאר.
יש מוצא, וזה הרבה יותר אפשרי ממה שזה נדמה לך כשאתה בתוך זה.

היכולת לפגוש את עצמנו, להסתכל באומץ פנימה, וללמוד לקבל את עצמנו על כל מעלותינו וחסרונותינו - היא שווה כל מאמץ שנשקיע בשביל זה.

ואתה יכול. בוודאות.

בהצלחה

היה יום טוב:like:

היה טוב בטיול.
היה טוב בקשר שלי עם אחי.
בישיבה המשפחתית בערב, בפיצה, במשחקים, בדיבורים, בצחוקים.

היה טוב.
היה שמח.
היה כיף.
היה זורם.
אני הייתי זורם, משוחרר, צוחק. 
הרבה זמן לא עשיתי צחוקים.
אחותי אמרה לי "כבר שכחתי שאתה מצחיק".
היה טוב.
מרגיש שמח ומשוחרר יותר.

התחרותיות של אחים שלי קצת הרסה, קצת הרחיקה אותי, קצת פגעה והעליבה.

אבל חוץ מזה- היה טוב.
הולך לישון שמח.
הולך לישון עם ציפייה למחר, עם שמחה במחר.

מקווה לקום עם כוחות, להתפלל, ללמוד, לרוץ.
מקווה שמחר יהיה דומה להיום, דומה ושונה. 

לילה טוב:grinning:

לא יודע מה זה ה"אזהרה ספוילר" הזו. לא הצלחתי לבטלה.
אפשר להתעלם ממנה.

הייתה שבת טובה.
ככל שעובר הזמן יותר ויותר אני שם לב שההתמודדות (אצלי) אינה בגירוי החיצוני אלא בתסביך הנפשי הפנימי.

הייתי במקום מאוד לא צנוע, מקום עם הרבה גירויים השבוע. וזה לא כל כך השפיע עלי. כמובן שהייתה המשיכה המינית הטבעית אבל לא מעבר לזה.
זה לא סיחרר, בילבל ועירבב אותי. זה לא משך אותי. ולא הוציא אותי משליטה ואיזון.

לעומת זאת יש רגעים שביום-יום, בישיבה הצנועה שיש בה כמעט אפס גירויים, פתאום מתעורר דחף חזק שסוחף אותי לכל מיני מעשים.

ככל שאני יותר מתחבר לעצמי, יותר מתרגל את הטבלה (של מתחברים מחדש) ויותר מודע לכוחות, לרצונות, לצרכים, ולדחפים הנפשיים שלי, למה שמתחולל בקרבי, ומתוך המודעות והחיבור הזה אני נותן את המענה הנכון לבקשות ולכמיהות הפנימיות שלי- כך ההתמודדות נעשית פשוטה יותר, בריאה יותר, ומאוזנת יותר.

באופן מעשי- מצאתי את הכלים "גלישת גלים" ו"סטאר" מאוד עוזרים בשעת דחף ממשי. 

מתפלל שהשבוע יהיה שבוע של איזון וחיבור.

שמח בעצמי, בעבודתי הרבה ופירותיה שהולכים ומתגלים אלי.

שבוע טוב!

נ.ב

כלים אלו עוזרים לי לא רק בהתמודדות עם דחפים מיניים אלא עם כל סוגי הדחפים- עצלות, אכילה, כעס, קושי ביציאה מאיזור הנוחות ועוד'.

עייפות. לאות. 
חוסר כוח. נמאס.
חוסר טעם. 
מרירות פנימית.

משהו מתעורר בפנים. מנסה לצאת. לפרוץ. 

דוחף.... דוחף....

העסק בתורה ממלא אותי, משמח. היציאה ממנו- גם לדברים חשובים- מעייפת, מרדימה. מכאיבה. 

ניתוק. סתירה פנימית. בלבול.

אם רק היה לי אישה לספר לה. שהייתי קרוב אליה (נפשית). שהייתי  בוטח בה....

אבל אין. זו ההתמודדות שלי כרגע, היום, עכשיו.

לחיות עם החוסר הזה, עם הריק הפנימי. 

להתגבר. להשתפר להתעלות עם הקשיים ומתוכם.

אני אצליח. זה יקרה.

עוד אתגבר ואשתחרר.

זה בטוח.

אופטימיות, שמחה, תקווה, חיבור לעצמי, ולה'. 

מרגיש נוכח- בעשייה שלי, ברגשות שלי.

בחיים. הכל הולך ומתמלא, הולך ופורח.

אשרי ומה טוב חלקי.

אני כועס. כועס על עצמי.

על החטאים, על העוונות.

על כל הרע שאני עושה.
על זה שכל פעם מחדש אני חוזר לזה.

אני צבוע. צ ב ו ע. 
הרי כשאני בישיבה אני כולי "צדיק" ו"למדן" וכשאני חוזר הביתה... מיד יוצא מי שאני באמת- ילד זבל שמכור למחשב,לפורנו, ולאוננות. אפילו התחלתי לשלם על זה. ולצפות בפורנו של קוקסינלים ושל אלימות ואונס. 

מה נסגר איתי?! אני חלאהה!!!

אני לא רוצה להיות כזה, אני רוצה להיות אחר- אבל אני לא מצליח להפסיק, פשוט לא מצליח. 
כל פעם מחדש אני בוחר בזה- הולך לה מרצוני החופשי ואחרי זה אני "מצטער" ו"מתחרט".

עאלק- איזה שקרן אני, נבלה. אם אני כ"כ מתחרט- אז למה אני חוזר לזה? למה אני בוחר בזה? למה אני לא הולך ללמוד פשוט? 

אוףףף!!! אוף!
נמאס לי כבר. נמאס לי מהחיים האלה  נמאס לי ממני. זה הכל באשמתי- הכל אני הורס. יכול להיות לי טוב. אני יכול להיות שמח. אבל לא- אני חייב להיכנס לפורנו הדפוק הזה. 

אני כבר לא מאמין בעצמי. אני יודע שלמרות כל מה שאני מרגיש עכשיו- כל החרטה, השנאה, הכאב, הצער, התסכול, הכעס, למרות הכל- בפעם הבאה שאני אבוא הביתה- אני ארוץ ישר לשם- ישר לפורנוגרפיה. אני יודע את זה. 

לכן אני לא מקבל את העאלק "חרטה" שלי ואת העאלק "צער" הזה.

אני רקוב בעצם. אני זבל. זה מה שאני. 

אני יכול לחזור לישיבה- ואז כמובן שאהיה "צדיק" ו"למדן"- אבל אני לא רוצה- כי אני יודע שזה לא אמיתי. כי אני יודע שזה סתם שקר שמחזיק רק עד שיהיה לי עוד פעם אפשרות לחטוא. עוד פעם אפשרות לאכזב.

כי זה מה שאני- אני מאכזב- את עצמי, את ה', את אמא שלי. 

אני זבל, אני רשע. 







אני צריך עזרה. אני כבר לא יכול יותר. לא יכול יותר עם הבדידות הזו. לא יכול יותר לסחוב את כל זה על הגב שלי. לא יכול יותר לסבול. אני צריך עזרה- אבל אני מפחד מידי. ומתבייש מידי. וגאוותן מידי. לכן אני לא פונה לאף-אחד. לכן אני לא נפתח בפני אף-אחד. 

לכן אני ממשיך לסבול שוב ושוב ושוב כמו לולאה אינסופית של- ישיבה, שמחה, תקווה, בית- כישלון אכזבה שנאה כעס- בלי יכולת להשתחרר. 

ואו