רל"ל (בגימ' 260 - עשר פעמים הוי"ה, פעמיים "עין" בגימ') ולכבוד ה', תודה על כל התגובות והדיבורים שלכם. החכמתי מאוד.

מדהים אותי כל פעם מחדש כמה עמוקים האנשים שפה. יותר מכל מי שאני מכיר. ואולי אף אחד לא נפתח ככה, מספיק כדי שאוכל להכיר אותו ובו כך.

תודה רבה לכל המגיבים. הייתי עכשיו בנסיעה של שעתיים לסבתא שלי. הרבה קשיים בדרך. חיילת ישבה ממולי. בחורה לידה. ובחורה לידי. לא יודע איך אין נראות. חוץ מהחיילת. כולל עוד הרבה שהסתובבו שם חצי לבושות. כמו בכל רחוב. סה"כ התגברתי והצלחתי. יום טוב חברים. אוהב ומעריך

חזרתי הביתה. נפלתי. בהכל בערך. הייתה לי התלבטות של כמה דקות ואז פשוט עשיתי את זה בלי לחשוב יותר מידי. נמאס לי כבר. אין לי כח לזה. אולי זה הבעיה- שאני פשוט רוצה שיהיה לי טוב בחיים ולא באמת מחפש לעשות את מה שנכון וישר וצודק. שאני לא באמת שייך לכל הדברים שאני אומר. שיש לי פשוט כל מיני ידיעות אבל הן לא שייכות אליי, הן לא קנויות בנפשי.

(זה מצחיק קצת, אני מרגיש צורך גדול להגיב אבל אין לי באמת מה לומר. אולי רק ש)אתה שייך לכל מה שאתה אומר כיוון שאתה יהודי. זה קודם כל. נכון, אולי עוד לא קנית את הדברים, ובאמת צריך עבודה גדולה כדי לקנות אותם. זה נמצא בנו בכח והמלאכה שלנו זה לגלות ולהוציא את זה לפועל. זה כל הפרקים הראשונים של מסילת ישרים (בזהירות ובזריזות). לא רק אתה רוצה שיהיה לך טוב בחיים. גם הקב"ה רוצה, בשביל זה הוא יצר את כל המציאות הזו. נכון, יש סוג של הבדל. הקב"ה רוצה שיהיה לך טוב בחיים ה"אמיתיים", העליונים, הרוחניים, ואתה מדבר על החיים והטוב שבעולם הזה. מסילת ישרים לא יעזור לנו פה כדי לענות על הנקודה הזו. אבל צריך לדעת, לייצב, ליצוק בעצמנו את הידיעה שיש הרבה טוב גם בעולם הזה (יש רמב"ם כזה נראה לי שהטוב בעולם הזה גובר בכמות ואיכות על הרע) ופשוט אנחנו נתקענו על ה'טוב' ברובד הנמוך שבו הוא מופיע ברובד המקולקל והלא ראוי שלו, ואנחנו צריכים לצאת מזה והתחיל להרגיש טוב בדברים היותר נכונים. במשחק שחמט טוב עם חבר, בשיחה טובה עם קרוב משפחה בעזרה אקראית לאדם ברחוב ובכל שאר מילי דמייטב. 

אוהב ומעריך, כל הזמן על כל הזמן. חיל.

קודם כל- תודה רבה לכל המגיבים והעונים- בין לאלה שפשוט מזדהים בין לאלה שמייעצים עצות בין לאלה שאומרים שעזרתי להם וכו' כל תגובה משמחת אותי. אז תודה רבה!!
דבר שני- אתמול בערב הגעתי הביתה- לא נפלתי. אפילו לא קצת. לא הדלקתי את המחשב בכלל. כלום.
יש משפט שמו"ר הרב שלמה אבינר שליט"א אומר לפעמים שצריך להשתמש במידת העצלנות כדי לא לחטוא. להתעצל לחטוא. ואף פעם לא הבנתי את זה. 
אתמול, כשהתעורר בי יצר לחטוא, פשוט המשכתי לשבת בספא. לא קמתי. "לא היה לי כח לקום". לא ניסיתי להילחם או להתגבר או משהו כזה. פשוט לא זזתי. לא קמתי. וזה הצליח לי.

לא יודע איך זה קרה. לא יודע מה בדיוק קרה. קמתי בשבת בבוקר. נטלתי ידיים וכו'. הלכתי לשירותים. ואז פתאום פשוט שפכתי זרע. למישהו זה קרה פעם? לא היה לי אפילו פיתוי, דימיון או התלבטות. אין לי מושג מה זה. מישהו מכיר משהו כזה ויכול להסביר?

קצת מכיר סיטואציות דומות
ווואוווו זה כואב לא פשוט
מזדהה, תזכור - שאשמה ובושה עם דורשים עוד נפילה...
תוותר על זה, תעשה פעולות שעובדות אצלך להביא עוד יום נקי - רק להיום.

היי
עברתי עכשיו על הסיפור שלך מההתחלה,
קראתי כמעט הכל
אני מאד מזדהה, 
עם הרצון להילחם ולהראות לעצמך ולכל העולם שהפעם אתה תנצח ואז בשעה 4 לפנות בוקר כשאתה עייף - התאווה מנצחת אותך,

לא בטוח שאני האיש המתאים - אבל מה שברור לי שאתה לא בכיוון,

אני ניצחתי את התאווה רק דרך כניעה, אני לא נלחם בגלים של תאווה שמאיימים לשטוף אותי אלא משתף חברים, מוסר את זה לכח גדול ממני.

אבל הכי חשוב שתדע: יש לך מן הסתם, כל מיני חלקים אפלים מהעבר שלך, עם טינות וכעסים וכל מיני דברים שיושבים לך על הלב במקום נסתר וזה מתפרץ באמצעות התאווה, תתחיל לעבוד צעדים ותראה פלאות, מבטיח.

ובלי קשר, אתה מוזמן להשאיר הודעה בפרטי ואשמח להיות בקשר.

חזרתי הביתה. עד כה לא נפלתי. בהתחלה ניסיתי והמחשב לא עבד. זה התחיל מבחורות ברחוב. לא שהסתכלתי פשוט אי אפשר באמת לא לראות כלום עם כל מה שיש ברחוב. עד שהא עבד נרגעתי. כרגע המצב יחסית בשליטה

ישועות, גם אני בבית השבת. מוזמן "להשאר איתי" בצ'אט או במייל (ha.ba.va2113@gmail.com)!

עדיין נקי. לפני רגע היה לי דחף חזק להיכנס. התחלתי לדמיין ובאתי לעשות אתזה ואז עצרתי ואמרתי- "עכשיו זה ההזדמנות שלי. אם אני מוותר על זה עכשיו אני יכול סוף-סוף להגיד שהגעתי הביתה ולא נפלתי (בכללי ההתקדמות שלי בשלבים- מכל יום כמה פעמים כשהיה לי סמארטפון- הורדתי נאטספארק. ואז זה נהיה פחות כי לפעמים הצלחתי לעקוף אותו. אח"כ עברתי לנוקיה אבל הייתי חוזר כל שבוע הביתה ככה שזה נהיה מינימום כל שבוע+ פעמים שהייתי משתמש בטלפונים של חברים. אח"כ עברתי למכינה אז הייתי חוזר פעם בשבועיים. שם גם הפסקתי להשתמש בטלפונים של חברים. אבל כשהייתי יוצא הביתה מהרגע שהייתי מגיע לרכבת קלה היו מתץחילים לי הרהורים שלא התגברתי עליהם וכשהייתי חוזר הביתה הייתי הולך ישר לחטוא. אח"כ עברתי לישיבה וזה נהיה פעם ב3 שבועות. אח"כ הייתי מתגבר על ההרהורים בדרך אבל עדיין הייתי נופל בבית (בשלב הזה גיליתי את שמור עיניך). אח"כ גם כשהייתי חוזר הביתה לא הייתי נופל מיד אלא הייתה מלחמה שבדר"כ הייתה נופלת בנפילה.) עכשיו אני מקווה להתקדם סוף סוף לשלב שגם בבית אני לא נופל. גם אם בפעם הבאה אפול- זה התקדמות רצינית בשבילי. לדעת שאני יכול להיות בבית בלי. שבוע טוב!

אלוף,
זה שאתה מתקדם זה סימן טוב,
תמשיך ככה,
אוהבים,
איתך בדרך.

תודה רבה! חיזקת אותי.

וואו, איזה מסע! באמת אלוף.
יש בזה "מופת" במידה מסוימת, לא מלשון נס אלא מלשון הוכחה, יש שכאשר אנחנו חיים באמת התאווה לא תופסת אותנו, רק כשישנו שינוי וסת (אפ' אם הוא מוכרח) - אז יש ירידה מסוימת (שתכליתה כמובן עליה) ואז באה ההתמודדות. 
אשריך על השיתוף הכנה! עלה מעלה מעלה!

רגשות מעורבים. מצד אחד ייאוש- הרי נפלתי. מצד שני- תקווה, גבורה- לא הגעתי לשפיכת זרע. אפילו למדתי קצת כשהייתי בבית. מרגיש כאב. יש בי רצון חזק להתקדם ולהשתפר. אבל הוא לא יוצא. אני לא עושה את זה. לא מצליח באממת לחיות ככה אלא רק להרגיש שאני רוצה ככה. יש לי רצון חלש. לאט לאט מתקדמים. בסוף אשתחרר. בסוף אתגבר. 
הרע יעבור.
הטוב יתגבר.
בעזרת ה'.