הנה ,לאחר 48 ימים! לא יכולתי לעמוד בפיתוי ,נפלתי.
באמת אני כבר לא יוגע מה אפשר לעשות ,החיים כאילו נתקעים במקום כבר שנים ,מלחמה אין סופית .
אני לא מצליח להתקדם בחיים רק בגלל זה .
אולי אני פשוט צריך לקבל את זה שזה חלק מהחיים שאני לא יכול להיפטר ממנו ,אני לא מסוגל להכנס שוב למלחמה ,אין לי את הכוחות .
אני צריך עכשיו להיות שלם עם עצמי לקבל את עצמי ,כזה אני.
היאוש כבר מזמן עבר או נטמע עמוק שאני לא מרגיש אותו בכלל ,רק מעין אכזבה פנימית כזו ,שוב.
יש הרבה יובש בחיים ,אין הרבה רגש.
מה עכשיו ?
תמיד אני שואל את זה, נראה לי שאתמקד בטוב ,אשתדל שוב לשמור על עצמי מהדב רהזה שאני יודע שהוא רע ,את העצבות אני לא מכניס ,לא כי אני לא עצוב מבפנמים אל כי כבר אין לי כח להרגיש אני לא מסוגל להיות עצוב .
אני אשתדל גם להיות שמח אני מאמין שזה רק יכול להועיל ,תמיד טוב להוסיף אור.
עכשיו ,כשאני מסיים לכתוב פה ,פתאום באמת אני מרגיש מעין שלווה :
נכןו נפלתי ואני ממשיך וקם הרי אני אדם ,אולי אין צורך לעשות מזה סיפור גדול כ"כ .
אשמח ממש לעצות ,מילה טובה תמיד מועילה .
יש לי גם שאלה:
האם ההרגשה וכן המציאות עצמה גרמה לכם להרגיש כ"כ תקועים במקום?
כאילו שאים לא נתקן את הנקודה הזו איך נתקדם ? זה יפריע לנו בכל מקום.....
זה מעקב נישואים עבודה חברה ועוד רצונות אחרים .....
איך פועלים עם זה?
אני פושט ידיים
