הרבה מאוד זמן לא כתבתי פה, אבל אני אוהב אתכם, את המאבק המשותף, אני רוצה לעדכן.
אני כבר הרבה זמן לא בקטע של ספירת ימים, למרות שאני מדי פעם מעדכן ימים. הניסיון שלי של הפסקה לשנה שלמה לימד אותי את הכח ואת המגבלות. הכח הוא שבאמת אפשר להפסיק לתקופות ענקיות, וזה נפלא. גם היום אני לא משתמש כבר זמן ניכר. אבל המגבלה היא שבסוף אותה שנה הייתי עם ״כיסופים״ לחזור להרגל המגונה. הבנתי שההרגל עצמו הוא לא הבעיה אלא סימפטום של משהו אחר.
אז ראיתי שהוא קשור לריקנות ושעמום וגלילת מסכים. אז ניסיתי לצאת למאבק בגלילת מסכים.
בהתחלה באמצעים דומים (ספירת ימים, סטאר וכדומה) אבל אחרי זה הבנתי שגם גלילת מסכים זה סימפטום. בסופו של דבר אני צריך להבין שאי אפשר רק להגמל מדברים, תמיד יהיה ״לפתח חטאת רובץ״ - אבל מה שבאמת קורה זה שהוא רובץ על פתח של אדם שאין לו אומץ לחיות את החיים שלו.
מה זה לגלול מסכים? מה זה אם לא להמנע מעשיה? מה זה אם לא להכנע למציאות שחונקת אותך?
אם זה מקום עבודה או חוסר עבודה או עצלות או פחד, או חוסר אמונה בעצמך ובמי שיצר אותך, אתה נמנע לעשות את הדברים שלך, אתה הולך לעולמות של אין ושל ריק, של פנטזיה, של סיפוקים מיידיים.
אז בתקופה האחרונה אני מנסה לתפוס אומץ על החיים שלי. להלחם בריקנות ובהמנעות, לא רק במה שהן גורמות.
בשבילי הפורנוגרפיה, אפילו המחשבה וההתעניינות בה הפכו להיות ״סימן״ לא ״סיבה״. כשמתחילים הרהורים או ״סקרנות״ אני מבין שאני לא חי את החיים שלי, אני מבין שיש פה דגל אדום.
מה כן החיים שלי? את זה אני מנסה לחקור