ריצה. כמה שזה בנאלי, זה מה שעבד בשבילי. רק לעכשיו. מרגיש טוב. נקי. חדש.
זה לא פשוט, אבל אין ברירה. ואני גם שונא את המשפט הזה. אבל. אין מה לעשות. לבחור בנוח. או בטוב.

ועכשיו בבית. אין לי מושג איך לעבור את זה. ובעיקר, איך לוותר. לוותר על מבטים. לוותר על פנטזיות. לוותר על שליטה. לוותר על אגו. לוותר על אנוכיות. לוותר על מה שאני מגדיר דרכו את האני. לוותר על ההתמסכנות.
ואיך לתת. ולא מתוך מקום של ריצוי. או ניצול של אחרים.
עם מקום.

לבד? אתה לא, אני איתך ובודאי שעוד רבים כאן.
איך לוותר/לתת? כתבתי פעם על ״היציאה מהקונכיה״, אני רוצה לנצל את הבמה הזו של המסע שלך כדי לעדכן, היום (לא כמו פעם, וכנראה גם לא כמו בעתיד - לפי הקצב של עידכוני התובנה אצלי) אני מרגיש ומבחין בקיומם של שני רצונות מנוגדים, ומעליהם אמורה להיות הישות המחליטה והמכוונת איזה רצון להעדיף. ״לעולם יגביר אדם יצר טוב על יצר רע״, תן גושפנקה לרצון שנראה לך שהוא הטוב, אין יצר טוב אבסולוטי ולא יצר רע אבסולוטי, אלא רק אדם אכול ספיקות ותהיות בין שני יצרים, וצריך תמיד להגביר את מה שהוא כנראה הטוב מביניהם. ״לעבדו בשני יצרים״. הרצון שאתה חפץ בו, מושפע מכוח טוב מלמעלה. והרצון האחר, משפיע אל הצד האחר (בארמית: סיטרא אחרא). הרע משפיע ונושא באחריות כבידה שגורמת לחששות מהכובד שאני נושא על הכתפיים. והטוב מושפע ברוגע ובנחת, ובקלות מוותר ונותן כי מקורו גבוה ומשפיע על כולם.

קנאה. הרבה. והשתבלנות. וחיפוש משמעות. וקיום. וחיים. אבל בלי לוותר. ריכוז עצמי. והרבה פחד מהעתיד. הרבה.

ואם כנות, אז כן. נכנסתי הנה במהלך חיפוש תשומת לב וקיום. זה תמיד מחוץ לי. האישור. הקבלה. החיים

אסירות תודה, אני חי.
יש משפחה. חברים. נקיות.
רוצה ומבקש עוד יום נקי. שפוי. ומחובר.
ובעיקר, לעשות את שאני צריך לעשות. להיות נכון.

אוהבים

אז הבוקר קמתי על הצד המכור שלי. חוסר חשק. מרמור. עצבנות. טינות. לא מוסברות. והתחשק לי להשתמש. סתם. על ריק. אולי כן בגלל משהו. שאני לא כמו שאני רוצה להיות. מושלם. מרגיש. עם מטרה. משמעות. שהכל מכוון. מדויק. שהכל שמח סביבי. אהוב ונאהב. אז הרמתי, כנגד רצוני, טלפונים. ולצערי או שמחתי, השיחות הועברו לתא קולי או שהיו תפוסים. בסוף חבר ענה, שיתפתי, בכלל רוצה להיות אסיר תודה שאני מרים טלפונים שאנשים שאני בקושי מכיר ומשתף. הוא אמר שיש סיבה, זאת אומרת, אתה מכור, חבר. נס שאתה לא עושה את מה שבטבעך. קלטתי שאני לא מקבל את זה שאני מכור. ברמה הפשוטה מאוד ברור לי למה, מכור מבחינתי הוא סוג ב. מ.ש.ל אני לא רוצה להיות סוג ב. זה הדבר הראשון שקלטתי הבוקר. לא בא לי על להיות מכור.
הדבר השני. חבר ותיק, שתמיד עונה לי לסמסים מלאי התבכיינות במשפט אחד או במלה, ענה, אוהבים, רגשות הם לא מציאות. וקלטתי שאני לא מקבל את זה. מה זאת אומרת רגשות הם לא מציאות. אז מה אני, אם אני לא רגשות. אני רוצה לחיות, להרגיש חי, זה קורה עם הרגשות, ואני לא רוצה לוותר על תחושת החיים שלי, גם אם היא מהולה בח**, אני לא רוצה לוותר על הרגשות, מה שאומר בעצם שאני לא רוצה לוותר על עצמי, שזה כשלעצמו טוב מאוד, אבל הבעיה שאני מגדיר את עצמי באמצעות הרגשות, נקודה.

וואו! הרבה זמן לא הזדהיתי כ"כ עם משהו שנכתב פה, תודה!

תודה רבה.‏ אתה כותב אותי

אוהבים דוקטור

אז עכשיו טוב לי. וזה רגע שאני חייב לציין מסבה פשוטה. טוב לי מהסיבות הלא נכונות. אני מרגיש שטוב לי בגלל שקיבלתי אישור. שמישהו חייך. הגיב. הסתכל. נתן לי ערך. אני מקבל את החיים שלי מאחרים. הם מנתבים את הרגשות שלי. הם קובעים מה ואיך אני ארצה. והם מחליטים אם מותר לי לחיות.

אסירות תודה על בוקר. על מלים. על חיים.
זה בעיקר. אני רוצה להיות אסיר תודה על החיים. שאני חי. שאני מודע. שאני מחובר. ושכל המתמסכנות מגיעה כי הי, אני מרגיש, אני חוזר להרגיש, וטוב לי, בחיי

עוד כמה אסירויות. וזה שיש קשה בלחם. במצה, כאילו. וזה בסדר. מותר.

שמחתי להכיר אותך ב"על האש".
מותר לומר שאתה איש חמוד ?