קודם כל, אסירות תודה. התחבטתי רבות בין שתי אופציות ששניהם הלחיצו אותי באותה מידה. אחרי שמסרתי במהלך הבוקר, אלוקים הגיש דרך שלישית. השתחררתי.

לכמה זמן, זותמרת.

כי אחרי זה, הסתבר שכל שנות הבריחה רק העמיקו וחיספסו את היכולת שלי לחבר את הדסקה שלי לדסקה של החיים שלי ושל הסובבים אותי, ושל החיים האמיתיים, כל אלה שלא נמצאות מתחת לשמיכה או בחדר חשוך בלילה ארוך, חיים אמיתיים, אנשים, צפירות של מכוניות, תמרורים, גיפיאס שפתאום לא עובד, ושלל דברים שמפילים את המנוע לקרשים ואני מחוסר אונים בחזקות, מוצא את עצמי רוצה להתנתק, לצעוק, לברוח. כי ככה, מסתבר שכל ימי הנקיות הלבנים עם הפרפרים והוילונות היו רק התנתקות מסוג מסויים, שימרתי סטטוס קוו בלי לגעת באזורים שאני כואב בהם, שאני לא יודע איך להשאר בהם ולהיות מחובר, בלי להתקרב לכביש, ואז ברגע שנגעתי בכל המתחם הסגור עם ערימות גדרות ההפרדה בכל סיטואציה אני מחוסר אונים ומחוסר אונים ומחוסר אונים, וממלמל את תפילת השלווה ותפילות אחרות, ומנסה להתרכז ברגליים שלי, בבטן, בלב, בראש, בלי לברוח, בלי להוריד את השאלטר כפי שאני מתמחה.
אז מראש, כי לא אהיה בימים הקרובים, אני מוסר סביב האלף חמשמאות ח"א

בתקווה
לחיבור
להחלמה

כן, הרבה חא. והרבה אסירויות תודה.
אנא, חיבור.

(מתרגש, כבר עמוד 2. מקווה שהחלמה

איך אמרת פעם? |עוקב|

מן הסתם אין ציון דרך לשלושים יום, אבל בכל זאת, סוג של ציון דרך.

ובלי השימוש שמשכיח הנקיות הזאת פוקחת את העיניים לראות עד כמה אני רחוק, כמה מינוס רובץ ומעלה ריביות, כמה המצב קטסטרופלי, כמה האגו שלי מנהל אותי לאלללללה, כמה אין לי מושג איך לחיות
(וזה מחסר אונים מאוד, אבל רק מלחשוב על עוד שימוש ואז על עוד מטר שצריך למלאות אני מבין שאין ברירה. אין ברירה)

האם אני מוכן לוותר על התאווה?
התשובה, לצערי, היא לא.
אני לא באמת מוכן לוותר.

לפני חודש קלטתי את זה, עשיתי פקלים של שכיבות שמיכה, ובאמצע הסיבוב השני קלטתי שאני מתנשף על ריק, אני לא באמת הגעתי לשיא היכולת שלי אבל אני מתנשף כאילו כן הגעתי, אני מזייף מאמץ בשביל לסגור את הבסטה אבל לא באמת מתאמץ.
גם התאווה. החיים שלי - זאת אומרת מה שנשאר מהם - בזבל. אין לי באמת חיים. והתאווה בהחלט ממלאת את החור הזה. ואני, למרבה הכנות והצער, נהנה מזה. בשנתיים מאז הSA עסקתי בצורה מאוד מערכתית, שיגרע מאוד מסודרת, זמנים של נפילה, לילות, סרטים, חיפוש, הלוך ושוב. קימה, ריצה, התנערות, דפים, מלים. וגם אחרי התאוששות וזמנים שחשבתי שאני חוזר לנורמטיביות נפילה נוספת שממוטטת. וחוזר וחוזר וחוזר. ואלמלא האנגובר הרצחני שהולך ומתקהה עם הזמן אני יודע טוב מאוד מה הייתי עושה וממשיך לעשות, את אותו מקום, אותו מחשב, הכתובות שקיימות לי בראש, השמות שלהן (ימח שמן, ואני מתכוון לזה: כמה פעמים שחשבתי שכבר התנתקתי וזהו, גיליתי שיש במח מאגר של כל השמות, ובלחיצה קטנה בגוגל, בצ'יק), שבעוד יום-יומיים, אני הולך להיות בהרבה יותר נגישות מכל הבינהזמנים, שאני ממש צריך להשקיע בשביל לחפש, נגישות במובן של חצי דקה על השעון שאני עמוק עמוק בפנים, ובקלות, עם צבירת שנות הנסיון שלי, אני מתזמן את זה. וככה שנתיים, ממחזר את אותו שימוש, וראסמי, אילולא האנגובר והחברים שמתארסים ויוצאים לעבוד שפוקחים לי את העיניים ואני רואה כמה המצב שלי בקאנטים, הייתי ממשיך לנצח. אני חושב - למרות שזה לא יהיה הוגן כלפי - שגם הניסיון שלי לעלות לרכבת אז לפני שנתיים היה כדי לסגור את הפינה של הכאב, שלא יציק. ואז לגלות שזה הרבה יותר מזה, שזה משהו שאני לא יכול לסמן בוי, שזה משהו שאני חייב להיות בו עם כל הקליפות שעטפתי את עצמי, ולהיות בו, ולהתמסר.

ושאם אני באמת רוצה לצאת מזה, בלי שאני יודע לאן אני חוזר אם אין לי לאן, אני צריך לשבת על הצעדים ולהפסיק להשתמש בתוכנית רק כדי להזריק מורפיום לכאב הזה שלא מרפה. לעשות את צעד אחד. לעבוד

צעד ראשון. לעבוד

מפחד שהכל רק שריר

80. אסירותודה

אח יקר! זה ממש נפלא! חסד אלוקים לא מובן מאליו.
איננו יודעים מדוע חבר א' עובד את התכניץ כמו חמור ויורק דם והוא ביום האפס. ומדוע חבר אחר מגיע ליום ה80!
אבל אל תשכח להודות למי שהכוח שלו. אסירות תודה לאבא אוהב.
אמליץ לך בכל לב לגעת בצעד 4. השינוי הגדול ביותר קרה לי שם. שם נגמר הסור מרע.. התחיל העשה טוב... (מליצה)
בהצלחה רבה בהמשך הדרך.
אל תוותר על אף יום נקי. אתה ממש ממש ממש אבל ממש לא רוצה למלא חזרה את המוח שלך עם אדים רעילים.
כל קושי מועצם שבעתיים כשאנו לא בנקיות.
אוהב
הושיעה

אני שוכח לסדר את סדרי העדיפויות.
לעשות משהו מחוץ לי, שיגיד לי מה לעשות ושינתב את כל החיים, זה מבחינתי כבר חתכת עבודה, זה אומר לוותר, כבר בשלב אפס, על האגו ועל השליטה (והשליטה בשליטה וכו)
לשחרר, לשחרר
לשחרר

וכן, זה ברור לי. אני רואה פיזית איך נפילה שלי מנתקת אותי ומרחיקה אותי עוד כמה מטרים אחורה. במיוחד שככל שעוברים הימים אני מגלה כמה הבור עמוק, כמה מקומות יש לי לעלות, כמה השנים האחרונות היו אשלייה

קצה של קרחון.

וככל שהוא נמס, הקצה, עם הזמן, אני רואה עד כמה הקרחון הזה לא היה רק איזו פינה קטנה באמצע האוקינוס של החיים שלי, הוא מתחת להכל, ותוקע את הכל

ואתה מסוגל לשמוח על ההבנה הזו, או שזה רק מעמיק את הדאגה שלך?

זה לא נע במרחב של שמחה, עצב ודאגה
זה נתון של מצב, שאין לי ברירה, אני חי איתו

ויש בזה בעסה וחוסר קבלה בזה שזה ככה, ויש בזה שמחה שלפחות קלטתי את המצב
אבל בעיקר, הבנה שאין דרך אחרת
אין דרך אחרת

לאחרונה חולם על נפילות בלילות. יותר מאשר חומר השימוש חולם על המציאות, האכזבה

(איפה פרויד, איפה

נכנס לכןא רק כשאני חסר אונים. לא יודע אם זה טב