האמת הכואבת: אני מקבל את עצמי מחלים, לא מכור.

גם שזה נכון גם לגבי...
מאחל לך שתמיד תהיה רק מכור מחלים!

(נזכר בכנס SA, שם הייתה אשה שאמרה שהיא מודה לה' על שבעלה מכור, כיוון שרק כך הגיעה להבנה לגבי פגמי האופי שלה ולעבודה עליהם. אחריה עלתה אשה נוספת, וגם הודתה לה' על שבעלה מכור, אלא שהיא כל הזמן הדגישה שהיא מודה לה' שבעלה הוא מכור בהחלמה!...)

תודה.

מוסר. משחק מקדים. חוסר נכונות.

רק לציין זאת, באסירות תודה גדולה.
ציון דרך שנה. שבוע שעבר.
תודה על כל רגע של נקיות. תודה על נכונות. כנות ופתיחות. ועל ציון דרך, שהייתי נוכח בו ואמרתי בו תודה.

לזכור להתפלל. להיות מחובר. שלפני הכל אני אסיר תודה על זה שאני במקום של בחירה. על זה שהחיים לפני. שאני מתלבט עם הרבה יותר אוויר בראות ובחיים. שיש חברים. שיש עם מי לדבר. לשתף. ושאלוקים איתי. ולמסור ולבקש. ולהחליט.

מפחד מהחופש הזה. מהפיזור. מההתפרקות. מבדידות. חוסר משמעות. אני בקלות יכול למצוא את עצמי במקומות שאני לא רוצה.
מתפלל לוותר על פירוק השגרה, להיות עם נכונות לפעולות, פתיחת בוקר, וחיבור.

בהצלחה רבה

מאחל לך לשמור ולהגביר את ה"אור יקרות" שבך.

אוהבים אותך
הושיעה

אחחחח... חוסר משמעות. כמה הלקאה עצמית יכול להיות בזה.
תודה לך. מתפלל להיות מחובר.

תבורכו. אסירותודה על חברים לדרך

ריצוי, אחד מפגמי האופי שלי. אז סבבה והכל עד לנקודת הזמן שיש קונפליקט, שני גורמים שונים שאני מרצה צריכים אותי באותו זמן, ואני מנסה לרצות את שניהם במקביל. חסר אונים מול זה. מבקש איזון, בטחון עצמי, ולעמוד על שלי, ולתת ממקום של נתינה ולא ממקום של רצון לקבל ערך ומשמעות מאחרים. (נתנו את עוצמתנו ביד אחרים וכו')

לחוץ אימים. מפחד מהחיים האמתיים, והם דופקים לי בדלת

אחי, הדלת לא שלך. רצונו ייעשה.

אוהבים אותך.

תודה.
מתפלל לחיבור. נוכחות. שלווה. ואומץ. הרב אומץ.

הרבה זמן לא שיתפתי כאן.
אתמול הייתה לי תזכורת. ישבתי על דיסק און קי ישן שלי, עברתי על כל מיני קבצים, עבודות, פרויקטים ומסמכים. מפה לשם פתחתי קובץ ווארד כדי לבדוק אם אני מעביר אותו לתיקיה חדשה. ואחרי שאני מרפרף על השורות הראשונות אני קולט באמצעו אותיות אנגליות כחולות וקו, ובכן, קישור. ולא לדף היומי. ושאני, אור יקרות מלפני שנה פלוס הניח אותה כאן במסמך הזה, פלוס עוד קרוב לעשר קישורים.
ואז אני קולט את היד שלי לוחץ על על אלט ועל הקישור. אני אומר לעצמי, ראבק, בשביל מה. אור יקרות, בשביל מה בשביל מה. אתה יודע בדיוק מה יש שם ולאן זה יוביל. אל תלחץ. אבל לחצתי. רימון כמובן חסם. עם החסימה ההרמטית של המחשב, לא היה סיכוי. אבל עדיין, היד שלי לחצה. אחר כך ניסתה לפתוח דרך הססמא של רימון, שעלתה על זה שוב כמובן. ואחר כך עוד קhשור אחד. ועוד אחד. ציפיתי שהם לא ייפתחו, ועדיין.
אז הנה, בסך הכל, ניסיונות כושלים לפתוח קישור שלא ברור בכלל מה הוא הכיל, אולי באמת זאת הייתה סקרנות, הצצה ולחיצה, אבל אני יודע בדיוק איפה זה ייגמר, וגם ברור לי על רקע מה זה מגיע, אני לא ממוקד. אבל מבחינתי, וכפי שהיה לי פעמים רבות בעבר, הסיפור רק התחיל מזה שחסימה חסמה אתי. זה בג אצלי ויש לי כל מיני פרשנויות עליו, אבל העובדות עובדות, מרגע שאני נחסם, זה לא משנה אם כן ראיתי או לא ראיתי משהו שעורר אותי, זה נהיה פרנציפ, אני שוכח שאני רוצה להחלים, שאני רוצה חיים, ששימוש מכבה אותי, תולש אותי וממית אותי, ואני מנסה לעקוף את זה שמנסה למנוע ממני לראות את מה שאני רוצה, זה נהיה אישי, אני מדמיין שיושב אי שם בחברת רימון איזה טכנאי ומנסה שאני לא אראה, ואני אראה לא מזה. לא יעזור שאני אגיד לעצמי, יא דביל, זה אתה רוצה.
והנה, אסירותודה שיתפתי חברים. חבר תזמן טלפון אליי. ועשיתי פעולות. אלוהים הביא לי נכונות וזזתי משם.
זזתי מהמקום הזה. והנה. קיבלתי תזכורת שברגע זה יכול להיות באובססיה וסגירת תריסים וחיים, ורק מסך כחול שמקרין על הפרצוף הבוהה שלי.
ובעיקר, אני קולט שאני חייב להזכיר לעצמי בכל רגע נתון שאני את ההחלמה עושה לא בגלל אף אחד, לא חברים, לא ספונסר, לא רימון, לא מעקב ברשת, ושיתפסו אותי, לא כי זה ממלא לי מלאי מלאכים רעים ושחורים עם קלשון, ולא כי אני מנסה לרצות עוד איזה מישהו או מישהי על פני האדמה ולהוכיח שאני ראוי או יכול, המקומות האלה גורמים לי תוך רגע לזרוק את הכל ולמצוא את שאני רוצה למצוא, אני רוצה להחלים כי זה החיים שלי, כי זה אני, וכי אני יודע בדיוק איך אני נראה כשהכחול הזה נמסך לי על הפנים או נמרח לי במוח. וכמה שזה נשמע קטנוני ואגואיסטי, זה הדבר היחיד שמחזיק אותי, האינטרס האישי העליון הזה שמרים את האף מעל המים ומצליח לנשום ולראות קצת מעל האטימות הזאת.
בתפילה לחיבור.

תכל'ס המטרה האמתית שלי בכל התוכנית ומתחילת הדרך הייתה ברורה: אני רוצה להיות מושלם.
כל החיים היה ברור לי שהבעיה היחידה שדופקת לי את החיים, ואת השלמות שלי, והיא החור הקטן בכל הסכר המושלם שלי, היא התאווה, הבאג הזה שנתחב בלי קשר לשום דבר, בלי קשר לעיתוי, לזמן, למקום, לימים הנוראים, לסדרי בוקר חזקים, לתקופה טובה שאם זמן נקיות הוא דרך כבר הרגשתי קרוב לאוטוסטרדה, אז באתי לדפוק כרטיס, להעביר נוכחות, לסתום את הפרצה, לתקן את הבאג, וזהו להמשיך בחיים, אלה שאני לא חי רק בגלל הדפקט הקל הזה בכנף. אז לא נעים לדפוק את הכרטיס בנוכחות הרבה אנשים, עדיף היה אם זה היה עובר בשליחת מייל לאיזה אדם מבין, מקסימום בשיחה אחד על אחד עם פסיכולוג, אבל אם אין מה לעשות, אין מה לעשות, אז ללכת לקבוצות, ולקנות ספרות, ולקחת ספונסר גם אם לא נעים, כי בסיבוב הקודם חזרתי לאותו חור כי לא היה לי חונך, אבל המטרה ברורה, חודש, חודשים, תשעים יום, וזהו, להגיד שלום יפה לכולם ולחזור לחיים האמתיים שמן הסתם כבר יהיו מושלמים בלי החצ'קון.
ואז, עם הזמן, גיליתי שהתאווה הייתה קצה קרחון, קצה השרשת וקצה החצ'קון, ושאני בדיוק אותו אחד שהיה לפני, שהסיפור הוא באמת כל החיים שלי, כל ההתנהלות שלי, כל היחס שלי לסביבה, לעצמי, ולאלוקים, שאני עמוס טינות, עמוס פחדים, ועמוס בריחות, וכל אלה הם לא תוצר של התאווה והשימוש, להיפך, השימוש היה פתרון זמין וקל לכל העסק, שלא לדבר גם על העומקים הנוספים שנחשפתי אליהם, ריכוז עצמי, ניתוק מאלוקים, שליטה, ועוד רשימה של פגמי אופי והתנהגויות שהיוו מאפיין אופי שעל גביו כל ההתמכרות רכבה.
אבל עם כל העבודה, התוכנית והצעדים, על דבר אחד לא ויתרתי, אני רוצה להיות מושלם. אז הסתבר שלא התאווה דופקת לי את השלמות והיכולת להתנהל בכל תרחיש בצורה וודאית ויודעת, אלא פגמי אופי כאלה ואחרים והתנהגויות אני סוחב איתי, אוקי, מצוין, אני יעבור על כל העסק, צעד ארבע עד עשר כולל, יכניס הכל לאלגוריתם, יבנה אפליקציית התנהלות במצבים, יגיב כמו רובוט לכל סיטואציה מפחידה/מבריחה/מטנה, ויחזור להיות מושלם, שהמושלמות תהיה המצב ביניים, שאני לא אהיה בחור השחור הזה של חוסר האונים והלא נודע. אולי זאת שליטה במסווה של החלמה. אבל זה בעיקר הרבה הרבה חוסר קבלה. והרבה הרבה חוסר אמון.
כל זה תופס אותי אתמול כששתי שיחות פתחו אותי למקום אחר לחלוטין. שני חברים. שתי שיחות. האחד שיתף על מבחן שהוא נכשל בו, אמר שוואלה, אסירות תודה הוא מרגיש טוב ומחובר, ושבסדר, זה החיים, והוא יגש למבחן שוב, והוא לא יתן לזה לנהל לו את הראש בזמן הקרוב. השני שיתף שהוא היה חזן בתפילות הימים הנוראים, ואסירות תודה הצליח להשתחרר מכל המחשבות על מה חושבים עליו, וכמה הוא מוצלח או כמה הוא לא. ולא להתנהל מגמגום כאן, או מהתרגשות שם.
תוך כדי שאני מגיב אוהבים וכו', אני קולט שאצלי כל המטרה של ההחלמה היא לקבל זיכויים בשמים שימנעו ממני להיקלע לקילומטר הקרוב של מצב כזה של כישלון או מורכבות. ובמקביל להיות מושלם, לבצע את הדברים בצורה הכי מוצלחת, הכי קולעת, והכי הכי. שלא להראות בעיני אחרים פחות ממאה אחוז. שההחלמה תפתור לי את כל הבעיות. אז אם אין תוכנית כפתור אחד שתהיה תוכנית שתים עשרה הכפתורים. רק לא צעדים על אמת.
רוצה לסמן את זה ולמסור את זה. ולהתפלל לקבל את עצמי כמות שאלוקים ברא אותי, וכמות שהוא מוליך אותי. לקבל את החיים, את מה שקורה סביבי, ואת התהליך, ולהאמין שיש מי שמגלגל את כל התהליך הזה והוא רוצה בטובתי. ובעיקר לקלוט שזה החיים שלי, שזה אני, ושיש דרך, ואפשר ללכת בה, לאט, בלי לנסות לטייח ולהגיע לפסגה רק בשביל לסמן וויים.