חמש עשרה שניות.
חמש עשרה שניות מבדילות ביני לבין הבור. הרסטארט. הדלייט. המנגנון להרס עצמי. החגורת נפץ. המכונית.
מנסה להזכיר לעצמי. אני לא רוצה לחזור לשם. אז כן, לא להיט עכשיו, לא מוצא את עצמי, מת מפחד מהעתיד, ומרגיש תלוש וחסר משמעות, אבל ברגע שאני יחזור לכף הקלע, כל אלה יוכפלו בריבוע. אני לא רוצה להשתמש (אני מאוד רוצה!), אני לא רוצה, לא בגלל שאף אחד לא יראה, לא בגלל שאני לא יחשב באסאי, לא בגלל שחבל להרס מעל שנה, לא בגלל הדאון, אלא בגללי, בגלל אור יקרות של עוד עשר דקות, ואור יקרות של עכשיו, בגלל שאני יודע בדויק מה יקרה, ולמרות שנורא בא לי, ולעשות כזה מהצד, בלי שאני אשים לב, ובלי לספר לאף אחד, ואז גם ברור לי שהכל יסתדר, אז לא, וכן, אני יודע שאני נשמע עגום ולשכנע אני לא מצליח, אבל כל רגע שאני כאן אני לא שם, זה כבר טוב. אלוהים. תן שאני מחפש בך. אני חייב חיבור. אם אני לא מחובר לשקע הנכון אני מתחבר בן רגע לזה האחר.

זה לא תלוי בתירוצים, היו לי אתמול מספיק מאלה, ולא מהסוג של הכלב אכל לי את הספרות. היה יום גרוע. הייתי ממש רדוף וחסר פניות. בוק חדש של צעד ארבע. טינות. עצבים. אוננות רגשית. ערימת פחדים ניהלה אותי. החיים הסתערו עלי. וכמו בכל הפעמים האלה שאני אוסף קצת אומץ, צובר ממנו, ופתאום מגיע גל כזה שמרוקן לי את החיים ואני מרגיש מתחת לקו האפס, איפה שכבר יהיה קשה לשאוב בסיבוב הבא. ובנוסף לכל הייתי בלי פלאפון. אז השיחות הלכו, החברים, הספונסר כולל קביעת מפגש, נשאר הפורום, אז בין ריצה לריצה נכנסתי קצת. אבל מחובר לא הייתי. וככה עם כדור השלג הזה שהתחיל להתגלגל התחלתי והמשכתי את היום, הרס עצמי, שנאה עצמית, תלישות, ניתוק, ומסתבר שהכללים מאוד פשוטים, אני חייב להיות מחובר לתקע. אם אני לא מחובר – אני מחובר. לא מחובר לאלוקים ולתוכנית, לא משנה כמה זמן על השעון, אני בן רגע מתחבר לדרך היחידה שאני מכיר. בלילה הייתי מול המחשב. מאוחר. ואני מוצא את עצמי משחק משחק מקדים. אני לא באמת יחפש עכשיו תאווה. כי אני מודע לחלוטין. ובהגדרות הנקיות שלי עם הספונסר צפיה בפורנו נחשבת נפילה. אז לחפש רשמית זה יחסל אותי. אז אני פותח את הגוגל, וזה גוגל שמשלים אוטומטית ומציג מבחר תמונות בנושא, אז אני לא לוחץ על אנטר, רק מתחיל כל מיני מלים שחשבתי שכבר שחשבתי, שם כזה, שם אחר, ובשלב הבא אני לוחץ על האימאג', וזה לא מפורש, וזה בסדר, ובכלל אני לא מצב נסתר, מה זה משנה, אבל אני קולט שמרחק החמש עשרה שניות עבר, והאמונה הזאת שהפיתרון כאן עובדת על מלא, והראש שלי מספר שזה רק כאן ושם וזה לא על אמת. אחרי חצי שעה חתכתי. ליפול לא רציתי חתכתי, אבל זה הסתובב לי בראש. איך בהסחת דעת קטנה אני יכול למצוא את עצמי בדיוק באותם מקומות לא משנה כמה רזומה יש. אותם מקומות בדיוק, ואני שחשבתי שעליתי שלב.
קיבלתי תזכורת למיקום שלי. ויותר מזה לכמה נקודות. ידע לא נותן לי כח. לא משנה כמה אדבר. כמה מסרים. כמה פוסטים. אני צריך לעשות פעולות. אם אני לא עושה פעולות – אם אני לא מחובר, והתירוצים לא רלוונטיים בכלל, בייחוד שהם מגיעים ממקום כזה ששוכח שזה החיים שלי, וזה חיים או וות, אני לא מספק לאף אחד את הנקיות שלי, לא לחברים ולא לספונסר, זה איך שאני רוצה לחיות ואני זה שאני רוצה את זה, אני אמצא את עצמי במקומות שאצטרך יותר שפכטל חד בשביל לגרד את עצמי. ושבקלות הראש שלי מספר כל מיני סיפורים ומנפיק הסברים ואוקימתות, וזה בדרך אגב, ופה אתה פאסיבי, וכאן אפשר למכור את המחשב לגוי, כל העסק לא משנה, השאלה היא אם אני פועל על תאווה או פועל על חיים. ונקודה האחרונה, שאני לא צריך להקשיב לראש שלי, בייחוד כשהוא מציב כל מיני הנחות יסוד, אם כבר אתה כבר כאן, וכבר כתבת את השם של הזאת, וכבר ראית חצי פה, אז זה כבר המדרון, ואם חצית את זה, עזוב, תמשיך בכביש המהיר, אז לא, אין צורך בדרמות, ואני אומר את זה בחשש כי אני לא באמת מקבל את זה ואת עצמי, אבל זה המצב כרגע, והצפיה הזאת היא לא גבול שמחייב אותי בנקודות חובה שישתלם לי להמשיך במסלול פלוס חבילה.
מתפלל לנכונות

תודה על זה

וכמה שאני מדבר ועושה מזה תובנות תוכאילו אני אחרי לא עוזר לי ברגעים האלה ששוב אני מוצא את עצמי באותם המקומות ועם גודש של שנאה עצמית. מוסר את זה. מתפלל לנכונת. ולזוז מכאן. לזוזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזז

מיום ליום אני מגלה שהפחד הגדול שלי, יותר מהפחד למות, שכולם ימותו, שאני אהיה נטוש, מסכן, חסר אהבה וכסף, שיביישו אותי, יצחקו עלי ויוקיעו אותי, זה הפחד להתקדם. כן כן, אני שכל הזמן מתבכיין על זה שאני תקוע במקום, שהיו לי פנטזיות ברורות מאוד לגבי שנה ניקיון, ושחשבתי שבשלב הזה החיים שלי כבר יהיו דבש, ושכל הבעיות והדאון והלחצים יעלמו ברגע שאני יסמן כמה חודשים של הימנעות, והנה החיים לאט חוזרים לעצמם ומסתבר שאני צריך לשחזר כל מיני דברים שאנשים עברו בכיתה ט, שלא לדבר על כל הניסיון לתקשר עם סביבה ועם עצמי אחרי שנות נתק, ולגדל את הרצון שכבר נמעך ונתלש אינספור פעמים, ועם כל זה גם לקבל את עצמי. ואז הפחד הזה. להתקדם. אני מפחד להיתקע, ולהשאר איפה שאני, ועם אותם הרגלים ותנודות נפש, אבל מצד שני, אני מת מפחד להתקדם, מת מפחד ברמות כאלה שאני מעדיף להמשיך לפחד להתקע, ולהתמרמר על זה, ולשתף על זה, זה אחד הכלים שאימצתי, לשתף ולשתף ולשתף ולהסתפק בזה, ככה אני מסמן וי על ההרגל הזה, בלי לוותר על ההיתקעות ועל הפחד, אני מסמן וי, וממשיך להישאר איפה שאני פלוס זה שאני כאילו מקבל, את המציאות ואת הנסיבות, בזמן שבסך הכל אני מפחד עוד יותר להתקדם, כי אני מרים את הראש ומסתכל על האופק ולא מסוגל לחשוב עליו, וישר נכנס ומתכרבל ומנסה לברוח בדרכים כשרות, שינה נגיד, הרי אין שינה אנונימית, אז זה בסדר, זה קביל.
ועכשיו אני עומד לפני שינוי, ואני שוב מוצא את עצמי עם כל פגמי האופי הישנים והאהובים, הרס עצמי ושנאה עצמית וחוסר ביטחון עצמי וחוסר קבלה עצמית, ועם כל הרזומה הזה אני לא מבין בכלל איך אפשר להחליף דיסק, ואני יכול להגיד מבחר משפטים שאני עצמי אומר לאחרים או גם כותב לעצמי, אבל ראסמי אני לא חי על פיהם, אני לא פועל על פיהם, ותמיד מעדיף לברוח באיזו דרך ולא לחיות בטוטאליות הזו. שינוי בגישה, זה העסק. שינוי גישה. אם אני אמשיך לדבר ולדבר זה לא ישנה כלום, גם אם אני אדבר על זה שאם אני אמשיך לדבר ולדבר זה לא ישנה כלום וכו'.
מתפלל לנכונות

וואוו, איזו כתיבה קולחת, איזה תיאור מצבים מדוייק.
אני קורא כאן ומרגיש שמישהו השתלט לי על המחשב מרחוק וכותב מהמחשב שלי, מהאצבעות שלי ושלח את זה עם האנטר שלי.

מאידך - מעולם לא הייתי מצליח לתאר את עצמי טוב יותר, אז תודה שאתה עושה את זה בשבילי

יוני, אוהבים אותך...

קולט שהקבלה אצלי, כל עוד לא מדובר בקבלה עצמית אלא בקבלת נסיבות, היא מוטיב מרכזי בחיים. בשל כך שאני חסר ביטחון וחסר אמון בעצמי אני משתדל לתפוס רדיוס מכל מקום שעלול להעמיד אותי במצב של קונפליקט והתמודדות עם אדם, מצב או סביבה. בכל סיטואציה דומה אני מבכר תמיד את הפסיביות. ואם אין ברירה ואני חייב להיות נוכח אז את הניתוק. וככה זה, כל מצב שהוא מחוץ לי מוגדר במידי כנתון שאני אמור לקבל, ואני אכן עושה את זה בפרק זמן קצר, מוריד את הראש, מסתכל על הבלטות, ומקבל. היום זיהיתי שכל הקבלה הזאת שאולי נראית כמו קבלה היא ממש לא. כל אינפורמציה נכנסת ישר למערכת הנתונים שלי כמו העברת תיקיה בתוך מחשב, אבל כל זה מגיע לא דרך כלים של קבלה. אני פשוט מוותר. מראש. אני מפחד שהחיים יבלעו אותי, שאשים שיודעים מה הם רוצים מהחיים שלהם (וכאלה שיודעים גם מה אני אמור לעשות, בכלל פחד) יבלעו אותי, אז אני מכיר שני דרכים, או להתמודד, לעמוד על שלי, לראות מצב שלא מתאים לי, לזהות סיטואציה שאני ממש לא מסכים איתה, שאין מצב שאני אציית לה, ולהציב גבולות, להגיד זה לא, זה כן, אבל זה לא עובד אצלי, כי תוך מקסימום רבע שעה כל האומץ שלי יוצא החוצה כמו משעון חול, ואני מגיע לקרקעית הקיום שלי, ואני מנסה להצדיק את עצמי, וכל משפט שאני אומר לא משנה באיזה הקשר של ויכוח גם אם הוא על קבוקים יכול לגרום לי לבכות, להתפרץ, או לחילופין להשתמש. אז משם אני בורח, ככה פגמי האופי שלי, מעדיף להשאיר את הגוף, לחייך חיוך לא מחייב, להנהן, ולהמשיך, אני הרי רוצה להמשיך. אני רוצה לחיות. וכאן נכנסת האופציה השנייה. לוותר. לוותר מראש על הכל. לוותר מראש שאני יכול משהו. לדכא את כל הרצונות. את כל החיים. את כל העתיד. וככה בעצם לא יווצר אף פעם קונפליקט או עצבים או ויכוח, כל מצב הוא נתון, כל משפט שמישהו אומר הוא נתון, הבעיה היא רק בי, ובזה אני מצוין, לקחת אחריות על אשמה, יש לי בוידעם מלא מאלה בראש, כולל כאלה שמזמן שכחו מקיומי, ואני אומר לעצמי, כן, זה גם מה שהתוכנית אומרת, שאני המפתח = אני הבעיה, ומה שאני צריך לעשות זה רק להוריד מבט לרצפה ולקבל את הכל, וזה כבר נהיה על אוטומט כל מה שקורה מיד מוגדר כמציאות ואני זה שאמור לנסות לפעול בגבולות שהגדירו הנסיבות.

אוהבים אור יקרות.
על מה אתה צריך לוותר פה?

על הציפיות?

נראה לי שיש עוד אופציות חוץ מהשתיים שמנית, לא?

אור - תודה על השיתופים, מדהים!!
היה חזק אנחנו איתך.

בלי קשר, אני חושב שמי שמצליח לכתוב יותר מ-10 שורות פה, צריך לחשוב ברצינות על כתיבת ספר או משהו כזה  . יש פה כשרונות כתיבה ואני מאמין שזה גם עוזר בהחלמה.

רפואה שלימה לכולם, הכובש

אני מאוד מתחבר לדברים שאתה כותב פה. מרגיש שגם אצלי הפחד מהתמודדות עם המציאות גורם לי לברוח ממנה ולוותר מראש על כל פעולה שתגרום לי להתמודדות שכזאת.
האמת היא שלדעתי מרבית בני האדם מעדיפים את הגישה הזאת- מה שנקרא ברירת מחדל. או שאולי אני טועה וזה רק אני.  בכל מקרה אני מאחל לך שתמצא את הדרך לצאת מזה,  זה אמנם כנראה קשה מאד כי צריך להתחבר לחיים בשביל זה והגישה הזאת מונעת את החיבור הזה. אבל יש כאלה שמצליחים אז כנראה זה אפשרי גם אם אני לא יודע איך.
יום טוב.

אני עדיין מחפש את הכפתור.
הכפתור שישנה את הכל. שיעשה אותי מושלם. שאני לא אפחד מטעויות. מדחיה. שהכל יהיה פרפקט. שלא יהיו פקשושים, שלא יהיו קונפליקטים, שלא יהיו פשלות, ושלא יהיו קשיים.
לא משנה כמה זמן בתוכנית, עדיין מחפש. וככה, כל פעם שאני מזהה פגם אופי. צל של פגם אופי. אני ישר מחפש את הדרך המהירה להמיר אותו למעלות. כל פעם יש בראש תרחישים שאני בונה את מערכת התגובות הנכונה בשבילם, שאף אחד לא יתפוס אותי עם המכנסיים למטה.
בזמן האחרון אני קולט שזה יושב חזק על חוסר הקבלה כמות שאני. על הצורך שלי לקבל את עצמי באמצעות אחרים. יש לי התניה בראש שחוסר מושלמות, גם עם פקשש קטן היא עילה מספיק טובה להביא אותי לדחייה, ולמכתב פיטורים בשלושה עותקים, אז אם אני רוצה שיקבלו אותי אני חייב לספק את הסחורה, לא לדבר על כשלים, לא להיכנס למקומות של עימותים, לעשות ויתורים, קווי שישים ושבע? סבבה, ארבעים ושמונה? סבבה, יודע מה, אני אחזור לאוגנדה, ככה בראש באינסטינקטים. אבל מעבר לזה, אני לא מקבל את עצמי, וכאן גיליתי שזה יושב חזק על לא פחות מאגו. אגו מהדלת האחורית. אני חייב להיות מושלם בשביל לקבל את עצמי, אם אני פחות מכך אז אין כזה דבר.
הדברים עוד לא ברורים לי, וגם בראש זה עדיין מנוסח בעילגות. מתפלל לנכונות. לשחרר. לקבל את זה שאלוהים מוליך אתי. מביל אותי. ושהוא ברא אותי בדיוק לפי המידות שאני צריך להבראות.

תודה רבה חברים, על הדרך ועל היחד.
רוצה להיות אסיר תודה על משהו שממש לא מבן מאליו בשבילי. כשנתקלתי לראשונה בספר גרפולוגיה ישבתי ועברתי על כל האותיות ועל התכונות וניסיתי לשנות את כתב היד שלי לאותיות ה"שוות", ולכל הפחות לשנות את האות עי"ן, שלא יחשבו שיש לי מחשבת מיניות ופנטזיות ואלה, אני תמיד בודק מה קורה מסביב ומתאים את עצמי בהתאם לציפיות של הסובבים, ואם מגיבים לפוסט אז בכלל, אני מרגיש מחויב לתגובה ולמה שהוא התחבר בדיוק, ולא להשמע אחר מאיך שהוא צייר אותי בראש שלי. כן, לגמרי פסיכי. אבל הנה, אסירות תודה, אני כאן, ואני כותב כאן מידי פעם, וגם אם לפעמים כל הריצוי מעלה גרה, יש פתיחות וכנות, ואני כותב את עצמי בזמן נתון, בלי לנסות לשחק אותה (רוב הזמן), גם אם אני ממחזר, וגם אם אני עילג, וגם אם אני מרגיש שאני תקוע בדיוק באותו חור.

אור ידיד יקר
נעים לקרוא את הכתיבה שלך
מאוד מתחבר.
נ.ב לייק על הגרפולגיה קולע אל השערה