תודה אחי, אני רואה על עצמי שכשיש לי קושי אני משתף את הספונסר בשביל שהוא יגיד לי מה לעשות ושהבעיה תעלם, שהפעולה הזאת תהיה הכפתור שעליו אתה מדבר, בלי לקבל באמת בשלב ראשון את הבעיה, אני מנסה לברוח מהקשיים, עכשיו למשל זה הפנטזיות המיניות שרצות לי בלי סוף במוח ואני לא מסוגל באמת לקבל את זה שאני אשכרה מכור לזה, מתפלל לנכונות לוותר על האגו, הכחשה, תאווה וכל מהה שחוסם אותי מלקבל את המציאות בתנאים שלה

אור, תגיד על עצמך הכל, עילג אתה לא...
כתיבה קולחת ובהירה, אתה מתאר מצבים ותחושות ברמת המיקרו.

תודה אור, שהארת לי עוד צד בהכחשה האין סופית שלי. :-\

גם אני מרבה לשים לב לאות עי"ן,
ולמרבה הפלא, בדיוק כשאני חושב על כך,
יוצאת לי עי"ן עם עיגול גדול ושמן... :-\

אוהבים. תודה עליכם. מתפלל לנכונות, כנות ופתיחות

לא טוב בזמן האחרון. עם כל ההחלטות, הכיוונים, סדר יום, מוצא את עצמי ברגעים לא פשוטים, בבריחות באחוזים נמוכים וגבוהים, ספר, סרט, שוטטות נפשית מכאן ולשם, וערימת חרדות שיושבת על הלב, העתיד, מערכות יחסים, התנהלות, מסגרות, ואני אומר לעצמי, ראבק, העברתי כרטיס, אני עושה צעדים ועדיין לא הכל מושלם, מה זה לא הכל, הרוב לא, מוצא את עצמי במקומות שאני מרגיש את כל הגוף מסתמר ואת כל התסמינים של חוסר אנים ורצון עז לברוח, ועם כל המשפטים שאני אומר לעצמי מכאן ומשם, ורק להיום, ורגשות לא עובדות, אני לא יודע מה אני עושה עם כל המצבים, ואולי בעיקר מתבאס מזה שזה לא החבילה שביקשתי וציפיתי אחרי שנה ומשהו, ובכל דבר אני מוצא את הפגם, את הפשלה, את זה שאני עדין תקוע במקום, וזה יושב עמוק, חוץ משליטה וריכוז עצמי ובני דודים של התכונות הזאת, על אותו מקום מפעם, אני רצה להיות מושלם, ואני אסתכל על כל בשליליות עד שזה לא יהיה פרפקט, אני לא מקבל את עצמי עד שכל הליטושים מלוטשים, עד שאני יותר להתנהג בכל מצב, וממילא, גם לא מקבל את המצב שלי, את ההווה, אולי גם המתמשך, שאני נמצא בו, וממילא, גם לא מזיז את עצמי, לא מתקדם. אז תכף חנוכה, ודפדפתי בספר הלכות של החג, מכאן לשם אני קולט שתי הערות שולים עם רקע היסטורי, אני קורא ומגלה שחוץ מאנטיוכוס ויהודה המכבי היו עוד כמה דמויות בסיפור הזה, בעצם, הרבה דמויות, והרבה מלחמות, וחוץ מהרבה נצחונות הרבה הפסדים, והרבה פוליטיקות ורציחות, ממש לא הציור האסתטי  שאני מצייר לעצמי מהגן, יהודים בארץ, נוצרת איזו בעיה שעדיף שלא הייתה, ומתיתיהו והחבר'ה באים ופותרים את הבעיה, קצת דם פה ושם, בסוגריים את ההוא שמת מתחת לפיל, כדי שזה יראה הגיוני מבחינה היסטורית, אבל זהו, אירוע הרואי, חרבות ומגנים והמון רומאים בורחים, פלוס מנורה כזאת יפה ועגולה וניסים כאלה עם ניצוצות מהשמים, ומשתי ההערות האלה בספר הסיפור נראה פתאום מאוד ארצי, ובעיקר לא עם סוף של אגדות עם עצם היום הזה שמצדיק דרמות מיותרות, ומה שאני קולט מבין השורות זה את הפלא היותר גדל, יותר מהתעוזה של החשמונאים לצאת ולהתנגח בידיעה ברורה שלא בטוח בכלל שיהיה הפי הנד, זה החכמים של אותו דור שקובעים שמונה ימים עם הלל מלא ועל הניסים בכל תפילה או ברכה, היכולת הזאת להמיר את המבט השטחי במשהו יותר עמוק, שמתחיל קודם מהדברים הכי פשוטים, היכולות להודות, להגיד את באמצע ברכת מודים ועל חיינו המסורים דווקא את האירוע שבקלות היה אפשר לראות בו עוד פיסת היסטוריה שמורכבת מניצחון מקומי, ובעיקר את המהפך התודעתי, שכל הזמן אומרים מסביב ושלא הכל מובן מאליו וכל החבילה, אבל הנה ממש כך, אני צריך להסתכל ולגלות מכל הקשיים שצפים דווקא את זה שהנה אני פתאום חשוף ולא קהה עד למוות, והנה כאן וכאן, ועוד הארות שאני מבליע בחור השחור של השליליות. כמו שאמר כאן חבר פעם, לתרגל מחויבות. לתרגל.

מזדהה מאוד
הצורך ההוליוודי בהפי אנד ידוע מראש...
תענוג
אוהב

תענוג לקרוא.
היטבת להביע את הרצון למושלמות.

כמה ימים של נקיות, ואנחנו כבר מחזיקים את עצמנו מי יודע מה.

ההתחלות שלי תמיד היו רצופות הזיות ומושלמות שהסתיימו במפחי נפש. כמו ההתחלה האומללה של הל' השכמת הבוקר בשו"ע, יומיים למדתי כל יום עמוד, ובעיני רוחי אני יושב על מדין בלשכת הוראה הדורה, מסביבי אברכים שוקקים עורכים 'שימוש', ואני, מעביר יד רכה על זקני היורד על פי מידותיי, מראה להם את הדרך יילכו והמעשה אשר יעשון אשר כתבתי להורותם. במקרים מסובכים יותר, אני מתרומם מממושבי בכבדות, שולף מארון הספרים את אחד מכרכי היצירה התורנית המפוארת שכתבתי והוצאתי לאור, ומראה להם את מקור הדברים כתובים אריח ע"ג לבנה שחור ע"ג לבן.
זה לא היה דמיון, זו היתה מחשבה מציאותית, שהרי מח מבריק לי, לו רק אשקיע בלימוד את שהשקעתי בהמון תחומים אחרים בהם ההצלחה האירה לי פנים, הרי שבקלות אכבוש, כרוח סערה, את המקום הראשון.

אלא שהם, הסדרים ה'עקביים' שלי, התנפצו בקול רעש גדול, או בקול ענות חלושה, בערך שבוע לאחר ההתחלה המזהירה...

וחוזר חלילה.

ואני, תקוע באותו מקום, באותו חור, שנים רבות, לא מזיז את עצמי, מקסימום שדרגו ההזיות את עצמם והתעדכנו מדי פרק זמן...

אוהבים. תודה על הדברים. חסר אונים מול זה שחזרתי לכאן כדי לראות עם הגיבו.
מזדהה מאוד. עם הסדרים וההתנפצויות, החור וההזיות. מתפלל לנכונות, לשחרור וחיבור.

ומה אומר אני,
בודק כל דקה וחצי אם ישנן תגובות חדשות.

ת'אמת, לחזור לראות אם הגיבו על פוסט, לא כ"כ נשמע חולה. שיא הבריאות לחפוץ בפידבקים, חז"ל אמרו שאפי' על גנב חזקה שיחזור למקום הארוע.

מתפלל לנכונות. זמן טוב, אסירותודה, אבל בו בזמן עמוס בפחדים וחרדות. איכשהו זה תמיד העסקת חבילה, אני מעדיף את המקומות של היעני שלוה, של אל תעירו ואל תעוררו, כי הרי כל הבלאגן מציף רק כשאני מתחיל לזוז ועושה החלטות ופעולות ובא במגע עם בני אדם, אז אני מוותר על הכל וכאילו מחלים. מסתבר שדווקא במקומות המורכבים, איפה שהכל מתעורר, זה המקום האמיתי, זה הסיפור של החיים, ושם אני צריך להכניס את אלוקים, על אמת.

אחרי האימונים, מגיע המשחק בעצמו.
בהצלחה

שלב מוזר כזה: אני קורא את מה שכתבתי לפני כמה ימים וממש מזדהה עם עצמי. בואנה, כל מלה.
אז כן מסתבר שזה העסקת חבילה שיש לי, הדרך שלי לחיים לחיבור ולנוכחות נמצאת בדיוק איפה שיש המון מוקשים של פחד וחששות, אסירותודה על דברים לא מובנים מאליהם בכלל שהגיעו בדרך, שמאפשרות לי להכיר בפחדים, אבל לא להיות מונע מהם, ממש לדרוך עליהם ולגלות שהם לא מתפוצצים כשיש חיבור. מתפלל לנכונות על זה.
וזהו, בזמן הקרוב-ארוך אני לא יהיה כאן ולא זמין, למעט גיחות קצרות של הצצה. רוצה לקחת את ההזדמנות ולהודות לחברים שבדרך. להודות על כל הכנות, האמון והתקווה, שממלאות את המצברים. ולבקש ולהתפלל להכניס את אלוקים לחיים שלי, גם למקומות ולסיטואציות הכי קטנוניות, וגם לדברים הגדולים, להיות נוכח בהם, נוכח בחיים, עם אמונה ואופק.

תודה, אור.
זה גם הזמן להודות לך על דרך נהדרת וקסומה שעשית, ושהשכלת לשתף אותנו בה. ושזכינו לעקוב אחריה, להתפעל ממנה, ללמוד ממנה.
איני מלווה את דרכך מיום היותך פה. אבל קריאת המסע שלך מתחילה ועד סוף מדהימה ומרתקת.

אני לא יודע אם בעצמך עשית זאת, אבל רגע לפני שאתה פורש, אני מרהיב עוז לבקש ממך, להתחיל לקרוא, לאט ובנחת,, את המסע שלך, קום והתהלך בה לאורכה ולרחבה מתחילה ועד סוף.
זה מדהים, זה מופלא, אין לי מילה לבטא את העוצמות של התהליך שעברת כאן, ושזכיתי רק לקרוא, ואני מאמין שמה שכתוב כאן זה רק קצה קצהו של דרך.
איני מדבר על מה שכתוב בשורות, אלא על הצפון ביניהם.

רק תראה את הנימה בה התחלת את התהליך, את המבטא והאקצנט שם. ואיך אתה ניצב כאן היום, תודה לקל.
אתה נותן תקווה וכח להרבה, לי בפרט, ועל כך, תודה.

מודה לך מעומק ליבי. יצליח ה' דרכך באשר הוא שם, יהי ה' עמך באשר תפנה ובאשר תלך.

המון בהצלחה במקום החדש שבו אתה נמצא! מאחל לך באמת לגדול שם כי יהיו המון הזדמנויות ואם תצליח לתחזק שם קשר טוב עם אלוהים זה יהיה חתיכת מקפצה להחלמה.
וכן, מאוד אתגעגע לכתיבה שלך, מישהו שכותב אותי.

תודה חברים.
חשבתי על זה לא פעם, לקרוא מהעמוד הראשון, מתחילת ימי הנקיות, לראות את התהליך והדרך. אבל מצד שני, אני חושש ליפול למקום שאני מועד לגביו, ולחשוב שזהו יופי, אני יכול לסמן קו ולהגיד זהו, הפי אנד, אני כאן וההוא היה שם, ולאט לאט להרפות מכל מיני עוגנים של החלמה שכבר יציבים לי ביום-יום עד שאגלה שאני שוגה. תהליך מטבעו מצריך איזושהי התעלמות, מניח שאעשה את זה מתי שהוא, כשאהיה יותר נוכח, על קרקעו רוחנית יציבה, ושאדע לקרוא את זה בעיניים של תודה, עם נכונות להתקדם, גם קדימה וגם במקום