לך בכוחך זה והושעת את ישראל. חיבוק.

קפיצה לרגע. הרבה התקדמות ובו זמנית הרבה תסכול. מתפלל להפתח. ולנכונות

איזה אור שחזרת! :D
התגעגענו. מאוד.

אז אתמול אחרי הרבה זמן, שלא היה לי בו הרבה זמן, ועדיין, פתחתי את גוגל תמונות. וחיפשתי מספר מקבצים של אותיות שלא הניבו את התוצאות שבאמת חיפשתי. רק דברים על יד. וככה. כמעט. ונזכרתי שבזמנו, כשהיה ספונסר קבוע שתקשרתי איתו, סיכמנו שפרנון יחשב כנפילה. אז הפסקתי. והבוקר. קימה כזאת לא משהו. אבל פתאום בראש המקבץ של האותיות התאגד למלה שרציתי באמת לחפש ושכחתי. ועם עוד כמה שעות התחבר כבר לשם משפחה של אותה שחקנית. ואין. תוך רגע אני קולט איך מתחת לשטיח ובבוידעם רוחש לו כל העסק שחשבתי שכבר מאחורי. ובמרחק לחיצה אני יכול למצוא את עצמי בדיוק באותם מקומות. ובדיוק באותו חרא. ובדיוק באותו מצב. חוסר אונים. הנה.
ואיך שאני מסוגל בשניה, להכנס לטעות הזאת שאני לא נכנס לפורנו בגלל שיש כאן רימון, או בגלל אלף ואחת סיבות שהן לא, כי זה חיים ומוות, וישר למצוא פתרון לבעיה=סיבה, ולהתחיל לשחק בחזרה בקיא הזה. חיים ומוות. חיים ומוות. אז כן, אני יודע, אור יקרות, אתה לא מרגיש מי יודע מה חיים עכשיו, ואין לך מושג מה אומרת המלה הזאת, וכן, המצב די מורכב, ומאבן אחת שמתגלגלת, ושם של מישהי בראש מטשטש את כל המערכות וגורם לי להתעצבן ולכעוס ולהתבלבל, ועדיין, נשימה גדולה, ועוד אחת, מבין, אין לי כח להכנס עוד פעם עמוק לתוך כל הריקנות הזאת המבעבעת, אוקי, כן, תגיד אלף פעם אני חסר אונים מול התאווה, ומול החיים, ומול העתיד, ומול המערכת, ודייטים, וחתונה, ואנשים, ואלוקים, וכל שאר הדברים, שזה בעצם כל דבר שקיים על פני האדמה הזאת, אבל, לא לפעול על תאווה, זה לא יענה על כלום, וזה לא יספק, וזה לא המציאה של החיפוש שלי. אנא אלוהים, תן שאני מחפש בך, במקום כל הסיבובים האלה, והחיים מפלסטיק האלה

תודה. והאמת היא שכנראה ברירת המחדל לא משתנה. הזיהוי והברירות כן. תמשיך. חיבוק.

אמן. שתזכה ליפול אל זרועותיו.
שמחתי

אוהבים.
ברוך השב ל(ביקור ב)פורום.

עוד קפיצה. מתפלל לנוכחות. פלא איך אני חוזר וממחזר את אותם תפילות פעם אחר פעם. אבל אין זה מה שאני צריך. ואני קולט עד כמה אני רחוק מזה, ועד כמה התקרבתי. את.

אחרי הרבה זמן.
אז נפלתי. נפילה כזאת עמוקה וארוכה. ארבע חודש. שחלשו על זמנים מורכבים בחיים שלי. התחיל בקטנה, אבל לאט לאט, החמיר והחמיר, עד שהגעתי למחוזות שלא האמנתי ולא רציתי להגיע, תוך כל מיני סיטואציות הזויות יותר או יותר יותר.
עכשיו, את, חזרתי לדרך. לא לגמרי ולא תמיד. אבל נקי. ומתקשר עם חברים. כמה שאפשר במסגרת בה אני נמצא. לפגוש אני פחות מצליח. ועדיין. בעיקר מנסה לתקשר עם אלוקים. לראות איפה הוא בחיים שלי. ומה הוא רוצה ממני בכל מיני אירועים כאלה ואחרים.
ומנסה לחשוב קדימה אם להתחיל להפגש עם בחורות ומה יהיה עם העתיד, שעצם קיומם של הדילמות האלה על השולחן הוא נס בפני עצמו.

מקווה לשמור על קשר. אשמח לדבר, להועיל ולהתייעל מחברים. ומתפלל לשלווה, אומץ ותבונה.
שבוע טוב
אור

עצוב שנפלת, שמח לי שהצלחת לחזור. זה חלק מתהליך. אם למדת על החיוניות של החיבור החוצה תהיה בהתחלה החדשה הזו תועלת.

חיבוק.

אוי. כואב.
אצלי בשלב מסויים כשהמעידות הפכו להרגל, הרגשתי הרגשות דומות.
אם אפשר לדבר כבר על שינוי, אז מה שקניתי בכל התהליך הזה היה ענווה. תחושה שאני לא הגיבור הכובש החכם והיודע וועד, אשר כל רזי דתוכנית נהירין לי כשבילי דנהרדעא, אלא מישהו שרק רוצה שקט, קבלה עצמית ויכולת לחיות חיים שפויים.
בלי גרנדיוזיות, גם של החלמה.
מתפלל שתמצא בתוכך את הקבלה עצמית לחזור אל נקודות ההתחלה

נתן במתנה

ברוך השב
התגעגעתי אליך.
תשאר איתנו. צריכים אותך פה.
גם אני חוויתי עליות וירידות. אבל תכל'ס, אין לנו דרך אחרת.
אוהב אותך.

תודה לכם.

זמן כזה שאני לא מבין מה אלוהים רוצה ממני. כוחות הנפש שלי הולכים וכלים. ואני יודע איך ברגע אני יכול לברוח לעומק החדר. לנעול את הדלת. את הלב. את החיים. ולהבלע בתוך המטה. בתוך החושך. ולמקום היחיד שאני מרגיש בו בלי כל שברי הזכוכיות שאני.
ועדיין. אני כאן. שומע מוזיקה שאני אוהב. בחדר. בבית. מחר יתחיל שוב הבלאגן. אבל אני עדיין כאן. מרים שיחות לחברים. מכאן, משם. יוצא לאט מהשבלונה שלי. מהעומס הנפשי הזה שמן הסתם יתחיל שוב מחר מהתחלה. עם שבוע יותר מורכב. שלא יהיה בו פנאי של להרים שיחה. והתקשורת היחידה תהיה ספיישל עם אלוהים.
מתפלל להבין מה אני אמור לעשות. איך אני אמור להתנהג. לא רק בשבילי, בשביל האנשים שסביבי ותחתי.
רצונך יעשה. חבר אותי אליו.
בשלווה. באומץ. ובתבונה.
ובנכונות

תודה. אהבתי את הכתיבה. אני איתך... מרחק קליקים ואני עמוק בפנים. מבקש עוד לילה

אסירותודה הנה אני כאן. נקי, נכון לרגע זה.
הקשיים עוד מחכים מעבר למפתן הדלת. עכשיו יום רגוע יותר. אבל גם הזמנים האלה מסוכנים לי, דברים שספגתי במהלך השבועיים האלה ולא נקזתי החוצה בדרך טובה יכולים לפלס דרך שאני לא רוצה בה. יש החלטה שאני צריך להחליט במהלך השבת והיומיים שאחריה, שיש לה השלכות יותר רחוקות על השנה הקרובה. אני לא יודע לבחור או להחליט, אני בדרך כלל נותן לאנשי הכח סביבי את היכולת הזאת. נשאר מהוסס, מתלבט, מתחכך, עד שבזמן אמת אני מחוץ לעסק, לא ספור ולא קשור, רק נמצא בסיטואציה שאולי הייתי יכול לרצות בה ולבחור בה, אבל שוב תוצאה של בריחה מהאומץ לבחור במשהו ספיציפי, ובעיקר ויתור על כל השאר.
מתפלל לאלוהים לקבל את האומץ. לעשות את הבחירה לא מתוך נוחות, לא של חוסר בחירה, ולא של התנהלות מגורמי כבוד מדומים, אלא מתוך אמת.
ולהרבה נכונות, לקבל את החיים כמות שהם, ולעשות את מה שהוא רוצה ממני, נטו