100. אסירותודה. בתפילה שלא אקפוץ מעל הפופיק, ושאוותר, אקבל, אשחרר ואתחבר

איזה יופי.
תתחדש.

כל השנים מערכות יחסים עם חברותות היו גרועות עד לא קיימות, קודם כי תמיד המחלה הייתה מגיחה מאיזו פינה ומפרקת את כל המגדל שניסיתי לבנות, ואז יצא לי שם של אחד שנע על פי מצבי הרוח בצורה מאוד טוטאלית, מה שנכון, גם, לא רק בהקשר למחלה הפראקטית. וגם כי אין לי מושג במערכות יחסים, אני גרוע בכל אחת כזאת, אני צריך הגדרות ברורות, או שאני השולט או שאני הנשלט, אבל שזה יהיה טוטאלי, שאני יהנהן בראש וינסה להבין או שיהיה דפר שאני מסביר לו, אבל גם אז שלא יהיה מעבר לחריג ולא ארבע מאות פעם כי אין לי סבלנות. אבל אף פעם לא חברותא במובן הפשוט שלה. שני חברים שלומדים גמרא. זה היה וזה עדיין גם זה שאני לא אחד שעומד על שלו, וכמו שאני לא יודע להגיד לא, הכן שאני כן אומר הוא מאוד חלול, ואז תמיד אני מנוהל מכל שטות שמתרחשת ומנסה לרַצות ולדעת איך בכלל אפשר לעבוד בשתיים, ממש ככה בשתיים, עם אמון והכל. יכול להיות שהייתה לי פוסט טראומה מכל מיני יחסים כאלה זורקים ומתנשאים וחד צדדיים, הייתה כזאת, ומעולם לא ידעתי איך אני עומד ומדבר ומנסה.
אז כן, אני נשמע כמו יומן של נערה מתבגרת בת שבע עשרה.
לא זה מה שאני מנסה לומר. מה שכן: מחר אני מתחיל עם חברותא חדש. קלטתי בשבוע החולף שאני חייב לפתוח את הבוקר בצורה מסודרת ומתוחמת. בלי זה אני מתבטל וחסר מעש ומתמרמר ועוסק בדברים לא חיוביים, ובעיקר בדיבורים על, ומחוץ לחיים. וגם אם לא בא לי על הרמ שמלמד גמרא ויש לי אלרגיה לדפי מקורות אני צריך חברותא בבוקר. ואסירות תודה, אחרי מנוהלות גם בזה, כל מיני חברותות פנויות ששאלו אותי ושלא ידעתי איך להגיד לא, והצלחתי למרות עומס מלים וערימות מגננות, וכן לבקש ממי שרציתי. נזכר באמת שזה היה אחד הדברים שהכי הגביל אותי בחברותות, לא ידעתי לשאול מישהו אם הוא רוצה להיות חברותא שלי. כן, פסיכי, אבל זה הביא אותי למקום שעלול לשלול לי את כל הבטחון העצמי והקיום שלי וברחתי מזה, הייתי מחכה תמיד שהמחנך יצוות את החברותות ושלא ישאיר את זה בידיים שלנו. אבל הנה, אסירות תודה, ביקשתי. ואסירות תודה מתחילים מחר.
זהו. אני מתפלל, בנוכחותכם, שאתחבר לרצונו, שלא אפספס את עצמי, ושלא אתכחש למה שאפגוש בעצמי, ושאצליח בלימוד, ויותר מזה, בחברותא, ובנכונות ובעשייה, ושאהיה בהחלמה. שזה לא יבוא מחוץ לי

בהחלמה
בהצלחה
עשית לי חשק לחזור לבית המדרש לאיזה שבוע,

ח"א וזיו, תודה.

*
אסירותודה. למדתי הבוקר והרגשתי ממש, פיזית, איך זה ממלא אותי. חברותא. חדשה. סוגיא. חדשה, בשבילי. צריך לזכור שאחרי כל התחלה יש המשך, או כמשפט הידוע שזקוק בדחיפות למשפט חילופי, אחרי כל היי יש ביי. אבל אומרים לכתוב את זה. את ההיי. לא יודע למה. עושה. אולי כדי שלא רק הביי יהיה קיים במלים. לא יודע.
לשיעור לא נכנסתי. גדול עלי עכשיו. שנים לא נכנסתי לשיעור הכללי אצלנו כי הוא מעמיד ומכניס אותי למקום לא מוכר ואיזו התעמתות באויר, מי יותר רציני, ומי השפיץ, ומי מעיז. ואני, עם האגו והפנטזיות שלי, מעדיף לא להכנס לאזורים האלה, שיכול להיות שאני יצא קצת פחות חכם ממה שאני חושב את עצמי. אז אני מעדיף להשאר עם עצמי בעולם שלי, להסתכל בבואה שלי באגם ולגדל ולטפח נרקיסים.
הרבה פגמי אופי הולכים וצצים. ואסירותודה שאני מעז להציץ בהם. פעם הייתי סוגר אותם בבוידעם, נועל וזורק את המפתח. מתפלל שאהיה מחובר, שלא אברח, כמו שאני תמיד עושה, מאזורי הכאב, אזורי הלא נודע, הויתור והקבלה, שאבוא באמת בנכונות ובפתיחות להשתנות. עם מקום ולב.
ושארגיש את ההתקדמות. שאטעם קצת פרי בעץ.
אני צריך אותך בחיים שלי, אלוקים.
בתפילה לכנות.

הרבה עייפות. רעב.
לאות.
התפזרות.

וערימות טינות. ופחדים. וזה אזור מחייה שאני לא מכיר. אני רגיל להשתמש. להשתבלן.
אז אתמול ברחתי. הרגשתי ריקנות עזה, לא היה בא לי על אף אחד, לא על חברים ולא על פעולות הפוכות, הרגשתי רצון עז לברוח. להשתמש לא שייך, אני רואה בעיניים איך זה לוקח אותי עוד כמה צעדים אחורה. חוץ מזה, איך יקבלו אותי עם נפילה. אני את עצמי לא יקבל. הלכתי לחדר ונמעכתי במיטה. ככה, כמה שעות. בלי להרים מבט. בלי להגיב. בלי לחשוב.
כשקמתי התקלחתי ונגנתי והתפללתי. והרגשתי טוב. התלבטתי אם זה טוב שאני מרגיש טוב, הרי ברחתי, לא עשיתי שום פעולה, נעלמתי. החלטתי שכן. אסירות תודה לא השתמשתי. אני מרגיש טוב. לא תמיד תחושה כזאת מגיעה לגזרה שלי אז למה להרוס.
לא הרסתי אבל ברחתי שוב עשר דקות אחרי שיחה עם הספונסר. כאילו בשביל לכתוב ולעבוד, אבל בעיקר בהיתי בכל מיני הרצאות. לא תאווה. כן בריחה.
הבוקר, אסירותודה, החברותא הגיעה ולמדנו. זה מכוין אותי. מכוין לי את הבוקר.
אבל שוב, ערימות טינות. ופחדים. אני לאט קולט איך אני צורך את כל הערך שלי, כל המשמעות, כל הקיום, כל הבטחון, כל המוטיבציה ממילא, מבחוץ לי. ואיך גם כל התנועה שלי מגיע מצורך למלא את המצברים של האגו שנגמרים מאוד מהר. למלאות ולמלאות. ושזה מה שמגלגל אותי בעולם. מרגיש שאני לא שווה ערך. שעשו משהו בלעדיי, שלא שאלו אותי, שאני לא דומיננטי. ושופך את כל התסכול פנימה - כשבחוץ עדיין שומר על פני פוקר, ולא, זה לא קשור אליכם - עד שאשכרה אני מרגיש פיזית שאני מתנוון. לא רק ניוון נשמתי נפשי, פיזי. כאבים בגוף, בצלעות. והליכה כזאת רופסת של אחד שמתלבט אם ללכת על גלולות, צוק או משהו יותר ביזארי ומיוסר. ככה, דוצ. ירי על כוחותינו. הרס עצמי, אומרים.
ואני קולט, וידע לא מספיק, אבל לפחות שלב, שהנה יש לי הזדמנות. אני נקי, אסירות תודה, ועכשיו הכל מתחיל לצוף. כל מה שאני מדחיק ומחביא מתחת לניאגרה עם המון שטיחים. והנה, הזדמנות. החיים שלי תלויים כאן. אין לי ברירה ומקום אחר. ואני צריך לקחת אותי, עם כל המגננות, הניאגרות והשטיחים, ולהביא אותם אל מתחת למנורה, גם אם אני מרגיש שזה יחסל אותי. את האני הזה שבנוי וצורך את כל החוץ הזה.
אז הנה, עוד שלוש דקות מתחילה ארוחת צהריים. וכל האירוע שאני מפחד ממנו. כי אין לי מושג איך להיות חלק. סתם חלק. לא המצולם הראשי. או המתנגד הראשי. אני מתפלל שאוכל לקבל את חוסר האונים שלי, ולשחרר את כל מה שאני לופת באמונה ששם אני אנצל, לוותר ולתת לו לנהל את העסק. ולכוון את הלב.
ושאעשה פעולות גם כשלא בא לי על כלום. לא רק אחרי שאני כבר משתמש בריאות ובאוויר בכוחות עצמי.
אמן

התחברתי.
אתה כותב יפה מאוד. מתאר את הדברים חזק.
אוהב.

שוב המקום הזה. אני רוצה להשתמש. לברוח. לשכוח. לעשות esc ולהתחיל משחק אחר. לא כאן. לא עכשיו.
אני יודע לדבר ולהאביס מלים רק כשאני עם קרקע מוצקה. ברגע שאני בלעדיה, וזה קורה ברגע, משפט פוגע - לדעתי - של חבר, כמיהה עזה למשהי, מפגש עם אנשים בטוחים בעצמם בצורה ברורה, ובעיקר: כל פעם שאני יוצא מגבולות הגזרה שלי, מהאיזור המוכר, מההרגלים, ממה שהסתגלתי, מבנה חברותי, דרך מסוימת, או מערכות יחסים, אני לא יודע להגיד מלה. רק להניח את הראש, למצוא דרך להירדם, להסתובב, להתפזר, לחפש אוכל, לקנות משהו, להכנס לאימייל, להתרחש, להתמלאות איכשהו. גם בטרמפים, או בדברים שיראו כיציאה ופריק שואו, הכל אצלי מתוחם, אני שמרן בטירוף, וכל סטייה קטנה מערערת את כל היציבות הנפשית שלי. נשמע דרמתי, אבל ככה. יכול להיות שזאת שמרנות לכל מה שאני, אני מרגיש שקווי המתאר של השמרנות הם קווי המתאר שלי, ובעצם הכל פחד מלוותר על הדבר שאני מרגיש שהכי מחזיק אותי בחיים ושאם ארפה ממנו אמחק, האגו שלי.

מנוהל בעיקר מכל המקום הזה של שליטה וכניעה. מתי אני מנסה ללפות. מתי אני צריך לוותר. מתי אני לא צריך להתרגש מהשינוי במציאות שלא מתואם עם התכנון שלי, ומתי לקום ולרוץ, וכל מה שאין לי מושג ואני מרגיש שאין לי לגיטמציה לשנות את האוויר הזה על פני האדמה, לצעוק, למשל.
במלים אחרות:
אלי,
תן בי את השלוה לקבל
את הדברים שאין ביכולתי לשנותם,
את האומץ לשנות את הדברים
אשר ביכולתי,
ואת התבונה
להבחין בין השניים

מרגיש מבוזבז

מתפלל לסופשבוע שאהיה בו, שאהיה שלם איתו, שאמצא את אלוקים, שלא אברח

עייפות פתאום טורקת. לא מאופס. כן מבולבל. זמנים. עדיפויות. משמעות. והלב שלי.
הרבה קנאה, כשאני לא בורח לשימוש אני משווה נונסטופ ותמיד יוצא עם הדשא הצהוב בכל התחומים. ומנסה לצרוך את הקיום וההערכה מחוץ לי. ואז כפי שהיה תמיד. יש חוץ. יש פנים. ואין חיים.
לא יודע.

אצלנו יש יום אסל יום בסל. היום אסל.
איך שברגע השלט הזה קופץ לאמצע הסלון והחיים. וזה מעטפה. מכתב רשום. אני מרים אותו לאור כדי להציץ ורואה, כבר לפני שאני פותח, שאני ממשיך להשתבלל ולהתלות, ולנסות להסתדר בלי אלוקים, בייחוד כשטוב לי. יש חברותא. יש בוקר. יש לימוד. יש צחוקים. ברגע שהוא עשה סתם פרצוף לאיזה משפט, פלוס זה שנתקעתי והסתבכתי באיזה הבנה ולא הסכמתי לקבל אף אחת אחרת, יותר בגלל השמרנות והאגו שלי ושאני מפחד להתפזר אם אני לא תופס ומשמר, אז התנתקתי, מבט בוהה, חדל מלים, לסגור את הפינה, את החצי שעה ולברוח לאן שהוא, אם לא מתמלא משם אז לקנות סוכריות גומי וללעוס וללעוס ולכתוב את זה כאן. זה גם בריחה לכתוב את זה כאן. בשבילי. במקום להרים טלפון ולהגיד שאני חסר אונים במערכת יחסים כשאני לא מרגיש מקובל ושאני צורך את המקום ואת הקיום שלי. יש לי תירוץ טוב, אין לי מושג איפה הנחתי את הסלולרי. ואין לי מושג איך להתנסח. ומה להגיד. ואם בכלל יענו ויקבלו. ובכלל, פחד: אולי להתקשר זה לנסות לצרוך את אותו חומר אותו לא קיבלתי ונפגעתי, וצריך לבקש מאלוקים.

מסניף עכשיו איזה שיר. בלופּים. קצת נפתח עכשיו לכל מה שמתחת לשכבות ההגנה והעטיפות של שנים

מתחבר לכל מה שכתבת, מוכר לי מאוד, מזדהה.
צריך להבין ולקבל.
אוהב ועוקב, וגם מחבק מכול הלב,
אח.

הכינוי שלי הוא אור יקרות ואני מכור. רק להיום.
באסירות תודה גדולה. שליש שנה. של נקיות.
מתפלל שלא אקפוץ מעל הפופיק. שאעבוד. שאהיה מחובר. שלא אשכח. ושאשחרר ושאפתח.

ומרגיש שיש בזה דרמה אולי מיותרת, כי מה, כל יום זה נס, לא שאני תמיד מודע ומרגיש אם כי יש רגעי חסד כאלה. ועדיין. כשזה נצבר זה מגדיל את התודה. את הרווחת הלב. את המחויבות להמשיך ולא לסמנֵו.
ואני רוצה להודות. להודות ולזכור.

ויש עוד דרך. הרבה דרך. חיים. חיים שלמים.