זורם על צעד שלוש רק כשזה זורם, מפחד שאני משתמש בתוכנית, אחרי שהתפרקתי בכל דרך אחרת אז לשלוט דרך האי שליטה

והכל הוצף, מכל חורי הניקוז, שחשבתי שהכל כבר מאחורי; מגלה שהמצב שלי גרוע, הרבה יותר משחשבתי, כל אירוע פיצקי מפרק לי את הצורה, אני יודע להסתדר בחיים רק כניצב-צד שעושה חיוכים למצלמה, ברגע שזה נוגע לחיים בעצמם, למגע עם בני אדם, למגע עם עצמי, באמת, עם אלוקים, עם העתיד, אני מתמוטט ולועס את השפתיים מבפנים. לא מצליח לזוז. לנשום. להשתנות. שם אני לא מצליח לעשות שום פעולה ושום הפוכה, ולא בא לי על אף אחד. מעדיף את החור המעוך שלי ואת הכימיקלים

בורח מאזורי הכאב, לא כרגע

עדיין בורח. לא באופן אקטיבי. נמנע

עמימות

נמצא כאן כי אין לי כח ולא בא לי על כלום. טעויות על טעויות על טעויות. מבקש כיוון

צריך להוציא את זה;
אני מת לראות לפחות את הפרסומות ואת מה יש שם, כל הדרמתיות הזאת מושכת אותי, המשמעות
הרבה יותר זוהר מהסתם הזה עכשיו.
האינטרנט קצת נחסם וקצת נפתח ואני מת ללגום וללגום, לא ליפול, כי אני יודע שאתפרק מזה, אבל ללגום, בשושו
או ללכת לחדר ולקרוא ספר

לא לעשות את מה שאני אמור לעשות
לדחות, להתעלם

מוסר חוסר אונים.
התחלה, שלפני פחות מחצי שנה הייתה מובילה להרבה ניתוק, זרות, ונפילה.
קולט איך זה יכול לקרות ברגע. כפתור. ולעזאזל.
אלוהים, אני לא רוצה להגיע לשם. לא רוצה עוד פעם את כל ה*רא שעוטף. את כל הניכור למי שסביבי, אליך, לחיים, לעצמי.
אבל לא יכול עם כל הריקנות והסתמיות שעוטפים אותי לאט וחונקים

אני רוצה חיבור, אלוהים, אמתי, ושאתקדם

אוהב

אסירות תודה לאלוקים שנשארתי מחובר ונקי.

מתפלל לאלוקים לשחרר. שיחה שאני חושש ממנה

הרבה הצלחה

בהצלחה רבה

אחרי חודש, שמעתי לראשונה את הצעד הראשון שלי, בין טרמפיאדות בניסיון להגיע לקבוצה.
היה לי רגע חזק של הזדהות.

אבל זה שוב מביא אותי לסתמיות הזאת שפתאום אופפת לי את החיים. כאילו, יופי, נקיות. אבל תחושה חזקה של דשדוש במקום. לא רק בתוכנית. בחיים. בזבוז זמן מכל כיוון. חוסר נחת מכל הבוקר הזה למשל, שקמתי מאוחר, לא מדי אבל לא הייתי עם החזן ועשיתי תשלומים לאתמול, ורואה איך אני רץ ורוצה רק לסמנו את התפילה הזאת, את המכתב, ולעבור הלאה, וביום שיהיה טוב אני אהיה טוב, בצד הנכון מהמיטה, אבל זה שוב הבריחה הזאת מכאן ועכשיו וחוסר הקבלה. שוב הנטייה הזאת לעשות מכל מה שקורה לי בחיים טיוטות, להגיד שהחיים האמיתיים אמיתיים מחכים מעבר למפתן הדלת, ועד אז זה רק פרומויים, כי אני מחכה למושלמות

עם כל הנינוחות הזאת. לא יודע איך לאכול אותה, רגיל לדרמות, רעש, ריגושים. השקט הזה.