נפלא, קראתי הכול, אני חייב לומר, יש לך יומן מדהים.
אני חושב מאוד בגישה של הושיעה, אם אתה רוצה להרגיש משהו שהוא מעבר... אז תתחיל לעבוד על עצמך גם לא בנושא התאווה,
תסתכל על הדברים שאתה צריך לתקן... ואז לא רק שתסיים יום בלי תאווה אלא אף תרגיש סיפוק.
קח את היומן שלך והפוך אותו ליומן חשבון נפש עצמי...בכל תחום.
בהצלחה, אוהב ומחבק כמו שאח יודע לעשות תמיד!

אתמול הבנתי נדבך נוסף.
אתמול הבנתי שהבעיה שיש לי, היא עוד יותר גדולה.
אתמול הבנתי שגם אם אפסיק לשז"ל לגמרי, עדיין לא נגמלתי.
אתמול הבנתי שהגמילה צריכה לכלול גם גמילה מאוננות ללא שיזול, מהרצת מחשבות בראש, מהסתכלות על נשים ברחוב.

התובנה שלי, נכון לעכשיו היא כזאת:
שלב ראשון - "שמור עיניך". לשמור את העינים מאתרים ומתוכן מיני ישיר.
שלב שני - גמילה משז"ל
שלב שלישי - גמילה מאוננות
שלב רביעי - גמילה ממחשבות
שלב חמישי - גמילה מהסתכלות על נשים ברחוב (שלב רביעי ושלב חמישי קשורים אחד בשני)

כרגע אני בשלב השני

אומרים שמודעות לבעיה היא חצי פתרון. הייתי כל כך עסוק בלהפסיק לשזל שלא הבנתי שגם אוננות סתם היא חלק מההתמכרות
מן הסתם אלו דברים ברורים וידועים - לי זו תובנה חדשה

עכשיו, כשאני מודע, אני מתחיל ספירה קטנה מהצד גם לשלב הזה.

בכל מקרה, 57 ימים נקיים.
תודה אבא!

יומן, רציתי לשתף אותך בעוד דבר קטן:
היום בבוקר עקף אותי בפראות רכב.
היינו שיירה של מכוניות תקועות מאחורי משאית איטית בכביש מפותל כך שהוא לא באמת הרוויח משהו.
משום מה הפתיע אותי שהוא עקף. לא יודע למה.
אחרי שהוא עקף אותי ראיתי על המכונית סטיקר. על הסטיקר היה כתוב:
אבא <לב> אותך! <סמיילי של ברסלב>
התלבטתי אם זה רמז מאבאל'ה.

אני מניח שהתשובה היא שזה בעיני המתבונן. אם אחליט שזה רמז - זה יגרום לי שמחה שאבא פה איתי
ואם אחליט שזה סתם סטיקר מטופש על רכב של נהג מופרע - המקרה הזה יחלוף וישכח.

התובנה הזאת מעידה על התקדמות עצומה שעברתי בשנים האחרונות...

יום טוב

מדהים. כל הכבוד! אחלה התקדמות, בהצלחה בהמשך...
נ.ב.
ראיתי מישהו שכתב לאדם אחר, אנחנו לא מדברים פה על "גמילה" אלא על קבלה.
רצון לבטל אותנו כלפיו, איננו יכולים בלעדיו, רק הוא זה שיכול לעזור.
תראה- www.guardyoureyes.org/forumheb/index.php?topic=4155.0

תודה אח.

יש משהו שעדיין קשה לי לעכל והוא זה שמפריע לי עם ה"קבלה".
מאוד קשה לי להבין את זה שבאמת מדובר במחלה.

אני רואה פה את כל ההסברים למה זאת כן מחלה, אבל זה נתקע בדרך, איפשהו בגרון ולא מצליח להתעכל.

בכל מקרה,
רציתי לשתף אתכם במשהו:
היום הייתי מאוד קרוב לנפילה. נפילה מהסוג השני (אוננות ללא שז"ל).
ואז פתאום, באמצע ההתקף והתכנון, נזכרתי שזאת גם חלק מההתמכרות,
לא מבין איך, הצלחתי להימנע מהנפילה.

כנראה שכאן, נפילה מהסוג השני, היא ההתמודדות שלי.
זה ממש לא אומר שיש לי ביטוח נגד שז"ל.

תהרגו אותי, אבל היצר נותן לי הרבה מרווח נשימה
אבל אין עדיין שומע את הנשימות שלו באוזן שלי...
מה שמאוד עוזר זה שאין לי סמרטפון ואין לי אינטרנט פרוץ.
אין לי ספק שהייתי נופל כמה פעמים ביום אם הייתה לי את האפשרות

יומן יקר,
רציתי לשתף אותך בעוד התמודדות שעברתי לפני כשבועיים (לא יודע למה לא שיתפתי אותך בזמן אמת)
אז ככה:
לפני כשבועיים וחצי עצרתי טרמפ. עמדתי על אי-תנועה ליד רמזור אדום עם שלט וחיכיתי שמישהו יסמן לי לבוא.
נהגת אחת (נראתה טוב!) עצרה וסימנה לי לבוא. תוך כדי, היא הזיזה את התיק מהמושב לידה (בשביל שאבוא לשבת שם)
משום מה, באמת לא מובן, התיישבתי בכיסא שמאחוריה.
היא שאלה כמה שאלות והרגשתי שהיא רוצה לדבר.
אמאל'ה, זאת הייתה אחת ההתמודדיות הקשות ביותר!
ממש עצרתי את עצמי בכוח לענות תמציתי.
כמה פעמים בדרך רציתי לשאול שאלה בשביל לפתח שיחה ועצרתי את עצמי.
כמה פעמים בדרך התבאסתי שלא התיישבתי לידה.

אין לי מושג מהיכן באו לי הכוחות האלה.
כל הדרך ישבתי מכונס בעצמי וחשבתי על אשתי היקרה.

כל פעם שרציתי לשאול אותה שאלה, עצרתי ואמרתי לעצמי:
אם זאת הייתה אישה זקנה או לחילופין גבר, האם הייתה שואל את השאלה הזאת?
התשובה הייתה: לא. אם זה היה המקרה, לא הייתי בכלל פותח את הפה, אני עייף ורוצה לנוח.

ככה הוכחתי לעצמי שהמניעים שלי הם לא כשרים...

כשירדתי, רציתי להרוג את עצמי על ה"הזדמנות" שפספסתי.
מצד שני, הייתי מבסוט וראיתי שאני בדרך הנכונה...

לפני כמה ימים עברתי באותו צומת שוב.
חיפשתי את הרכב שלה וקיוויתי שהיא תאסוף אותי שוב...
תודה אבא שלא שלחת אותה שוב. לא הייתי מצליח להתמודד.

מפחיד.

מה יקרה מחר? או בעוד חודש?
או בעבודה הבאה שאעבור אליה ויהיו שם פיתויים יומיומיים?!
יש כאן אנשים בפורום שמתארים את יום העבודה שלהם,
אני קורא ומתחיל לרעוד, יודע שאני לא אוכל על ההתמודדויות האלה!

די. אני חייב להתקדם. אני חייב להגיע לעבודה הבאה עם כלים ועם ניסיון מוכח!

אמנם לא התנתקות מוחלטת.. אך בהחלט "נטישת התאווה". וככה זה בדיוק צריך להיות. וזה בסדר גמור.

אנחנו בתהליך. הפגמים שבאו במשך שנים רבות לא יעזבו ביום אחד, או שנה אחת. הרעיון של התכנית הוא נצחון הולך וגובר על התאווה. הולך וגובר...

מאחל לך שתלך ותגבר. ושבעל הכוחות יתן לך את הכוחות שאתה צריך להתמודדויות הבאות עלינו לטובה...

אוהב
הושיעה

נטישת היקר
פיתויים יהיו תמיד
וובורכנו פה במדינה בהמון נשים יפות

עד עכשיו אתה עומד בכל מה שהבטחת לעצמך
ומעבר -לא זכור לי שהבטחת לא לשבת ליד נשים יפות
ועובדה שתפסת את עצמך
תגיע לגשר תעבור גם אותו
בינתיים נצחון הולך וגובר -תואם אותך
בהצלחה

סיפור מדהים.
הכי אהבתי את הסוף שלו - שהתבאסת מזה שלא מימשת, ושיום או יומיים אחרי זה חיפשת אותה באותו מקום.
זה ריאליסטי, זה הכי אמיתי, וזה עושה את ההתגברות שלך רק יותר גדולה, כי בחיים אין ממש ניצחון סופי מוחלט. רק תחנות נחמדות ושמחות  בדרך.
יפה לך. תודה על השיתוף!

דורון, בא לי לבכות!

איך אפשר בכלל להשוות בין אירוע חד פעמי שאיכשהו, ממש במקרה, לא נפלתי בו,
לבין מפגשים יומיומיים עם תאוות חיות!

לא רוצה להגיע לגשר ולקוות לעבור אותו!
רוצה להגיע לגשר ולדעת שהוא מבטון.
רוצה להגיע אל הגשר ולעבור אותו עם אותה הרגשה שיש לי כשאני עולה על גשר איילון.
(בגשר איילון אני בכלל לא שם לב שעברתי גשר מרוב שיש לי בטחון שלא אפול ממנו!)

גוני, תודה

לא אני אמרתי את זה
״אין שום דבר במקרה״

אבל זה בדיוק מה שכתבתי לך. זה אמנם אירוע חד פעמי, אבל החיים הם סוג של רצף אירועים כאלה. אני לא מצליח עדיין לעשות את זה בעצמי, אבל נראה לי שאפשר לשרטט מחדש בראש מהו ה"רצף" שרוצים להדגיש - זה של הנפילות או זה של האירועים המוצלחים יותר. שאלה של פסיכולוגיה ודגשים, אני מניח. כמובן קל לי לומר את זה כאן. הביצוע אצלי קשה בהרבה

שישים ימים ללא שז"ל
שלושה ימים ללא נפילה
אף לא יום אחד להתקדמות נוספת  :-\

שישים ושלושה ימים ללא שז"ל
שישה ימים נקיים. (עד שאשנה את ההגדרה "נקי", שוב)

האמת?
פה אני מרגיש את ההתמודדות. דווקא בנגיעות הקטנות ולא בנפילות עצמן.
גיליתי שאני מצליח להישאר נקי
אבל כשנפל האסימון שהתאווה עדיין בראש ואני מכור לה בדיוק כמו לפני שהפסקתי ליפול.
פתאום נהייתי מודע לזה שאני נוגע בעצמי, מעין פרס ניחומים על זה שאני נקי ולא משזל.
ואז החלטתי שזה גם נכנס לגדר "נקי". לכן הספירה הכפולה.
בתקווה שאצליח להתמודד ואז אוסיף את המלחמה האמיתית - נקי במחשבה...
הלוואי...
------------------------------
הזמן הכי קשה ביממה זה הזמן שאני נכנס למיטה עד שאני נרדם.
אמנם אני מגיע למיטה גמור מעייפות אבל זה לא מנע ממני, במשך הרבה שנים, ליפול.
התירוץ שלי היה: 'חבל שתשאר ער במיטה, תיפול ואז תהיה עייף באמת ככה תירדם מייד!'
מה אני אגיד לכם, עבדתי על עצמי הרבה שנים  :-[

בכל מקרה, היום אני יודע מי אני ולאן פניי מועדות.
איך כתוב? "אדם מועד לעולם, בין ער בין ישן", אצלי זה בין ערות לשינה...

אבל בעזרת האל, כבר שישים ושלושה ימים שהתירוץ הזה לא מפיל אותי
מה עוזר לי?
דבר ראשון: המחשבה על אשתי (כתבתי כבר בעבר) - אני מקנא בה. לה לא חסר כלום, רוצה להיות נקי כמוה.
דבר שני: ההחלטה שאני נשאר נקי
דבר שלישי: הידיעה שאני נרדם מהר. אני אומר לעצמי שגם ככה עוד כמה שניות ארדם אז אני מסוגל לא ליפול בחמש דקות הקרובות.
דבר רביעי: להיזכר בריקנות שממלאת אותי ברגע שאחרי נפילה

תודה לאבא

78 ימים ללא שז"ל.
לצערי אני מדווח על נפילה (מהסוג השני) שהייתה לי אתמול בערב 

טיפש שכמוני...