מזדהה מאוד בכל. היום בבוקר כמעט נפלתי.. היה לי מזל שלא היה כלום בעיתון..
אחרי שעשיתי את זה פשוט התחלתי לבכות!
אני יודע, איני רוצה בכך,
אבא תן לנו עוד ימי נקיות וכך מאיתנו את התאווה והרצון ליפול...
בהחלמה, אוהב , אח.

...כבר עדיף להיות מכור מלהיות טיפש...

וואוו, מה זה?
היום היצר עבד שעות נוספות. לא היו מראות אסורים היום אבל היו המון דמיונות.
דיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי

אין נפילה אבל גם אין "נקיות"

היצר מנסה לגרום לי ליפול לפני ה-90?

-----------------------------------------------------------------------------
אינני יודע למה, אבל כנראה שאלוקים עוזר. משום מה אין לי כל כך קושי בלשמור על עצמי שלא אשז"ל את עצמי לדעת
מצד שני, הבנתי שאני מכור ואני עמוק בבוץ בגלל שהראש שלי עסוק כל היום בתאווה.

דוגמא טובה לזה היא היום - לא היה פורנו. לא היו מראות אסורים. אבל ישבתי לי בעבודה והראש היה עמוק בתאווה.
עכשיו, בבית, אחרי מקלחת מאפסת, אני יושב עם עצמי וחושב, "האם אני נקי היום?"
התשובה היא, לא!!!
אבל, בכל זאת.
בשביל להתניע פה מהלך,
בשביל להוכיח לגוף שלי ולעצמי, ששז"ל לא יהיה פה יותר, אני ממשיך לספור ימים נקיים (משז"ל).

אם אצליח, אחרי ה-90, אשמור נגיעה (לבכות או לצחוק מההגדרה הזאת?)
אז, 79 ימים ללא שז"ל.
אפס ימים לנקיות

אם אצליח, אח"כ.... טוב, דיייי.

אח"כ תדאג לאח"כ.

חפרתי.
לילה טוב

איכס. יום מגעיל. ברוך שפטרנו

נו שוין. מחר יום חדש דנדש.
בקש כוחות.
אוהב.

84 ימים נקיים משז"ל.
חמישה ימים נקיים מאוננות
אפס ימים נקיים באמת
=======================================================
בעזרת אלוקים ביום ראשון הקרוב אשלים 90 ימים ללא שז"ל
לא, אל תקנאו
אין לכם במה. באמת שאין.

אני מקנא בכם.
אני מעדיף לא להיות נקי אבל להשתתף בקבוצות חיות. לדבר בשיחות טלפוניות, להחליף מספרי טלפון עם חברים מהפורום, להתכתב בפרטי עם חבר וכו'
הפחד מחשיפה משתק אותי
ראיתי כמה פוסטים על הפחד מהפחד - לא עוזר.
אין סיכוי שאשתי תדע מהצד הזה שבי. בשביל שהיא לא תדע, אני מוכן גם להקריב את העזרה שאני יכול לקבל מהחשיפה שלי
לא מוכן לקחת את הסיכון שאכנס לקבוצה חיה ואחשף שם בפני מכר. שיזהו אותי. שידעו מי אני.
נוח לי מאחורי מקלדת.

=======================================================

אז למה אני מרגיש הרבה יותר מלוכלך?
הראש שלי מפוצץ במחשבות של תאווה
בכל מפגש עם בת המין השני, הראש נכנס לסחרור כפי שהיה קורה בתחילת גיל ההתבגרות

כמו בנטילת כדורים, ישנם תופעות לוואי שיכולות להשפיע או שלא להשפיע על הנוטל. אין ודאות מי יסבול מתופעות אלה ועד כמה.
זאת תופעת לוואי (שלילית) של ההתנזרות משז"ל שפוגעת בי.

לא אוותר על הניקיון שלי בגלל התופעה הזאת. מצד שני, איזו תופעה ארורה!
כל היום היא בראש שלי. כל היום אני עסוק במחשבות מלוכלכות.
בסוף היום, כמה דקות לפני שאני חותם את היום, אני מבין שהייתי מלוכלך יותר שעות מאשר לפני המסע.

======================================================================

אני נחוש להפסיק.
מצד אחד אני אומר לעצמי שאני מוכן לתת את הכל בשביל להפסיק. מצד שני, הדבר היחיד שאני עושה זה להיכנס לפורום.

תאמינו או לא, אפילו את הספר הלבן ואת הספר הגדול לא הורדתי ולא קראתי.

למה אני מפחד מהספרים?
האם זה היצר שמונע ממני התקדמות?
לא נראה לי.
נראה לי שזה משהו יותר עמוק מזה.
נראה לי שזה קשור לילדות שלי ולכפיה הדתית שהייתה בבית

======================================================================

נולדתי וגדלתי בירושלים (אין סיכוי שאני חוזר אליה)
גדלתי במשפחה חרדית מודרנית.
התחנכתי בתלמוד-תורה.
המשכתי לישיבה קטנה עם בגרויות (בחיי שככה הגדירו אותה)
בגיל 15 ערבתי לישיבה תיכונית.
בגיל 16 החלפתי לכיפה סרוגה
בגיל 16 הורדתי את הכיפה (המשכתי להסתובב איתה על הראש בגלל ההורים שלי)
בגיל 18 החזרתי את הכיפה בגלל החברה הראשונה שלי שלימים הפכה להיות אשתי.

כיום אני דתי. מגדל שלושה ילדים בדרך התורה והמצוות.
מנסה בהדרגה להחזיר את הדת לחיים שלי.
לא תמיד בהצלחה גדולה.

כבר 8 שנים שאני מנסה להניח תפילין.
בהתחלה הייתי מצליח יום אחד
אח"כ הייתי מצליח כמה ימים
אף פעם לא הצלחתי להתמיד בזה.

הפעם האחרונה שהנחתי תפילין הייתה לפני עשרה חודשים וחצי.
אז הצלחתי לשמור על שישה חודשים של הנחת תפילין ברצף!

למה אני מספר את זה? לא יודע. רוצה להתנקות

בדבר אחד אני בטוח. הקושי הזה שאני חווה בהנחת תפילין הוא כתוצאה מהחיוב שההורים שלי היו מחייבים אותי עד גיל 20 (עד שעזבתי את הבית) להניח תפילין!
לא הייתה מציאות שאני אתעורר בבית ולא אניח תפילין. ברמה שהייתי שם תפילין (שם תפילין לא מניח תפילין) פותח סטופר, 15 דקות ומקפל אותם.
במשך יותר מארבע שנים הכשרתי את עצמי ונהפכתי למומחה איך לשים תפילין ולהתנתק.
במשך 15 דקות, כל בוקר, הייתי יושב וחושב איך שההורים שלי טועים ואיך שהם עוד יותר מרחיקים אותי מהדת ומשניאים אותה עליי.

גמרתי אומר להוריד את הכיפה ביום המאושר בחיי - הוא יום הגיוס.
חודשיים לפני הגיוס, אלוקים הבין שזאת נקודת האל-חזור. שנאתי דתיים ויכולתי להקיא רק מלראות חרדים.
חודשיים לפני הגיוס, אלוקים הפגיש אותי עם החצי השני שלי.

היה קליק

***
חייב להעיר משהו, יש דבר אחד (בהקשר הזה) שאינני יכול להסביר:
כל כך רציתי לעבור "לדבר האמיתי" מבחינה מינית וחיפשתי הזדמנויות.
במשך המון זמן ניסיתי למצוא הזדמנות איך להיפגש עם מישהי ו...

בחיי שלא הייתה שום מניעה. לא פיזית ולא אחרת. היו לי חברים שהיו שם. שניסו "לעזור לי".

ההסבר היחיד שאני יכול להסביר הוא שלאלוקים היו תוכניות אחרות בשבילי. הוא רצה שאגיע לאשתי נקי מהבחינה הזאת

גם אשתי, שמכירה את הסיפור איננה מבינה איך לא הייתי עם מישהי אחרת.
הסתובבתי "במקומות הנכונים", הכרתי את "האנשים הנכונים" וכו'
מובן שהיא מאושרת מזה.

אני מספר את זה רק בשבילך אבא. אני מודה לך מעמקי נשמתי.
אין לי ספק שצעד כזה, לאדם כמוני, היה הורס כל אפשרות למשפחה נורמלית ולקשר נורמלי
***

אז היה קליק.

התגייסתי. לא ליחידה שרציתי. לא היה מבואס ממני בכל צה"ל.
ואז,
אחי נהרג.
בעטו אותי בלי שום חשבונות (ושלא יספרו לכם אחרת) מיחידה קרבית.
זרקו אותי באיזה חור מסריח - אה, סליחה, קיבלתי קל"ב (קרוב לבית) עם יומיות,
קרוב לבית - לאותו בית מלמעלה, רק הרוס יותר

ואז,
גילו שאבא שלי חולה, חולה במחלה שאין לה תרופה.
המחלה איננה סופנית אבל אבא שלי כבר לא אדם. הוא צל אדם.
(לא, אינני שונא אותו בכלל. היום אני נקי מכל השנאה שהייתה בי)

אשתי מעולם לא זכתה להכיר את אבא שלי.
כשהוא עדיין היה אדם, הוא לא רצה להכיר אותה.
עכשיו כשהם מכירים, היא מכירה צל אדם.
אבא שלי נהרג מהמחלה הארורה הזאת (לא סרטן. מחלת נפש)

ביקשתי לעבור ל"הסדר".
                          וידוי - רציתי לעבור להסדר לא בגלל הדת אלא בגלל היחידה שבה הוצבתי
נתנו לי.

החלטנו להתחתן.
ההורים שלי וגם ההורים של אשתי נעמדו על הרגליים האחוריות (כל אחד וסיבותיו הוא)

לקחנו צעד לאחור.
התארסנו בשקט.
בלי להודיע לאיש.
הודענו שנתחתן ברבנות ושנשמח אם ההורים והאחים יבואו, אבל אף אחד לא מחוייב.

מלחמת גוג ומגוג פרצה.

ההורים של אשתי, כשראו שאשתי החלטית - התהפכו וליוו אותנו כמו כל הורה מאושר אחר שמלווה את ילדו לחופה (בלי ציניות)
ההורים שלי -
ניסו הכל. גם מה שכתוב וגם מה שלא כתוב בספר.
יש שיאמרו שפעלנו כמו פיל בחנות חרסינה. שלא כיבדתי את הוריי.
הוריי ביקשו שאדחה את החתונה לאחרי שנת האבל על אחי.
לא הסכמתי.
ידעתי שזה מגיע ממניעים פסולים.
לעזאזל, הם אפילו הציעו לממן לאשתי כרטיס טיסה לחו"ל לכמה חודשים בשביל שנהיה רחוקים אחד מהשני (בטענה שעד אז שנת האבל תיגמר וזה גם יתן לנו פרספקטיבה על הקשר שלנו)

המשכנו להתעקש.
בסופו של דבר, ההורים שלי ויתרו.
היום, חמש שנים אחרי, הם מדברים (טוב, אבא שלי לא באמת מדבר) על החתונה שלנו כעל החתונה האידאלית!!!
אתם מבינים? אחרי כל המלחמות שעברנו, הורים חרדים מצביעים על חתונה של כיפות סרוגות ואומרים שזאת החתונה שהם מאחלים לשאר הילדים (שאר הילדים הם כמובן חרדים). הם זה לא היה עצוב, הייתי צוחק.

התחתנו. חתונה צנועה. זולה. שמחה.

אשתי נכנסה להיריון.
העובר נפל.
אשתי נכנסה להיריון שוב. הבת הבכורה קרויה על שם אחי. היא נולדה יומיים אחרי יום השנה שלו.

---------------------------------------------------------------------------------------------

לא היה לי מושג מה זאת אהבה, מה זאת אישה, מה זאת זוגיות, מה זאת משפחה. כלום.
בתקופה שבה הייתי אברך (אתם קולטים?!? אני?!? אברך!!!) הדבר היחיד שכן הקפדתי עליו היה ללמוד מה זאת אישה ומה זאת זוגיות.

בשנה הראשונה היו לנו קשיים.
לא רציתי להתגרש אבל היו לי מחשבות על זה.

ראש הישיבה ישב איתי חברותא מידי יום והסביר לי מה זאת אישה ומה זאת זוגיות.
את כל מה שיש לי היום אני חייב לו.

היום, הזוגיות שלנו איתנה.

(אם כל זה יצא ממני רק בשביל להסביר למה אני מתקשה להניח תפילין,
מה יצא ממני כשארצה להסביר על קשיים אחרים...)

סוף טוב, הכל טוב.

אה, אבא שלי עדיין צל.

אה, תוסיפו לסיפור הזה את המחלה שלי. את התאווה שחוגגת לי בראש בלי שאשתי תדע.

נ.ב לאחר מחשבה, אני עורך את ההודעה ואני רוצה להבהיר: היום, כל המשפחה (הן הקרובה והן המורחבת) הם חרדים.
הצלחתי להשתחרר מכל השנאה והכעסים שלי ואנחנו ביחסים טובים. אין לי אף טיפת שנאה כלפי החרדים.
====================================================================
מצטער על בלאגן. זה הבלאגן שחוגג לי בראש
====================================================================

זהו סיפור חיי.

ברוכים הבאים  :-\

אח יקר
מרגש לקרוא
כל הכבוד על החשיפה
למרות שסיפור חיי כל כך שונה ונראה רחוק מזה שנות אור
התחברתי (למדתי מקרבן)
כנראה זה מה שקורה
מישהו כבר כתב כאן
"כשמתחילים להתעסק עם  האינסטלציה החרה צף"

אתה בדרך הנכונה
חזק ואמץ

:'( :'( :'( אבל גם
הלוואי והייתי מבין את עצמי חצי מזה
אוהב מולי

וואוו, מדהים. סיפור חיים באמת מדהים.
מברך אותך ואת אשתך בהרבה שמחה ונחת, הצלחה בהמשך, אהבה.
והרבה הרבה הרבה החלמה, ועלייה.
אוהב, אח.

1.אני ככול להתפלל עליך שאלוקים יתן לך את הכוח לחשוף את עצמך בקבוצה חיה,
2. אמרו לי שהכי גרוע שאני ימצא את אבא שלי בקבוצה, ומזה אין לך מה לפחד,
ומי שמגיע לקבוצה הוא אותו חולה כמוך,
חזק ואמץ

אוי,
היום אני מבין את משמעות הביטוי "כאב לב".
ממש כואב לי הלב (כמעט כאב פיזי)
אתמול השתתפתי ב"מסיבת" יום הולדת הפתעה לחבר אמת.
חבר שלא פגשתי כבר הרבה זמן.

ידעתי שהמצב שם לא טוב.
הוא מתמודד עם ניסיונות שאם היו נופלות עליי הייתי מוצא דרך יצירתית לסיים את החיים.
אבל אתמול קיבלתי סטירת לחי מצלצלת.
הוא אפילו לא הצליח להיראות שמח שהגענו.
לא כי הוא לא אוהב אותנו.
כי אבדה לו השמחה.
בעצם התיאור הזה לא מתאר אותו טוב.
זה בנאדם שעבודת המידות היא היא דרך חייו.
כל היום מחייך. תכלית חייו היא לעזור לאחרים. אדם משכמו ומעלה.
אבל אבדה לו השמחה.
הוא יודע מה הוא צריך בשביל להעלים את העצבות, הבעיה שהפתרון לזה נמצא רק אצל אלוקים.
ישבנו ודיברנו וצחקנו אבל המבט הזה כל הזמן חזר.
בסוף, התחבקנו ואמרתי לו: "אה, דרך אגב, מזל טוב"
הוא חייך חיוך עצוב ואמר: "כן" רפה. התכווץ לי הלב.

יש לי חשק לעזוב הכל ולעבור לגור לידו.
הבעיה שזה לא יתן כלום חוץ מלהשתיק לי את תחושת השליחות ואת המצפון.

אוי, אבא, בבקשה עזור לו.
למה יש כל כך הרבה סבל בעולם?!?

היום בבוקר, כשהגעתי לעבודה, עצרתי לרגע ודיברתי עם אבא על נושא שמציק לי בימים האחרונים.
פתאום, עכשיו, ראיתי את התפילה שלי כתובה פה בפורום.




מילה במילה.
תודה רוצה לחיות, בבוקר זה יצא לי מגומגם. ניסחת את זה מעולה

וואי ווואי . איזה סיפור...
בא לי לדבר איתך...
ובאמת שאני לא נושך. 
אבל בנחת.

התפילה הזו של "רוצה לחיות" - אני גם מרגיש שאני בפתח של ה"מצב" הזה...
ממש עזרת לי נטישת.
תודה רבה רבה .

טוב, אם אני מסכם את שלושת החודשים האחרונים, אז
היו לי שלושה חודשים ללא שיזו"ל,
היו לי שלושה חודשים להפנים שישנה קהילה שמודעת לעצמה, ושנותנת כלים להתמודד עם הדיירת קבע הזאת (התאווה)
היו לי שלושה חודשים להבין שאני בעצם גם שייך לקהילה הזאת
שלושה חודשים של בריחה מהמסקנה המתבקשת - להתחיל לצעוד

נגמרו המשחקים.



הושיעה, איש יקר. תודה!

רוצה גם לבחור את זה.

מההבנה של התוכנית אני מבין שחזרנו למשפטים של כיתה א' - הכל בראש

המחלימים הותיקים כותבים שהסביבה לא השתנתה, הם השתנו.

החלטתי להתחיל לצעוד!
==================================================================
וואלה איזה יופי.
אז החלטתי.
כבר בצעד הראשון נתקעתי 

כבר שלוש או ארבע ימים שאני ממש לא מצליח להודות שאבדה לי השליטה על החיים.
לא מצליח להודות - כי זה לא קרה.
לא מרגיש שאיבדתי שליטה על החיים.
החיים שלי טובים ואני עיצבתי אותם (אישה, ילדים, מקצוע, וכו')
אז איפה פה האובדן שליטה?

צריך לעשות בירורים עם עצמי מה זה בכלל ההגדרה של "אובדן שליטה"
כנראה שאני מגדיר את זה לא נכון.

גם לא מרגיש חסר אונים מול התאווה.
אולי גם "חסר אונים" לא מוגדר אצלי טוב...

97 ימים ללא שז"ל.
18 ימים נקיים.

אוף, רציתי ליסוע מחר לקבוצה חיה.
בשעות שאני יכול להגיע, אין מפגש של שמור עיניך אבל יש מפגש של SA
התבאסתי.
אבל אמרתי לעצמי מה זה משנה? העיקר ההחלמה.
התקשרתי, קבעתי.
עכשיו אני מחכה לטלפון ממישהו שיפגש איתי לפני שיתנו לי להיכנס למפגש
הבעיה שהוא לא מתקשר ואני לא מצליח לתפוס אותו

כבר ירד לי החשק ללכת...
אני חייב לתפוס את עצמי בשיניים וללכת. חייב להתניע מהלך.
ננסה שוב להתקשר אליו. אולי אנסה עוד כמה אפשרויות

סתם רציתי לשתף...