עזרני,
מזדהה עם הזעקה הגדולה והמרה שלך (בעניין הצעד הראשון. ראש גדול זה דווקא פחות התחום שלי).
מאמין שמישהו שם למעלה שומע אותך. אמנם תמיד אומרים שהוא מבין ומאזין ומביט ומקשיב, אבל אני מתחיל להפנים בזמן האחרון שהוא גם יודע לקרוא וגם זאת דרך לתקשר איתו.

ממשיך לעקוב.
ידידך חזק

בצעד אחד אני נכנע מלנהל את העולם. אני כבר לא הבמאי ולא המפיק.
בצעד 2 אני פונה החוצה לכוח גדול ממני לבקש עזרה.
בצעד 3 אני מוסר לאלוקים את חיי ורצונותי. אני מתפטר מתפקיד האלוהים...
עושה את מה שמוטל עלי. לא לוקח על עצמי תוצאות שלא שייכות לי.
אני ראיתי בזה השתפרות עם ההתקדמות בתכנית.
וכמו בכל דבר, יש תהליך.
איפה אני יכול להרפות היום?

תודה חזק וחס"א. מה הפשט להרפות ? לא כ"כ ירדתי לעומק הנקודה הזו.

איזה כיף לי !! ה' אתה ממש אוהב אותי !!
ה' זיכה אותי לראשונה להשתתף בקבוצה של S.A. בירושלים.
כמה החלמה יש שם !
רפואה לגווי הנשבר !
תודה רבה . אורות ,אחי, אורות !
"בַּמָּה אֲקַדֵּם יְהוָה אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה."
ה' ממש תודה רבה לך ! אין עליך !
באמת !
אנחת רווחה, השקט ובטחה. בעז"ה... רק להיום.

איזה יופי! שמח מאוד בשבילך! 
ומאחל לך שתמיד תמשיך כך...

תגיד, אתה בטוח שאתה מכור? 

אני מכור באבוה !
אספר לך גם בשיחה אם תרצה...
סתם אני אופטימי... בהיי כזה של ההתחלה ...
כאילו יש קול בתוכי שממש משכיח ממני את כל התאווה שהייתה לי,
ושבטוח עדיין קיימת. אני משוכנע שזה עוד תרגיל של היצר,
או של המוח המכור שלי, שכאילו לא היה כלום.
כעת אני עוסק בצעד 1 ומוציא הרבה גי'פה מתוך הלב...
אל חשש - יש הרבה. יש מה להוציא.
ה' יתברך עוזרני לצעוד את הצעד הראשון בשלמות,
לעשותו יסודי ועמוק, ושאתקרב אליך על ידו.
שבת שלום - לך ה' ולכל החברים.

יום שישי. בדרך הביתה. רואה תאווה אמיתית.
אולי אעשה מעשה חסד, אשאל אותה אם היא צריכה עזרה ? ירד גשם וקר ....
(מכירים את הסברות הצדיקות האלה?)
טלפון לספונסר. ממש מזל שהוא ענה, אחרת לא היה טוב.
הוא שואל - מה המניע ?
תשובתי - לא יודע כמה אחוזים אבל הרבה מהתאווה.
....
ב"ה כבר עברתי אני אומר לא. עברתי את זה ולא עצרתי.
שיווו. הנשימה חוזרת.
-
מה היה קורה אילו הוא לא היה עונה ?
הייתי עוצר. שואל. מתבונן. "לוגם" קוראים לזה פה.
מנסה לעזור אולי... אדיב.
---
ה' - מה אני אמור לעשות ?
תלמד אותי בבקשה ?
אני לא יודע כלום .
בתודה- עוזרני, פה למטה.. רואה אותי ?

לומדים, עוזרני יקירי.
לאט לאט לומדים לשאול את עצמנו מה המניעים. ובעיקר כח עליון, נצמדים איליו, לא מבקשים לשלוט בהכל, המחלה הזו ערמומית וחכמה מאיתנו.
ולפעמים גם טועים, וזה בסדר כל עוד מודים בכך מייד.
בהצלחה ידידי

סיכום יומי. ט"ז חשוון.
לא למדתי היום כמעט כלום. ואולי דווקא למדתי הרבה... קצת כתיבה של צעד 1. שיחה ארוכה עם חבר. נסיעה לי-ם לקבוצה. טעיתי במקום. נסיעה לב"ש לקבוצה. חזרה הביתה.
ציפיתי לדבר היום עם מישהו. עד שפניתי... אמר שאי אפשר. וזה עוד לא היה בשבילי, זה היה למען מישהו אחר... כל הדם עלה לי למוח. דם הקריזות והעצבים. הרבה אוף... כעסים.
וואיי ! והכל ממשפט אחד של בנאדם. מה זה ? שלחתי הודעה לספונסר שמלאה במילים כאלה : אוף, עצוב, כועס, לא בא לי ועוד ועוד. ככה זה תפס אותי במשך שעתיים עד שלא צלצלתי לחבר שקצת הרגיע אותי לא נרגעתי. חבר שאל אותי "רצית מחלה ?". אח. בול בנקודה. 

רוצה לקרוא את הספרות. רוצה לעבוד יסודי ורציני.
בבקשה ה'.

הרגשות.
חי בפלנטה אחרת. ממש כך. לא עוקב אחרי מה שקורה מסביבי. אני מטבעי אדם מקורקע - ואחרונה מעופף כמו עפיפון (וללא איזה ילד שמחזיק שם למטה). התפילות די זריזות. אין כבר את האורות של ההתחלה. עוסק בצעד ראשון. שם לב לכעסים שלי. הימים חולפים ביעף. כמו משוט שנסחף במורדות הירדן... כל הרגשות מתערבבים לי. כבר ממש מבולבל. כאילו אפשר לשים פה את כל האייקונים שבשורה פה מלמעלה. גם כועס גם אוהב. גם עצוב גם מאושר. לא כמו שלמה המלך ע"ה שאמר : "עת ל.. ועת ל.." - כל העיתות אצלי חולפים וטסים במהירות. אבל זה טוב לי. מרגיש כמו לב חשוף שכל דבר יכול לפגוע בו. קשה לי עם אנשים. פחות מדבר עם הסובבים אותי... סגור קצת בתוך עצמי. יש התגברויות ,ב''ה, לא כל אישה מסתכל. חושב פעמיים. מצלצל לחבר כשקשה. יש קרני אור שמביטות אלי, ואם רק אצא קצת מהקונכיה שלי אראה אותן. אבל עכשיו אני לא יכול. חם לי וטוב בתוך הקונכיה. דיור מוגן. ה' תודה רבה על כל האור שנתת ע"מ להרפא מהמחלה. הייתי גם ביקורתי היום. יורה ללא מחשבה. הניצרה פתוחה והאצבע על ההדק קלה. זהירות. בפרט בבית עם הילדים. מחר אלך בעז"ה לניקוי ראש.
ה' עזור לי להתחבר אליך. לדבר איתך קצת לבד. רק אני ואתה. בא לי, אפשר ? 
אולי הוא עונה לי: "בודאי, הלא אני פיניתי לך את היום הזה. נתתי לך את הרעיון. בוא אלי מתוק שלי. בוא אל אבא. התגעגעתי אליך בני."
ואומר לו : "אתה יודע איפה הייתי ? (ובתוכי קול אחר אומר - בטוח שאתה יודע)... שלא תדע...
והוא - רק החיוך שלו ימיס אותי... רק הרוך והחמלה שבעיניו - רק הם ואני מתפוגג....
אבאל'ה... איפה היית ? איפה היית 15 שנה, איפה ? מותר לי לשאול אותך - איכה ?
והוא רק יביט. לא יותר. ללא קול. ללא מילים. רק קול דממה דקה.
הוא יביט לי עמוק בתוך העיניים - ואז כבר לא יהיו שאלות, אז רק אחבק אותך אבל'ה.
עם כל הליכלוך אתה לא תפחד לחבק אותי. אני בטוח.
וזה יהיה חיבוק שאומר הכל. כל התשובות בחיבוק אחד.

-דמעות-

"חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם." 

-הקבוצה היום בירושלים הייתה לי מאד טובה. הרגשתי טוב. לפני כן נסעתי לדבר עם ה'. גם זה היה מאד טוב.
עכשיו אני מרגיש שבא לי למרוח את הזמן על איזה סרט... סתם... ומצד שני אני מרגיש כפוי טובה כלפי ה' שהיום נתן לי כזו התקרבות.
מה לעשות ? אני יודע שהכי טוב לי עתה זה לישון, אבל ...

- ה' ממש תודה רבה על זה שדיברנו היום. ממש תודה. הקשבת לכל מה שעובר עלי. תודה.

- לפעמים לא נוח לי כאנשים שאיתם אני מדבר לא מקשיבים לי. שעונים לטלפון כאני מדבר איתם. זה כאילו שמים עלי פס. (שתוק רגע...).
תמיד רציתי להיות "שתקן". זה נראה לי אדם יותר פנימי. יותר חי במודעות. הלואי.

- גם לא מגיבים לי כמו שאני מצפה... זה גם טוב. למה ? לא יודע.

לילה.

אגב יש לי 60 יום.
תודה אבל'ה.

בס"ד
עוזרני אל חי היקר!
נפלא לקרוא את המסע שלך
בהחלמה רבה מכל הלב

תודה עוזרני.
תגיד, כשאתה מרגיש לא נעים כשעונים לטלפון תוך כדי שיחה אתך, מה אתה עושה עם זה?