mi כתב on 24 אוק' 2013 20:26:
בס"ד
עוזרני ודוקטור השיח שלכם מאוד מעניין
דוקטור - רעיון מאוד מעניין למחשבה
נדמה לי ששמעתי משהו דומה מתורת החסידות (הבעש"ט)
אבל בטח יש כאן בקיאים ממני באתרא קדישא הדין
ויוכלו לתת מקורות יותר מדוייקים...
לילה טוב לכם ידידי היו ברוכים בברכת החלמה מהירה miani
נכון! תודה שהזכרת לי.
אני מצטט פה מתוך הספר "אוהב ימים", של צבי איל, בפרק שמדבר על כך שהזולת הוא הראי שלנו. זה פרק ארוך ומרתק, וממליץ בחום לקרוא את כולו ואת כל שאר הספר...
רבי ישראל בעל־שם־טוב הוא מייסד תנועת החסידות ואחד
המיוחדים שבחכמי ישראל במאות השנים האחרונות.
קודם שהתפרסם הבעל־שם־טוב בעולם, היה מסתיר את עצמו ואת
דרכיו. הוא היה מסתובב בעיירות יהודיות כנווד לבוש בלויי סחבות.
באחד מנדודיו הגיע לעיירה ושמה ברודי ופגש בה את רב הקהילה.
הרב, שהיה אדם קפדן, חשב שההלך שלפניו הוא איש מופקר
במעשיו, ונזף בו נמרצות.
אמר הבעל־שם־טוב לרב: "אמרו חכמינו, איזהו חכם? הלומד מכל
אדם, כי פני אדם דומים לראי, וכאשר מסתכל אדם בפני חברו ורואה
בו חיסרון, סימן הוא כי אותו חיסרון נמצא בדקות בו בעצמו".
הסיפור אינו מסתיים כאן ולדבריו של הבעל־שם־טוב יש המשך, אבל
קודם שיובאו הדברים בשלמותם נסו לעצור ולחשוב כלפי מי אמורים
דברי הבעל־שם־טוב, ומהו הלקח שאמור להיות נלמד מהם?
כשפגשתי את הסיפור לראשונה היה לי מובן מאליו שמילותיו של
הבעל־שם־טוב מכוונות כנגד רבה של ברודי, והן נועדו ללמד אותו
שאם ממראה לבושו של הבעל־שם־טוב נראה בעיניו שמדובר בטיפוס
מפוקפק, יִבחן בינו לבין עצמו עד כמה איש נאה והגון הוא בעצמו.
הנה שוב דבריו של הבעל־שם־טוב, והפעם במלואם:
"אמרו חכמינו, איזהו חכם? הלומד מכל אדם, כי פני אדם דומים לראי,
וכאשר מסתכל אדם בפני חברו ורואה בו חיסרון, סימן הוא כי אותו
חיסרון נמצא בדקות בו בעצמו.
לכן, כאשר אני רואה עתה את פניך הזועפים, רבה של ברודי, מרגיש
אני, עד כמה חסרה בי המידה הנכונה של אהבת ישראל".
מדהים!... וכל־כך פשוט.
אם היה מכוון הבעל־שם־טוב את דבריו כנגד הרב הרי היה בעצמו
נכשל בעניין שעליו הוא מעיר.
אכן, במקום לגעור בבעל־שם־טוב היה ראוי שיבחן הרב כמה מתוקנות
מידותיו שלו, וכיצד זה שכיעורו של הזולת מעורר בו עצמו צדדים
שאינם נאים. היה מתאים לנו מאוד אם הבעל־שם־טוב היה גוער
נמרצות ברבה של ברודי בדברים כגון: "חצוף שכמותך, האדם יראה
לעיניים וה' יראה ללבב. האם בגלל בגדים בלויים החלטת מהו טיבי?
דע לך כי גדול אנוכי ממך בחכמתי, בתורתי ובצדקותי". אם כך הוא
היה נוהג היה הדבר מובן מאוד, ואולם לא בזה הוא עסוק.
הבעל־שם־טוב נאה דורש ונאה מקיים, וחוויית המפגש עם רבה של
ברודי היא עבורו הזדמנות למפגש עם עצמו, פתח להסתכלות פנימית
ותיקון. רגישותו ועדינות נפשו של הבעל־שם־טוב הגיעו עד כדי כך
שאם המפגש עימו גרם למישהו להזעיף פניו, הוא חש שהדבר תובע
ממנו בעצמו להיות אחֵר.
הבחירה של הבעל־שם־טוב להתעסק בעצמו במקום ברב איננה
הצדקת התנהגותו של הרב. הבעל־שם־טוב לא טמן ראשו בחול
בתמימות מעושה, ולא הגיש את לחיו השנייה למכהוּ בצדקנות
מלאכותית. הוא בחר בדרך תיקון עמוקה ופנימית, שבסופו של דבר
נוגעת היטב גם לרב.
בלא ספק כששמע רבה של ברודי את הדברים שאמר הבעל־שם־
טוב כלפי עצמו, מצא בהם הרבה מן השייך אליו. הרי מפורשות ציין
הבעל־שם־טוב בדבריו כי כעסו של הרב מעיד על קלקול, אלא שלא
הפנה את הביקורת ישירות אל מי שהייתה אמורה להיאמר כלפיו.
הרב נדהם בוודאי מתגובה שכזאת. כשהתבונן הבעל־שם־טוב בזולתו
כראי שבו נשקפת דמותו, הפך בזה הבעל־שם־טוב בעצמו לראי
שסייע לרב לתקן את עצמו.
הזולת הוא ראי
תוכן דומה חוזר על עצמו בפנים מגוונות ושונות בדברי הבעל־שם־טוב,
בדברי תלמידיו ובסיפורים רבים עליהם, ועיקרו אחד – מה שאנחנו
פוגשים מחוץ לנו הוא שיקוף של מה שקיים בקרבנו בצורה נסתרת.
את עצמנו אנחנו פוגשים במאורעות החיים שמזומנים לנו. העברת
ביקורת על הזולת פעמים רבות מעידה על התכחשות לעצמנו,
ועלולה בקלות להיות בריחה והתעלמות ממה שאמור להעסיק אותנו.
היא ניסיון לנקות את הכתם שעל פנינו על־ידי שפשוף המראה. כמובן,
ניסיון שכזה לא יצליח ורק יגרור תסכול, ומסתבר שאף יחמיר את
המצב.
לא פעם אנחנו מלאי כעסים ומטענים שליליים כלפי אחרים, בעוד
שלמעשה אף אחד איננו עושה לנו רע מלבדנו.
אחד מחסידיו של רבי מאיר מפְּרֶמִישְלָן התלונן בפניו על חברו שמסיג
את גבולו ומצר את צעדיו.
אמר לו רבי מאיר: "האם ראית מעודך סוס שותה מן הנהר? הוא מכה
בפרסותיו במים בחוזקה. האם אתה יודע מדוע?"
המשיך האדמו"ר: "כשהסוס מתכופף לשתות, מיד הוא רואה מולו
סוס נוסף שמתכופף גם הוא לשתות. הוא מכה בפרסותיו בסוס
שמשתקף במים, כדי שלא ישתה את מימיו. אין הסוס הזה אלא אתה
בעצמך. רק אתה מצר את צעדיך!"