יש לי פחד. יש בי צד שמפחד להודות במחלה.
הוא גם מפחד להגיע לקבוצות חיות. חושש מה יגידו שם? מי יהיה שם? אולי אני ירגיש איזה יצור משונה מבין כולם? איך אני ידבר וישתף, בתור מישהו שמאוד ביישן, ועוד במיוחד בנושא התאווה? אולי יהיה מישהו שאני מכיר? איך אני אתמודד עם זה?
אומנם בקבוצות הטלפוניות אני עולה ומשתף(למרות שכל יום אני מתמודד מחדש עם השאלה אם לעלות ולשתף או רק להאזין),אבל זה אחרת לגמרי בקבוצות החיות( ככה אני חושב). זה כבר להביא את כל כולך ולהודות במחלה. זה להיות חלק מהעניין על כל חלקיך השונים ושוב,יש בי חלק שמתכחש למחלה.
בספר הלבן רשום שבתור התחלה העיקר זה להביא את הגוף,אח"כ הרגשות יתחילו לדבר.
אני מתפלל לאומץ לעשות את הצעד הזה, וכמו שמישהו אמר היום בקבוצה הטלפונית,לעלות מצעד 1- ל 0. ובעזרת האומץ אוכל להתגבר על הפחד.
"מקור כל חולשה, כל רפיון חומרי מוסרי ושכלי, הוא רק הפחד העובר את גבולו. הוא יאיים על האדם שלא יעשה כל דבר לישועתו, שלא ינקוף אצבע להצלתו - שמא ינזק, שמא יביא עליו רעה לא יוכל כפרה - עד שהוא עושהו לחלש ומלא רפיון, עד שמעצלות ואפס מעשה הוא נופל בכל רע." (הראי"ה קוק, אדר היקר)
רק בחסדו,רצונו ושמירתו אני נקי 53 ימים ומתפלל רק לעוד יום אחד של נקיות,שפיות ומפוכחות.