זה לא אומר שאף אחד לא קורא, אתה יודע...

אם כבר להיפך, זה לפעמים אומר שלאף אחד אין משהו חכם יותר להוסיף...

אריסטו- לפעמים מגיבים לך בשירשורים אחרים...  וחוצמיזה,  מי יהין לבוא אחר גדול הפילוסופים ולהביע דעה?... (קצת בסגנון של סיום דברי "אהבת חסד", ואין שני מכורים חולים ו/או מחלימים בסגנון אחד).

טהרני ואהבת חסד!
גרמתם לי לחיוך גדול!

אני יכול להגיד על עצמי שאני די קורא את מה שכתוב בפורום אבל אני הרבה פעמים מרגיש שאין לי יותר מידי מה להגיד ולכן אני לא מגיב.

בגדול אתה צודק וזה קורה לי גם הרבה פעמים, אבל כשזה בשרשור שלך זה מבאס...
*נכון מותר לנצל את השרשור של טהרני בגלל שהוא ותיק?!*

כמובן שכן, גם חבר *ותיק* כמוני משמין מנחת ומאגו כשמספר ההודעות בשרשור שלו תופח... (גם חלק מהעניין שלי לשתף כאן הוא לעשות יח"צ לשרשור הזה...).

ערב טוב חברים יקרים ואהובים!

אני אסיר תודה לאלוקים על כמה וכמה ספרים חדשים, שאני מאמין כי יכולים לצייד אותי בכלים חשובים להתקדמות רוחנית.

אני אסיר תודה לאלוקים על שלושה פוסטים חדשים שכתבתי היום במהלך הנסיעות לקבוצות ומהן, והרגשתי את רוחו חופפת עליי בכתיבתם (טוב, זו לא נבואה או משהו, אבל הרגשתי שזה זורם טוב, וזאת מתנה. גם אם זה קורה הרבה).

אני אסיר תודה לאלוקים על שמכרתי היום לחברים ב-SA חמישה עותקים של "ספר הכניעה", די בקלות. ואסיר תודה במיוחד על שהיה לי את האומץ לבוא לחבר שנפל אחרי מספר מכובד של שנות נקיון, שהגיע ל-SA הרבה לפני ששמעתי בכלל על הצעדים, ושאני גם מרגיש שאין לו סימפטיה גדולה מדי כלפיי, ולומר לו: "טוב, אני שם שנייה את האגו שלי בצד. אתה מעוניין לקנות את "ספר הכניעה" של "שמור עיניך" (ובין השיטין: "הארגון הצוציק (?) הזה שקם הרבה אחרי שהגעת לתכנית"). אני אסיר תודה שהוא קנה את הספר.

כעת אני נזכר שחבר אחר שהצעתי לו לקנות את הספר אמר משהו כמו "אולי פעם בהזדמנות", או משהו קצת מבאס בסגנון. והרגשתי שאני (יחסית) די נינוח עם זה. אחר כך, לא רק שהוא הראשון שקנה ספר, הוא גם הלווה לחבר אחר כסף לשם כך, ואף הציע להתחלק עמו בעלות מששמע שהוא לחוץ כרגע בכסף...

תוך כדי כתיבה זה נשמע לי... אין לי הגדרה מדויקת, אבל כאילו שאני מנסה לספר כאן איזה "מויפתים". אז לא. פשוט היה לי קצת זמן פנוי לשתף וזה מה שצף.

אני אסיר תודה שאני הרבה יותר נינוח והרבה פחות דורסני מילולית כלפיי הקניות של אשתי, וגם כלפיי ההערות שלה כלפיי. לאחרונה, הייתה לנו שיחה טלפונית כשאני באמצע עומס של עבודה, והיא אומרת: "יש לי טינות עליך" (היא כבר דוברת תוכניתית שוטפת...) – על כל העומס של החפצים שלי באיזה שהוא מקום אסטרטגי בבית.

אני עדיין, ואפילו הרבה לאחרונה, מגיע הבייתה מהעבודה, רואה המון דברים שהיא עשתה, קולט משהו אחד בולט שלא לרוחי ומעיר עליו. אבל גם זה, באופן אחר לגמרי: המילים. הטון. האורך. הנימה. ועוד. זה עדיין מקום מאוד לא מחמיא להיות בו. זו ממש לא שלימות, אבל זו ממש התקדמות.

טוב, נראה שהזמן שבו אני יכול לשתף עומד להסתיים. נעמתם לי מאוד. אני (מאוד מקווה שאני) לא הולך לשום מקום, ובע"ה נשוב להתראות בקרוב.

 

שיהא לילה טוב ונקי לכולנו!

לא נעים, אבל זה אני, במיוחד לאחרונה:
מציץ בסטטיסטיקות, כחלק מנוהל הביקורים שלי כאן. מסניף עמוק לאגו את הנתונים, ושוקע בחישובים עוד כמה הודעות / צפיות וכדו' אני עוקף את ההוא.

 
היום נאנחתי לעצמי במין "הוי" קולני. אשתי ששמעה אותי מהצד שאלה "הוי אריאל?"...
הרבה זמן לא צחקתי ככה...

גם אני הרבה זמן לא צחקתי ככה...
(חבל שאי אפשר לעשות "תודה לך" כפול... בעצם, עם האובססיה שלי לסטטיסטיקות, מי יודע...)

מעניין מה יגיב הוי אריאל,,, כשיקרא את זה...

אבל מבין השורות נשמע שהיא ממש חרשה על הפורום, אם זה ככה נשלף לה... 
אני פה מעל שנתיים, די חורש על הפורום, ובחיים לא הייתי אפילו חושב על זה...

בכל אופן, זה לא ממש "תוכניתית" (במחילת כבוד הוי אריאל), זה יותר "פורומית"...

היא אמרה שהיא לא זוכרת כלום כמעט חוץ מהשם הזה שנתקע לה בראש (כי היא לא הבינה את פשרו) ו'ההוא' שנסה לשכנע את בעלה שהיא יודעת עליו ("משהו עם א' ב' ו- ג'") וכמובן, הפוסטים שלי.

ואם כבר מדברים ע"ז, אולי באמת עדיף שתזכור "פורומית" מאשר "תאוותית" שהכנסתי לה לראש שנתיים..

בתכל'ס, עדיף שנניח לנשותינו ולמה שעדיף עבורן בעינינו, ונעשה את העבודה שלנו...

אסיר תודה על עזרה לפסח במשך למעלה משעתיים רצופות. בשביל יכולת הסיבולת שלי זה הרבה (ולכן, בהסכמתה, אני נח עכשיו קצת בפורום). אני גם אסיר תודה על כך שזה היה באווירה טובה עם שיתוף פעולה מאוד גדול. לאורך העבודה, גיליתי שכל מיני דברים ממש קטנים שאשתי עשתה או אמרה היו ממש מקפיצים אותי ומוציאים אותי מהכלים בעבר (או שמא שוברים את הכלים?...), והיום בחסד אלוקים הגדול והאוהב וברוח תוכניתו החופפת עלי (מבלי להתבטל ) המצב פשוט הרבה יותר טוב.

האמת, שזו גם הזדמנות להבין כמה אני באמת חולה, ומגיב בהתפרצות רגשית חסרת פרופורציה לדברים קטנים (ע"ע כפתור הדרמה, היכנשהוא בשרשור הזה...). אבל קשה לי להתייצב מול עצמי ומול ההתנהגויות שלי ולעשות את זה. אבל למרות הכחשת התמונה המליאה של העניינים, אני בהחלט מצליח לראות את ההתקדמות.

***

הבוקר סיפר לי אחד הילדים בדיחה גסה שאותה הכרתי. אני אסיר תודה על התגובה שלי. קצת צחקתי בפאנץ' ליין, אבל לא בהיסטריה. לא הייתי נבוך (לפחות לא הרבה). אמרתי לבן שלי שזה אכן מצחיק, אבל לא כל כך מתאים, ווידאתי שהוא מבין את זה. אחר כך חשבתי על זה, שלא מובן מאליו שהוא מרגיש נוח לספר לי בדיחה כזו, ואני אסיר תודה על כך.

נ.ב. מעניין אם גם אשתי יודעת שאני טהרני. אני סבור ומתרשם שלא, אבל - מי יודע?... אהבת חסד היה נחרץ למדי, אפילו יותר משאני נחרץ... מוסר את זה לאלוקים, ואסיר תודה לו על כך שלעומת העבר, אני הרבה יותר נינוח ולא כזה אכפת לי שהיא תדע (כמו שלא כזה אכפת לי שתקרא בספרות, כשפעם הספר הלבן היה משהו שנחרדתי למחשבה שתקרא בו). אני כן חושב שטוב שיש לי את המקום האישי הזה שאני כותב ומשתף בו בלי ליווי צמוד של אשתי (בדומה לקבוצות). יש כאן גם פחד גדול. אם אפול והיא יודעת שאני טהרני, האם אעיז לדווח על כך כאן?...

שלום חברים יקרים,

עוד אתנחתא, לפני הסבב הבא של הכנות לפסח (ולאחר מנוחת צהריים הגונה). האמת שכל הסיפור הזה קצת כבד עליי. אני לא אדם של עבודות פיזיות. בכלל אני לא אדם פיזי, אלא אדם רוחני (גם המחלה שלי היא בעיקר רוחנית).

אני אסיר תודה שכשהיום בבוקר אשתי (שוב) השוותה אותי לכמה גברים אחרים בסביבה שעושים כל מיני דברים בבית שלהם, פשוט אמרתי לי שאני באמת ובתמים לא כמוהם, לכל הפחות בתחומים הנ"ל. אני חלש יותר פיזית, היכולות הפיזיות והנפשיות שלי מוגבלות יותר, אני מתעייף מהר יותר.

זאת במקום לומר לה את המשפטים השגורים בפי בעבר במצבים כאלה, בנוסח: "אז אולי תתחתני איתו ויהיה לך יותר טוב?" או, לחילופין: "יש מצב, שהוא מחפש עוד אשה, את רוצה שאבדוק אם הוא מעוניין?" אלו כמובן משפטים פוגעניים מאוד (כך אני מבין יותר היום), וכנראה הם נבעו מהפחדים הקיומיים שחוויתי וחשתי כתוצאה מההשוואות שערכה (כנ"ל). בעיקר מזה שלא הייתי מוכן שתהיינה ציפיות ריאליות שאני לא יכול לעמוד בהן (כאשר בדרך כלל אני אמור להפתיע בביצועים שלי ולהיות מעל הציפיות).

אני אסיר תודה שאשתי מאוד קיבלה את הדברים, ואף אמרה שהיא שמחה שהיא איתי (למרות ההתמכרות. גם אותה הזכרתי). אני אסיר תודה שהלו"ז שלנו נבנה בהתאמה. אמרתי לה שקשה לי לעבוד יותר משעתיים ברצף בבית, ושאני מבקש שנגדיר יחידות זמן של שעתיים, כאשר אני מקווה לגלוש קצת מעבר (כפי שאכן עשיתי לבסוף), אבל לא מתחייב לכך (כנראה, שזה מה שאפשר לי לעשות זאת...). אמרתי לה גם, שהייתי שמח שיהיו לי איזה שעתיים ללמוד. לשמחתי, רק להיום (וגם שלשום), היא אפשרה גם את זה.

בסך הכל, כשאני מבקר בפורום השומם למדי, ורואה את ההודעות הקצרות ברובן, אני צריך להבין שבהחלט יש לי הרבה על מה להודות, ואני אסיר תודה לאלוקים על כך. אחוז התרגשות. באמת.

אני כבר חוזר לעבודות הפסח, מבקש מאלוקים את הכוח לשתף פעולה, לפעול במרץ בפעולות האהבה (המרובות בערב החג הזה) ולהעביר על מידותיי - למרות נכות האהבה שלי.

תודה לכם שאתם כאן, ותודה על ההקשבה שלכם.

כשהייתי בכנס, חשבתי לעצמי מה הקשר טינות אילי? אני הבעל הכי מסור ואוהב, אף פעם לא מעיר (כמעט אף פעם) עוזר המון, הרבה מעבר לחבריי בסביבתי הקרובה, זה בטוח לא קשור אילי,
דיברתי על זה גם עם טהרני (המארח בשרשור את ההתפלספויות בסובלנות) והוא אמר לי יכול להיות שאין לך באמת טינות אבל יכול להיות שאתה מתכחש או מדחיק,
עברו  יומיים או יותר, והנה אני שם לב שאם עזרתי ועכשיו בא לי לשבת על המחשב עד מאוחר בלילה, אני לא מבין אפילו למה שזה יפריע לאשתי איך היא מעיזה בכלל, והנה היא כותבת לי לילה אחד שהיא מרגישה שלמרות כל הפתיחות שיש בינינו היא שמה לב שהיא פשוט מפחדת להגיד לי מה שמפריע לה והיא לא מבינה למה היא מפחדת ואולי אני צריך לחשוב למה זה קורה לה,
והבנתי פתאום כמה אני מלא טינות מבפנים, איך אני בטוח שמגיע לי תשואות על כל מה שאני עושה, עד כדי שאני חוסם כל אפשרות ממנה להביע אכזבה או בקשה שהפוכה מהרצונות שלי,
מאז ששמתי לב מנסה להשתנות, ולהבין שהכל מגיע מהאגואיסטיות שלי
מצפה לישועה

אשריכם וטוב לכם שאתם עוזרים. הייתם צריכים לראות איך הבית שלנו נראה...