ערב טוב חברים יקרים!

די מצחיק שאני מוצא את עצמי כותב יותר בפורום מאשר בימי השגרה. נראה לי ששני דברים תורמים לכך: א. אני בחופש מהעומס של העבודה, לקראת ההכנות לחג. ב. נראה לי שאני יותר ממוקד. במקום להתחרבש בפורום אני כותב פוסטים ומעלה.
הייתי רוצה לחשוב שהראשון הוא המרכזי, אבל בסתר ליבי לוחש קול שדווקא השני עיקר והראשון טפל...

הריני מוסר מודעה לפניכם:
אני, טהרני, חסר אונים מול התאווה, וחסר אונים מול ניהול סדר יום תקין, עם נטייה קשה להימרח ולהתפזר. אני מבקש מאלוקים (רוצה לומר שאני מתחנן, אבל קצת קשה לי להשתמש בביטוי הכנוע והעממי הזה) לעזור כעת בבית, אחר כך להתקלח ולישון, מבלי להיגרר אחר אחת האובססיות שלי (מוסיקה, ספרים, אוכל, פורום, חדשות... אה, בעצם גם תאווה...).

מאחל לילה טוב נקי ומחובר לנו ולכל ישראל, העוסקים בעבודת הקודש.

המון מצב רוח יש לך היום, הלוואי עלי...
אוהבים אותך.

אחיד בשמיא וטהרני , אוהב אתכם =) לא בא לי תגובה מפורטת 

הנה המקום להוקיר תודה על כל הפוסטים שהעלת היום, זה חיבר אותי ושמחתי לקרוא.

תודה אריסטו.
תודה אבי על עידודך ותמיכתך לאורך כל הדרך מתחילתה.

יושב לי במיטה, באפילה. ג'וק קטנטן ונודניק, בעל כנפיים, מתעלק על מסך המחשב הנייד שלי, וכל הניסיונות לגרשו העלו חרס. נשפתי ונשפתי, והוא שוב ושוב עף לכאן. להרוג אותו מגעיל אותי...

היא ישנה ואני ער. הראש והלב שלי דופקים. פתח לי!

עוד סבב של הסברים מפורטים שלה למה היא כל כך מקנאה בשכנה, טוב בעצם לא בשכנה עצמה, אבל בסביבה שלה, כלומר אהמ... בבעל המושלם שלה, העושה, היוזם... (האמת שבעיניי הוא די חנון, אבל...).

(איזה כיף שיש את הצ'ט החדש פה באתר. כאשר חבר איתי מתכתב / זה מסיח לרגע את הדעת מהכאב...).

בקיצור, אז איפה היינו? היא מקנאה, ואני חסר אונים מול זה. אני לא יכול להשתנות באופן כה קיצוני, או שכך זה לפחות נראה לי. אני לא יכול למלא אחר הציפיות שלה, אני לא יכול להיות כמו ההוא. אני לא רוצה להיות כמו ההוא. אני אדם כישרוני ומוערך. רבים היו רוצים להתחלף איתי. טוב, זה אולי לא... אבל רבים היו רוצים להתברך בכישורים כשלי. אז מה, לעזאזל, היא רוצה? למה היא נדבקת לכל פרטי הפרטים הטכניים והמשעממים הללו? לאיש המשעמם הזה? איפה המעוף, היצירתיות?...

מה שיותר מפריע לי, הוא חוסר הנכונות שלה לעשות עם זה משהו. היא באמת סובלת. ואני באמת ובתמים מבין את הכאב שלה, ואפילו מזדהה איתו מאוד. אני מוכן להניח בצד שנייה את העלבונות שלי, וגם עשיתי זאת בשיחה איתה במידה רבה (יחסית). הקנאה אוכלת בה, ומפרקת את הבפנים שלה. "רקב עצמות קנאה". זה ממש תוקע אותה ומונע ממנה להתקדם בחיים (יחד עם עוד כמה רגשות שליליים). אז נכון, אני סובל מזה, אבל גם באמת אכפת לי מהסבל שלה, מזה שלא נראה שיש לה נכונות ללכת על פתרון שעובד (מקנאים אנונימיים).

הייתי רוצה לעשות צעד ארבע, אבל אני לא בדיוק יודע על מי. אין לי ממש טינה על ההוא, וגם אין לי ממש טינה עליה. אני מאוד מבין אותה, גם אם מתוך הפגיעות שלי כתוצאה מדבריה זה לא היה ניכר בדבריי. אולי אני צריך פשוט לעשות צעד שלוש - לקבל את הקנאה שאין ביכולתי לשנותה?

טוב שיש ספונסר, אני עושה העתק-הדבק עכשיו ושולח לו...

היי, הג'וק הזה נעלם, ולא שמתי לב...

"קנאה זה הרגש האנושי האיום ביותר"
(הספר הגדול )
אחד מפגמי האופי החזקים אצלי.
הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם..

ממש תודה אדם אחד על הציטוטים. מדהים שאת שניהם ממש לא זכרתי...

איזה קטע, אדם אחד (וכל שאר הקוראים את הקורות אותי), כשקראתי את הציטוטים הללו שהבאת, איכשהו חשבתי ששיתפתי שאני צריך לעבוד על הקנאה שיש לי, והבאת לי ציטוטים שקשורים לעניין כדי לעזור לי. מעניין שאח"כ ראיתי שגם הספונסר שאל אותי מה הייתי עושה אם הייתה לי קנאה, ואיך הייתי מתמודד איתה.

יום קשה עבר עליי היום. התחיל בכאבי ראש נוראיים על הבוקר. שיתפתי את אשתי בכך, אך הרגשתי שהיא לא באמת מבינה. שבתי ואמרתי לה שאולי אני אומר את הדברים בצורה עדינה, אבל אני מאוד סובל. עזרתי הרבה בבית, ואח"כ יצאתי עם הילדים לסידורים בחוץ ולאכילת פיצה כמיטב המסורת דערבי פסחים. היה פשוט חום אימים בחוץ. המוח שלי פשוט נצלה, על ראשו וכרעיו וקרבו.

בני הקטן בשנים ובדעת לא הפסיק להתלונן: "אבא! אתה רוצה שאני אתייבש!" כל הדרך בעמוד והחזר קאי. זה גרם לי לחשוב על הקשר שלי עם אבי שבשמיים. אני גם חושב שהוא רוצה שיקרו לי כל מיני דברים נעימים, שהוא רוצה שכל לחלוחית שבי תתייבש לגמרי, מכל הבחינות (טוב, אחרי צעד שתיים אני חושב כך הרבה פחות), בעוד שלעיתים מזומנות זה כנראה פשוט רק כורח המציאות, מסיבות שאינני מבין וכתוצאה ממכלול שאיני רואה (כמו בני הקטן) - זה פשוט צריך להיות כך. זה לא מרוע. אני מאוד אוהב אותו / הוא מאוד אוהב אותי. אני לא רוצה שיהיה לו חם / הוא לא רוצה שיהיה לי לא נעים, אבל המציאות היא שזה מה שנכון ומצמיח עבורי (כמו טיפול השיניים הרציני של הבן המפוחד ביותר שלי שיתקיים מחר...).

חזרתי הבייתה אחרי שנתתי לרעייתי לנוח במשך כשעתיים, וחשבתי שעכשיו יהיה תורי. אז חשבתי. אני אפילו לא זוכר מה ואיך התפתח. אשתי לא מצליחה להעמיד גבולות לילדים, וזה אומר שהיא כמעט לא יכולה לאפשר לי לנוח בשקט בבית אם היא לא יוצאת איתם. תוך זמן קצר היא באה וביקשה את העזרה שלי. אני לא זוכר מתי בדיוק נדלקתי, אבל די מהר התבטאתי בחריפות כלפיה על חוסר האכפתיות שלה וחוסר הקשב לצרכים הבסיסיים שלי, וכשכמה דברים במטבח (אנחנו כבר מבשלים לפסח ב"ה ) התבצעו בצורה מרושלת, הטחתי בה את זה שהיא עושה את הדברים בלי לב, ושהיא לא מרוכזת ושלא אכפת לה ממנו. כל זה תיאור די עדין של מה שהיה שם, זה היה הרבה יותר חריף, אבל אני אף פעם לא זוכר את הנוסח הפוגעני שלי בהתקף טינה. אחד הילדים הרגישים היה שם וחווה הכל.

השורה התחתונה היא שאני לא יודע מה לעשות. התעוררו אצלי מחשבות נקם (לא נעים לי לכתוב את ההגדרה הזו, אבל כנראה שזה מה שזה, גם אם אני מתכחש לכך) בסגנון של לומר לה שאני מקנא באותו בעל שבו היא מקנאה דרך קבע, שאשתו מתקתקת את הבית ומשתלטת היטב על הילדים, ואני לא יודע מה לעשות עם הקנאה הזו, אני ממש מקנא בסביבה הטובה שהוא זכה לה, כלומר, באשה המושלמת שיש לו... ושאני גם מקנא בהוא שנשוי לההיא ובהוא שנשוי לההיא (בסגנון של אשתי שאוספת את כל ההתבטאויות של השכנות בגינה על מה שהבעל שלהן עושה בבית ובאה אלי בדרישה לצאת ידי כולם. זה לא קורה בכלל הרבה, אבל כשזה קורה...).

הבנתי שזה ממש לא נכון לנהוג כך, וכנראה שלא אעשה את זה (אם כי להימנע מקורטוב של עוקצנות, ואף יותר מכך, לא נמנעתי). מרוב שיחי וכעסי דיברתי עד הנה.

במצבים האלה אני מרגיש ממש תקוע. כשאני לא מרגיש טוב, אני מרגיש שאין לי איפה להיות בעולם. בבית אין לי את המנוחה וההתחשבות שאני מרגיש שאני זקוק לה, וזה גורם לי להתפרצויות קשות שאני סובל מהן. אני גם אשם בזה שאני לא הולך לישון מוקדם ככל האפשר, ואז משלם על כך מחיר יקר מאוד, אבל גם זה כל כך קשה לי.

עכשיו אני גם ממשיך את התסריט ומניח שהכנסתי אווירה עכורה לביתנו והרסתי את החג. מקווה להתרומם.

טהרני! 
אתה איש יקר ואהוב,
תעשה לעצמך טובה כנס לישון איתה היום,  מתי שהיא הולכת, תנסה לפייס אותה , תסביר לה שאתה לחוץ מהענין של פסח, ואתה מאוד מעריך את מה שהיא עושה (בטוח יש דברים כאלו!!) , וה' יהיה בעזרך...
לי זה עובד...

תודה אריסטו. היא חזרה מאיזה משהו ואמרתי לה שרציתי לומר לה שאני אוהב אותה, ושגם זה יהיה על השולחן. עדיין קשה לי עם הקצרים בתקשורת. לגבי להעריך מה שהיא עושה - אתה בהחלט צודק.

והמשפט שאני הכי צריך לאמץ מדבריך, באופן יומיומי וכמה שיותר מוקדם הוא: "תעשה לעצמך טובה, כנס לישון"! שינה מאוחרת שלי פשוט הורגת אותי ואת הסובבים אותי. אני אדם אחר כשאני עייף. המחלה משחקת חזק. במרכז הבמה.

טהרני, אוהבים אותך.
אצלי זה הפוך, אני יכול לתת לאשתי לישון כמה שהיא רוצה, אבל כשאני קם מהשינה, אני מוצא איזו אישה רותחת מזעם. מה שגורם לי לפחד ללכת לישון בפעם הבאה, וכמובן שזה גורר מתקפת עצבים לא פשוטה. היום כמעט השתמשתי ברעיונות שהבאת כאן...., למזלי השתמשתי רק בגירסה עדינה יותר
אוהבים

כמעט השתמשת ברעיונות שהבאתי.. אני מתחיל להרגיש דוגמא רעה בפורום..
אבל עדיף שאתמקד בדוגמא הרעה שאני משמש בבית, בעיקר לילדיי היקרים..