איזה קטע!... עכשיו אני שם לב, שבדיוק כבר כתבתי בכיוון הזה הערב (בלי רוח הקודש...), שקל ונוח לעשות את רצוני, אבל בסוף יותר טוב ומספק לעשות את רצונו:

gye.org.il/forum/18-%D7%A8%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%A6%D7%99%D7%98%D7%95%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%A7%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/87488-%D7%94%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%93-%D7%90%D7%97%D7%A8-%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%A4%D7%AA%D7%99%D7%AA%D7%99%D7%9D

מבקש להיות נאה מקיים.

אני עדיין מתייסר בעצמי אם העקיצה הייתה לשם שמים או לא... ינחם אותי לדעת מסתורי לבך אם פגעתי בך או לא... מה שכן, הייתי מצטדק ואומר שהייתי במצב מתוח שאפשר לי פריקת מתחים וכנראה זה השפיע גם על הכתיבה שלי.

עדיין קשה לי לקבל מה שאמרת ולו משום העובדה שהאמת של אלוקים והמציאות שלו בעצם, נקבעו ע"פ האמת הפנימית שלך, בלי לזלזל ולשפוט אם היא נכונה או לא. עד כמה שהאמת הפנימית שלך טהורה ונכונה, יכול להיות שאתה טועה מחמת הסביבה שבה גדלת או חינוך מוטעה שקיבלת.

אני כנראה מוצא לנכון להצמד תמיד לכתובים (בנושא מציאות ה') כי אני בדעה שכמו שבעצם הביטוי "מציאות ה'" אומר - יש מציאות לה'. ומי אמר שהמציאות היא האמת וההרגשה שלי? אולי ה' שלח אותי לשנות כמה אמיתות פנימיות אצלי?

אם ניקח לדוגמא את מצוות שילוח הקן למשל. אני מרגיש בתוך תוכי שלעשות שילוח הקן זה נכון רק בגלל שאני יודע שכך ה' רוצה, לא בגלל שאני מרגיש שזה הדבר הנכון מוסרית לעשותו. אותו דבר לגבי "והגית בו". אני לא מרגיש (בינתיים...) שזה הדבר האמיתי לגמרי מבחינת האמת המוסרית שלי, אלא שזה הדבר שנשלחתי לעשותו ואולי גם כיף לי לעשותו, אבל בתוך תוכי הייתי מבין למה אנשים חושבים שאני 'פרזיט'... כי הם גדלו עם אמת פנימית שצריך לעשות "משהו" ובשבילם זה לא באמת "משהו" וגם המשהו הזה לא באמת מגן עליהם לפי תפיסתם.

אני מאמין שה' יכול לגלות לי ולך פתאום שדברים שכ"כ האמנו באמיתתם והיינו כ"כ בטוחים בהם, פתאום יתבררו לנו כמוטעים. ואיך זה יתברר? לא ע"י איך שאנחנו מכירים אותו או את עצמינו, אלא ע"י דבריו בהר סיני.

אני יודע שאף אחד לא יכריח אותי לקבל את אלוקים בצורה שאני בוחר בה, ואין לי ממה לפחד. אבל אני תוהה אם זו הדרך הנכונה, יען כי תמיד אפשר לראות אחרת בדברי חכמים קדמונים. ויען כי הם למדו תורתו והם קודמים בסדר הדורות, הם דברי אלוקים חיים שנאמרו בסיני והם בעצם המציאות כפי שהיא קיימת בחשבון לוגי.

פיקוח נפש אתה אומר? ואולי יש פה ע"ז? אין לדעת. לכן קל לי להצמד לכתובים (כגון עשה רצונו כרצונך וכאלה...). איי... הלוואי ומישהו היה מוציא "12 & 12" כשכל קביעה בו הייתה מעוגנת במקורות... (עם ציונים והערות למטה כמו שאנחנו רגילים...) או אז אני בטוח שהוא גם היה שוכן אחר כבוד באוצה"ס של עולם התורה...

ולסיום, לכל המחנכים העתידיים אדגיש כי דבר זה לא מונע ממני לפעול בקיום הצעדים והתכנית. הוא רק מעלה בי חששות. בעז"ה נעשה ונצליח.
 

אחרי קריאה נוספת של דבריך מצאתי כי אני מאד מתחבר גם למה שכתבת. הייתי שמח אם תתיחס בכ"ז גם לאמת הפנימית שלי...
 

לא זוכר אם ממש נפגעתי. בכל אופן, מה שחשוב הוא, שזה צבט אותי באופן שאומר לי: "היי, יש משהו חד ונוקב בדבריו". זה הצמיח אותי וגרם לי בירור.

לגבי זה שזו האמת שלי, יכול להיות שאני טועה, אבל כל עוד אני במרחבים הרחבים והמאפשרים בהחלט של התורה, זה לגיטימי. הרי יש המון זרמים בעם ישראל, יכול להיות שהם טועים (לי באופן אישי נראה שהם טועים בהרבה דברים, ואני מניח שלהם ייראה שאני טועה בהרבה דברים).

לגבי הדוגמאות שהבאת, אתה בעצם מתחבר לרעיון שאתה צריך לעשות את רצונו, גם אם אתה לא לגמרי מבין אותו, ולא לגמרי מתחשק לך. אני מאוד מזדהה עם זה.

אני לא חושב שיש סתירה בין החיבור שלי לאלוקים לחיבור של גדולי הדורות. יש הרבה מאוד מגדולי הדורות שעדיין הם נר לרגלי ואני מאוד מתחבר אליהם. אני אישית לא רואה שום סתירה בין התכנית ליהדות. אדרבה, הם מפרים זה את זה.

לגבי כל הסיפור של הר סיני ועבודה זרה, צריך לומר דבר ברור: הדבר החד-משמעיים בתורה הם מאוד ברורים. מאוד מצוי בדורנו שעל כל דבר איזה זרם קופץ ואומר שמי שחושב ככה זו אפיקורסות, או עבודה זרה. אבל יש דרך מאוד פשוטה לבדוק זאת. מהם עיקרי האמונה? הכי מחמיר הוא הרמב"ם, שיש שלושה עשר (בעל העיקרים למשל חולק ואומר שיש שלושה או ארבעה, אינני זוכר, ומוכיח שחז"ל לא החשיבו ככופר אפילו אדם כמו רבי הלל שאמר שלא יבוא לעולם משיח לעם ישראל! ראה את ההבדל בין חז"ל לדורנו).

אז קדימה: באיזה עיקר בדיוק התכנית כופרת? אולי בזה שה' "בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה, עושה ויעשה לכל המעשים"?... את זה דווקא נראה לי שהתכנית מחזקת...

לגבי ה-12 ו-12, חשבתי כמה פעמים להוציא ספר גדול וספר לבן עם הערות (יש חברים ב-SA שיתלו אותי...)

***

"המחנכים העתידיים..." אהבתי מאוד 

אני לא קורא באנגלית אבל ידוע לי שיש כמה ספרים של הרב טוורסקי בנושא 12 הצעדים והיהדות והוא מבין גדול בשניהם ממה שידוע לי.

שמעתי וקיבלתי, תודה.

לגבי הסוף, קצת הלכת איתי רחוק מידי (אולי פגעתי בנקודה רגישה ומעצבנת?). לא התכוונתי שהתכנית כופרת, התכוונתי שיתכן ואני אלך רחוק מידי ואעצב לי אלוקים שמתיר לי לטאות ושרימפסים..
חוץ מזה, אני מרגיש שאני קצת מתרחק מקיום מצוות (חמורות אפשר לומר) לאחרונה ושלא בצדק. יש לי הרגשה שהלכתי רחוק מידי וזה מבהיל אותי. אולי זו הסיבה שאני מרגיש כופר.

תודה רבה על ההשקעה וחג שמח וכשר!

אתה בהחלט צודק, הבעייה היא בי ולא בתכנית.

עד התכנית הייתי מטביע את כל הבעיות שלי בבריכה של סמי תאווה, ומאז התכנית אני צריך להתחיל להתייצב מול מה שאני בלי להתחמק. ואז אני יכול לגלות פתאום שבעצם לא כזה בא לי להתפלל (או כל דבר אחר). ובמקום מה שהייתי עושה בעבר - לכפות את עצמי ללכת לתפילה מתוך פחד להיות אחד שלא מתפלל, ואחר כך להשתמש בריבית דריבית על המורכבות הרגשית שלי שם, יכול להיות שאמצא את עצמי מתפלל חלקית, או לא מתפלל בכלל - איפה שאני באמת כרגע.

אני מפסיק לשקר ולשחק אותה, ולפעמים יש לזה מחיר. אני צריך להתחיל לבנות מאפס, וגם לזה יש מחיר. בסופו של דבר, אני מאמין וגם שומע מחברים וגם רואה בפועל בחיי שלי, אגיע למה שאני צריך להגיע בצורה אמיתית וכנה הרבה יותר. אני מאמין שכמו שיש לאלוקים סבלנות לתהליכים של בעלי תשובה מסוגים אחרים, כך יש לו סבלנות גם לתהליכים מורכבים כמו שלי.

ובכל אופן, זה שאני הולך רחוק לא קשור לתכנית. אם זה קשור לתכנית זה רק בגלל שתופעת לוואי שלה היא כנות ביחס למה שמתחולל באמת בתוכי.

תודה רבה. אהבתי מאד. תודה.

זה קורה גם לי. עצם הכותרת מצביעה קצת על הבעיה שלי. על התחושה שאני מחלים דגול, ואני לא מבין איך אנשים שחשבתי שהם מחלימים, אחרי שנים של נקיות חוזרים לראות פורנוגרפיה. מה, לא הבנתם כבר שצריך לאמץ דרך חיים רוחנית, שצריך לעשות פעולות? (לא יודע אם זה הניסוח המדויק של התחושות שהיו לי, אבל מאוד ייתכן שבתוך הניסוחים המעודנים יותר זה מה שהתחבא).

אז את זמן היציאה ממצרים ניצלתי ל"נתנה ראש ונשובה מצרימה". הלכתי כנראה הרבה מדי בעקבות הראש שלי, במקום שאלוקים יהיה הראש, או אנשים שהם בחינת משה, שהוא שלח כדי להדריך אותי. הרי אחרי מעל שנתיים של נקיות, אני כבר יודע מה לעשות...

קיצורו של דבר, סמוך לחג הגיע לידי ספר ובו תכנים בוטים של תאווה, סיימתי אותו בשקיקה (גם בליל הסדר, כשכולם הלכו כבר לישון נשארתי לקרוא בו, לספר בתאוות מצרים). במוצאי החג, בשעות הקטנות של הלילה (למרות העייפות הרבה), וגם לאורך היום היום, מצאתי את עצמי בחיפושים קדחתניים אחר תאווה באינטרנט, כאשר מפלס התירוצים הולך ויורד (יש הבדל בין חיפוש שאלות לרבנים על הנושא לבין חיפוש...) ומפלס המפורשות הולך ועולה.

שמרה עליי מאוד מאוד חגורת הבטיחות של אינטרנט רימון בהגנה הגבוהה ביותר (בזמנו התקשרתי אליהם, ובקשתי שלא יאפשרו לשנות את רמת ההגנה, מבלי שאני וגם אשתי נוכחים בשיחה). זה השאיר את תוצאות התאווה שמצאתי בתחום הטקסטים בלבד. חיפשתי אמנם WiFi פתוח אך לצערי ולמזלי הרב לא מצאתי. ממש "לולי ה' שהיה לנו... אזי המים שטפונו".

זה היה פשוט הזוי. אני חוזר לאותם דפוסים, לאותם שקרים ותירוצים כדי להישאר בבית כשכולם הולכים ולהשתמש, לאותו קטע של לשחק אותה נחמד מבחוץ כלפי אשתי ומבפנים להרגיש שהנוכחות שלה מפריעה לי. אני רוצה להשתמש עכשיו, ואני לא יכול לעשות זאת בנחת, כי היא לא פה.

לאורך כל הדרך אני מבין שאני צריך להרים טלפון (הספונסר שלי עדיין ביום טוב שני של גלויות). אבל לא עושה את זה. חבר מתקשר, ספונסי מתקשר - אני אסיר תודה שסיפרתי להם על מה שקורה איתי, ואז תוך כדי זה צפים לי רעיונות: כן, כדאי להתקשר לשלושה חברים ותיקים, לשאול אותם מה לעשות, ולהתחייב לעשות מה שיאמרו לי. כדאי לקרוא בסוף הספר הלבן את "התגברות על תאווה ופיתוי" ולתרגל את כל המוצע שם על הסיטואציה הזאת. אני יודע מה צריך לעשות, אבל לא עושה את זה.

תוך כדי, אני אומר לעצמי, שככל שהזמן חולף הרעילות מתגברת. אני משקר לעצמי כשאני חושב שזה לא כזה משפיע. אני משקר לעצמי שאני לא אחצה גבולות יותר מכך וכך, אך הרי אני עצמי כעת כבר עברתי למילות חיפוש מפורשות יותר ויותר.

כן, אתקשר, אני צריך להתקשר, אבל אחר כך. קודם אסיים את הספר, ואז אספר עליו לספונסר. קודם אספיק למצוא עוד כמה תוצאות של תאווה, ובסוף אני אתקשר. ברור. הכי אני לא מתכוון לאונן או משהו. אין מצב (אם כי כבר הרגשתי זקפה כמה פעמים, ואם כי הרגשתי שאני בכיוון של לגעת בעצמי, נגיעות שהם ספק גירוד ספק חיכוך...).

בחסד אלוקים, לגמרי לגמרי לגמרי לא מובן מאליו, תוך כדי החיפוש חייגתי לשני חברים ותיקים, והשני ענה. הכניעה שלי לא הייתה מושלמת, אבל כן סיפרתי בכנות ובפרוטרוט את שהיה, כן הודיתי שאני לא יכול לבד, וכן ביקשתי את הכוונתו, מתוך נכונות לעשות מה שיאמר לי.

הכיוון הכללי שהוא הדריך אותי בו היה לצאת מהריכוז העצמי. במיוחד בתוך הבית (להרים טלפונים לחברים ולהרשים בכנות שלי, לדבריו, זה הרבה יותר קל). תוך כדי השיחה איתו כבר התחלתי לסדר ולנקות דברים בבית.

במהלך השיחה, הייתה לי ממתינה מהחבר הותיק הראשון שאליו התקשרתי (חבר שאני מאוד אוהב ומעריך, ומקבל ממנו הרבה החלמה מתוך שמחה וחיות). חזרתי אליו וסיפרתי גם לו. "אז אתה משתף שהייתה לך מעידה?" הוא שאל. "כן". "טוב, נו, זה לא נקרא מעידה במובן המקובל. בדרך כלל, כשאומרים מעידה מתכוונים לפורנוגרפיה", כך לשון השיח הפנימי שלי שמתנגד ומתכחש להגדרה הכואבת הזו.

"אוהבים אותך!", כך קודם כל. לאחר מכן הוא אמר לי שהכלים שעוזרים לו להתחבר הם: תפילה, כתיבה, קריאה בספרות וטלפונים לחברים. בעצם אותם כלים פשוטים שעובדים גם לי. אבל אני לא מספיק עושה אותם. במיוחד לא טלפונים, אבל גם האחרים נחלשו מאוד. לפעמים גם לסחוב דבר קל, באופן שיטתי ויומיומי, זה לא כל כך קל (כך הבנתי מאיזה ציטוט שבו נתקלתי היום).

מבקש מאלוקים להיכנע יותר, להתחבר יותר. אסיר תודה על הנכונות לשתף את זה כאן, למרות הפוזה, ובעיקר למרות החשש שאשתי איכשהו תראה את זה, ושזה ישפיע על התקופה המותרת הקרובה (אני עדיין די סמוך ובטוח שהיא לא יודעת שאני הוא "טהרני", אבל רק אלוקים יודע...).

תודה לכם שאתם כאן, צריך אתכם וזקוק לכם. לא יכול לבד.

מבקש מאלוקים לילה נקי ומחובר. ללכת לישון בזמן. לנסות להיצמד ללו"ז של רצונו ממני. מבקש מאלוקים לקבל את מה שכתבתי כאן, לוותר על הצורך (?) לשפץ, ועל העיסוק במה יחשבו וכיצד יגיבו. מבקש ממנו לשים לפני כל דבר אחר את החיבור שלי אליו, ואת פעולות התכנית המביאות אותי לכך.

לא מגיב כדי לא להכשיל אותך
רק לומר שאוהבים אותך...
בהצלחה בהמשך..

תודה רבה ששיתפת,
מסתבר שלמרות הכל גם אתה בן אדם..
אשריך. ואשרינו.
(נכתב בשינוי  )
אוהב ומקווה גם ל  בקרוב.
ליל מנוחה ומועדים לשמחה.
ולחיבור לאבא מלא באהבה.

הצטמררתי למקרא הדברים. אוהבים אותך, מתפללים ומחזיקים לך אצבעות (ובעז''ה תשמור על האצבעות.......).
גם אני הקט בהחלמתי עברתי לילות לא פשוטים. התחושה שלי היא שהכל נובע מהלחץ של פסח ומהלחץ אשר נשותינו לחצו אותנו.
אוהבים        

תודה חברים. מקווה לשמור על הראש, הלב והאצבעות... לשם כך צריך כנראה להיכנע ולמסור את שלושתם לאלוקים. מתקשה לעשות זאת מבקש את עזרתו.

לגבי הלחץ של פסח, הוא אכן היה. אשתי דווקא לא לחצה אותי. אבל איך אמר הספונסר הקודם שלי? לפעמים יש מצבי לחץ. אדם מחתן ילד, והוא אומר שאין לו זמן לעשות פעולות. באמת אין לו זמן, והוא נופל. הוא באמת מסכן, מה אפשר לומר? אבל זה לא משנה את העובדות. זה שחולה סרטן צודק שאין לו זמן ללכת לכימותרפיה, או שלמי שיש אבנים בכליות אין זמן ללכת לדיאליזה, או שלחולה סוכרת אין שנייה פנויה ביום למדוד סוכר ולהזריק אינסולין, לא משנה את הפגיעה החמורה שעלולה להיגרם להם. יש מצבים קשים בחיים, אבל אני צריך לעשות הכל כדי לא להפסיד את כל מה שיש לי. מה שאני אישית בעיקר צריך הוא להתמקד. לבחור את הדבר הנכון בעיני האלוקים לרגע הבא. מבקש להיות נאה מקיים ("כאשר זכינו לסדר אותו, כן נזכה לעשותו").

הבוקר קמתי בתחושה שהאובססיה קצת נחלשה, אבל אני עדיין מרגיש חזק את הרעילות. עשיתי שתי פעולות הפוכות (דברים שאשתי ביקשה ולא התחשק לי לעשות), ירדתי על הברכיים וביקשתי עזרה ועשיתי כתיבה יומית. אני מרגיש קושי לעשות פעולות. מין התנגדות פנימית לקרוא בספרות ולהתקשר לחברים. מבקש מאלוקים לעשות את הפעולות הללו, שכל כך חשובות לשחרור שלי.

שנזכה לחירות. להמשיך את היציאה ממצרים, על אף כל הסירבולים והסיבוכים והתלונות במדבר.

שלום חברים יקרים!

היום עבר עליי בחסד אלוקים בצורה טובה, נוכחת ומחוברת הרבה יותר. הייתה תקשורת טובה ביני לבין אשתי, והיא אמרה שהיא מרגישה שיש הרבה כבוד בקשר בינינו (הדבר שבעיתות משבר היא הכי מתלוננת ובצדק שהוא חסר). שאני הרבה יותר מכבד את הצרכים שלה ואת המרחב שלה (בהחלט חידוש גדול) וגם להיפך (פחות חידוש).

עדיין היה קשה לי לעשות פעולות. עשיתי אמנם כתיבה יומית פעם נוספת, אבל לא התקשרתי לחברים (טוב שלפחות התקשרו אליי ספונסיים. מקווה להתקשר גם אני לספונסר שלי, ולדווח על אתמול), ולא קראתי בספרות.

לפני שהילדים הלכו לישון, קראתי להם סיפור (דבר מאוד חשוב לצמיחה הרוחנית שלי, אך עדיין מאוד חריג לצערי), מתוך ספרון חדש אצלם (בהוצאת טללים) ששמו "צַבִּי-צַב ובית על הגב", והדבר מאוד התחבר לקושי שלי בעשיית הפעולות.

הספרון מספר על "צַבִּי-צַב", צב קטן שהולך עם סבא שלו בדרך, ומתלונן על השריון הכבד שהוא צריך תמיד לסחוב על גבו. הוא מקנה בחיות האחרות שחופשיות מן המשא הזה.

בדרכם, נקלעים הסב ונכדו לצרות שונות: שועל ונחש שבאים לטרוף אותם, אופניים שכמעט דורסות אותם, גשם עז שיורד. בכל פעם הסב החכם מדריך את נכדו להיעזר בשריון ולהיכנס אליו, כדי להתגונן מפני המפגעים השונים וכך הנכד נוכח בתועלתו של השריון. וכפי שהוא עצמו מסכם ואומר לסב בסוף הסיפור:

"עכשיו הכל מובן. בשבילי זה מצוין לשאת בית על גבי. זה ממש מציל אותי! מהשועל ומהאופניים, מהנחש ומהמים, כמה טוב שיש בית לסחוב, והוא כל כך קרוב. כמה נחמד שיש לי בית על הגב!"

זהו. עכשיו הכל מובן. אולי אחרים לא צריכים את כל מערכת הפעולות המסורבלת הזאת כדי לחיות, כפי שהפרה או הציפור לא צריכות שריון. אבל בשבילי זה מצוין לשאת את משא התכנית על גבי. זה עול אהוב! זה ממש מציל אותי. מהתאווה ומהטינה, מהריכוז העצמי ומהשליטה. כמה טוב שיש תכנית לסחוב, והיא כל כך קרובה - בפי ובלבבי, בעטי ומקלדתי לעשותה.

אח.. איזה מסר אדיר.
תודה.