אוהב את רוח החיים והעליצות שאתה מכניס כאן לפורום לאורך כך הדרך !!!

("איך בין וויל א מכובדיג פארצלע")
רק בלי המילה "בין",,,,

אני לא מאמין שהגעתי לדף הזה, אני קורא כבר כמה ימים בלהיטות את המסע המדהים שלך
ומרגיש בחוש את השינויים האדירים שלך
קראתי בלהט שמונים דפים [הרבה מהצפיות כאן בימים האחרונים, בזכותי.....], ואני עמוס בכלים ותובנות למסע המקרטע שלי.
תצליח, אוהב, ובהחלמה.

ואגב, למדתי על עצמי כמה וכמה דברים ממך, כנראה שחוץ מהתאוה שלי, יש לי גם כמה פגמים שצריך לטפל בהם עם התוכנית.
 

תודה חברים. מקווה להגיב לדבריכם בהמשך.

חסר אונים, ברמות קשות ביותר, מול הנודניקיות הבלתי נסבלת של אנשים מעצבנים הסובבים אותי  אני מרגיש שחופרים לי בלי סוף, שחונקים לי את החיים ואת המרחב...

אני יודע שאני טועה בגישה שלי. קשה לי כרגע לקבל את המציאות וקשה לשנות את הגישה.

אוהב ומזדהה,
גם אני מרגיש ככה בהרבה הזדמנויות (לפעמים אפילו אחרי קבוצות, או אז אני בורח הכי מהר שאפשר), למרות שלפעמים יש לי תחושה שזו תכונה כלל גברית...
בהצלחה בחירוק השיניים הזה.. התפלל על שנינו בבקשה. 

על שלושתנו...

על כולנו
וכל המתפלל על חברו, הוא נענה תחילה.
מתפלל ליום נקי.

הוי אריאל- דו ביסט א גוטען אידיש לערער

הלמדן- מדהים שקראת את כל המסע. כמה פעמים רציתי ולא עלתה בידי. אז מעכשיו אנחנו שותפים מלאים למסע...

ולכל חסרי האונים מול הנודניקיות, המפצירים שאתפלל בעדם- תמיד כשאשתי הייתה מבקשת ממני להתפלל על מישהו, הייתי עונה לה: "קודם שאתפלל בכלל...". כלומר, אולי אני אומר מילים מהסידור (וגם זה בכלל לא תמיד), אבל ממש לא מתפלל. בפעמים אחרות הייתי עונה לה (כמה אגואיסטי): "קודם שאתפלל על עצמי...". היום בחסד אלוקים זה אחרת, תפילה היא יותר חלק מהיום שלי, ואני מבקש ממך אלוקים שכולנו ניקח אחריות ונשנה גישה (זה קשה, אבל זה מה שכנראה צריך לעשות. ראו להלן...).

הלואי שותפים.

ערב טוב חברים יקרים ואהובים,
ברוך שובי קצת לשפיות.

ימים קשים עברו עליי בעת האחרונה. בעיקר טינות הולכות וגוברות על כך שאני לא מקבל את הצרכים הכי בסיסיים שלי ועל אופן ההתנהלות של אשתי. עכשיו אני קצת אחרי (מקווה שזו לא רק הפסקת אש, אלא באמת הדרך החוצה), אז קשה להיזכר ולתאר. אבל הייתה זו בעירה פנימית רותחת, שוצפת, גועשת, מתלהטת... והעוצמות רק גוברות וגוברות משעה לשעה.

קצת אתמול והרבה היום הופיעה גם התאווה, ובצורה שאני חושב שלא הופיעה מאז כניסתי לתכנית. מפורשת, תובענית. פשוט בא לי להשתמש עד הסוף, והייתי מוצף מחשבות על דרכים מעשיות ודמיוניות לשימוש (לא נעים לכתוב את זה כך. מפחד עדיין שאשתי או קרובי משפחה אחרים יקראו את הדברים שלי).

בשעות הצהריים נוצר מצב שבו הייתי לבד בבית. חשבתי לשתף בפורום בבליל הרגשות שלי, אבל במחשבה שנייה חשבתי שאם אפתח מחשב, זה עלול להסתיים בחיפוש תאווה (באתי לכתוב משהו כמו "חיפושים הגובלים בתאווה" או איזה משהו מצטעצע אחר, אבל בתכל'ס - זה מה שזה. גם אם אחפש פרטים על "המשגיח מירושלים" או שאלות לרבנים על נפילות).

אחד הדברים החכמים ביותר שעשיתי השבוע, היה להשכיב את המכור הזה לישון. לפנות ערב הלכתי לישון איזה שעה וחצי. לא אומר שקמתי חדש, אבל קמתי בהתחדשות מסוימת, אפילו רבה. עוצמת האובססיה לשימוש פחתה בהרבה. הלכתי לאיזו הופעה והבעל מנגן היה גם מוסיקאי בחסד עליון וגם ענו וצנוע באופן מעורר השראה. זה גם עשה לי טוב ושחרר אצלי משהו.

התקשרתי לספונסר ותיארתי לו את תחושותיי. הוא מאוד הזדהה איתי, ושיתף אותי במסקנה שהגיע לגבי עצמו בימים האחרונים:

זה מתחיל בזה שאני מרגיש שנדפקתי ואין לי כל מיני דברים בחיים שאמורים להיות לי ושלאחרים יש אותם.
זה ממשיך בזה שאני מנסה לקבל בכוחות עצמי את הדברים שלא מוצאים חן בעיניי, ולהיות נחמד לסובבים אותי למרות זאת (ולמרות האשמה שלהם בכך...) - אבל זה לא יכול להחזיק מעמד לטווח ארוך. מהר מאוד זה מתפוצץ, ואז יש לי שתי אפשרויות:

א. אני לא רוצה את החיים האלה, הם כאלה גרועים שכבר לא משנה מה יקרה איתם, אני הולך להשתמש. (בשלב הזה הספונסר מצטט שיר ישראלי שאני לא מכיר - "אנשים שלא עמדו בקצב החיים הזה, השתגעו, התאבדו, או הלכו לעזאזל". תמיד מצחיק אותי איך החרדים בתכנית (הספונסר שלי אחד מהם) מכירים את התרבות החילונית הרבה יותר ממני, אשר גודלתי בין החרד"לים...).

ב. אני מקבל את החיים האלה כרצון אלוקים בשבילי. אני מכניס את אלוקים לתמונה. רק אז, בעצם, אני יכול לעבור אותם בשלום. "אז שוב הכל חוזר לצעד 3", אני ספק שואל ספק קובע, והספונסר מאשר.

זה מזכיר לי שיחה קודמת שבה הספונסר שאל אותי מדוע אמצו בתכנית את "תפילת השלווה". מה בכלל הקשר? עניתי לו, שהמפתח להחלמה הוא שאקבל את מחלת ההתמכרות שלי, ואעשה באומץ את הפעולות הנדרשות להחלמה.

הספונסר שלי אמר שזה לא נכון. הוא אמר שהבעייה הבסיסית שלי כמכור הוא חוסר קבלה של החיים כפי שהם. אני לא רוצה את החיים האלה. אני חושב שהם צריכים להתנהל בצורה לגמרי אחרת, בדיוק לפי הרצון העצמי שלי. ומכיוון שאני לא מוכן לחיות את החיים האלה, אני מנסה לברוח מהם ולהמריא מתוכם אל שמי התאווה הקורצים. לכן "קבלה היא המפתח". קבלה בכל תחומי החיים.

התחלתי לכתוב את ההודעה הזו לפני כשעה וחצי, ומאז נסחפתי בקריאת כל מיני דברים. עכשיו אני חושש ששעות השינה המועטות תחזרנה אותי למצב הגרוע שבו הייתי. מבקש מאלוקים לקבל את התסריט שלו עבורי (אבל אין לי כוח להתפלל ערבית עכשיו! מה עושים?...)

וואו, לא פשוט.
אוהב מאוד את הפסקה האחת לפני האחרונה, לגבי ההסבר של הספונסר.
מאחל לך שלווה וויתור 

יעודד אותך אם אגיד לך שאני מקנא בך?
'בעצתך' הזה מתעורר לחיים דווקא כשאתה כותב, כשאני כותב הוא מת...

טהרני , אוהב, נראה לי שהפעולות שאתה עושה בתור מחלים ותיק עובדות, אז תמשיך .    ולגבי השיר, זה שלמה ארצי זה לא קשור לחרדים-דתיים-חילונים הוא כמו שהקוניקים אוהבים להגיד "כלל ישראלי"..

ברוך שובך אח יקר
מזדהה מאד עם התהליך שתארת שעברת בזמן האחרון,
היה לי התקף מהתמכרות אחרת שלי, והבסיס שלו הוא בדיוק מה שכתבת,
מחסור בקבלה של החיים שלי כפי שה' החליט שהם אמורים להראות ברגע זה,
ממש חשתי את הבעירה בעצמות שתארת, לקום ולעשות מעשים למרות שאני יודע שאתחרט עליהם מאד, בשביל לחיות חיים אחרים.
צריך יותר קבלה. אולי גם ר' שמעון ותורתו יעזרו?..
אוהב
'פנימה'
 

 תמיד מצחיק אותי איך החרדים בתכנית (הספונסר שלי אחד מהם) מכירים את התרבות החילונית הרבה יותר ממני, אשר גודלתי בין החרד"לים...).
בהתחלה רק רציתי למחות בעיניים זועמות:angry:,,,
עכשיו אני חושב שיש בזה משהוא אמיתי כי אצל רבים מהמכורים הדתיים ההתמכרות הגיעה עם התרסה מסוימת לדת ולכל העולם של המבוגרים שמסביבנו, כך שייתכן בהחלט מה שציינת [כמו שאישתי הייתה להבין בחצאיות נשים כמו שאני מבין[b],,,[/b]