אני חושב שאני הראשון מהחברים שלי שידע מה ההבדל בין שמלה לחצאית ומה ההבדל בין סראפן למעטפת... ה' יעזור...

שוב תודה לכל המגיבים שעוזרים לי להמשיך לצעוד בדרך הזו.

אהבת חסד- ליבי אומר לי שכתבת רגשות אשר אינם עובדות (כלשון הפתגם הרווח בתכנית). סתם לשם הספורט כדאי לבדוק כמה בעצתך הגיב פה לאחרונה... אם זיכרוני אינו מטעני (והגיוני בהחלט שהוא כן... ) אז נראה לי שלא כזה הרבה. (ובכל אופן נראה שהתכוונת בבדיחותא, הלא כן?)
ובאשר לקנאה בי - הרבה יותר יעודד אותי שתזדהה איתי...

בעצתך- אהבת חסד זקוק לאהבת בעצתך...

פנימה- תודה על ההזדהות, מקווה שאחרי שהגלים הסוערים השוצפים בחיי קצת שככו - ייצא לנו סופסוף לדבר.

הוי אריאל- מצטער ש(כמעט) שוב הרגזתי אותך...
נראה לי שדבריך נכונים. אני גדלתי בסביבה תורנית עד מאוד (ורק היום אני מבין עד כמה). אבא שלי הוא אדם רציני, יציב ומשקיע בעקביות בעולם הרוחני (פעם זלזלתי בו, היום אני מאחל לעצמי את מה שיש לו בתחום הזה). מה שכן - אצלנו בבית לא נפנפו בטוטאליות. מאוד הקפידו ואף החמירו למעשה בשמירת המצוות, אבל לא עשו מזה עניין.
אני, שקראתי מגיל צעיר סיפורי צדיקים, ובמחילה (עכשיו נראה לי שאני באמת הולך להרגיז...), לא קלטתי בתור ילד שיש פער עצום בין תיאור ההוואי בסיפורים לבין המציאות - הצבתי לעצמי כרף וכדגל את הטוטאליות, את הקנאות לרוחניות המושלמת (שכנראה לא קיימת). כך שאם ההורים שלי היו מאוד דתיים (והם עדיין כאלה, והיום התהפך הגלגל והם הרבה יותר ממני), אני ניסיתי להיות אולטרא. זה היה המרד שלי.
ניסיתי ללמוד בלילה בבית כנסת לאור הנר (בלי שאף אחד יידע, בתקווה שמישהו בסוף יגלה...), לעשות "משמר" כל הלילה בליל הנחת התפילין הראשונה ועוד כל מיני דברים כאלה. הייתי חובב "עניינים" מושבע.
כמובן, שהתרחקתי כמו מאש מתרבות חלונית (מלבד כשבערתי באש התאווה, שאז חיפשתי "תרבות אנשים חטאים". אני זוכר תמיד את האבסורד איך הייתי מקפיד לא לשמוע מוסיקה בספירת העומר, למרות האובססיה הקשה שלי לתחום (פעם אפילו הביאו לי בימי הספירה אלבום חסידי חדש מחו"ל שטרם הגיע לארץ וששמעתי שיר אחד ממנו ומאוד התלהבתי, ואני זוכר איך ספרתי את הימים עד שיהיה מותר לשמוע) - אך ברגע שזה הגיע לחיפוש שירי תאווה בטל דין ספירת העומר...).
קצת התבלגנו הדברים. אמנם, אני קצת פחות בטינות, אבל עדיין עם העייפות...
מקווה שהובנתי ולא עצבנתי (אפילו סרבלתי איזה ניסוח כדי לא להרגיז...).

אריסטו- אוהבים אותך!

הלמדן- מבחינתי אנחנו שותפים. עכשיו צריך שגם אתה תסכים...

שבוע טוב ונקי חברים יקרים!

רציתי לשתף במה שעבר עליי במהלך השבת (סה"כ דברים טובים מאוד). לצערי לא נראה לי שזה יתאפשר. מבקש מאלוקים כוח ויכולת להיות קשוב להכוונה שלו בשעות הקרובות, וגם כוח לעשות את הדברים שהוא רוצה שאעשה.

טהרני כתב on 26 מאי 2016 22:31:


..... בעיה מוכרת..
-------------
לגבי חוסר קבלה עצמית, הוי כמה אני סובל מזה, ועכשיו אני שם לב שגם בתי הבכורה ירשה ממני את התכונה הנהדרת הזו, אבל באופן כפול ומכופל.
אשרי שהגעתי לתוכנית הזו, שלפי הבנתי הדלה, היא מתמקדת בדיוק על הבעיה הזו.

בעניין ה"בדיחותא" אולי תעזור לך המחשה קטנה: ע"פ רוב כשתראה שכתבתי שלש נקודות דמיין אותי אומר את זה עם חצי חיוך (כמו עכשיו...).

אבל רציתי להתייחס דווקא למה שהגבת ל"הוי אריאל". (שמתי לב שחוץ מה"עצבים" בשרשור זה, הייתה עוד פעם ש"התרגזתם" אחד על השני באותו נושא (כמדומני זה היה ב"תורה ו12 צעדים). גם  שם עלה עניין הערכת ת"ח ואיך שהם במציאות.)

לעניות דעתי ועד כמה שזכיתי להכיר נושא כאוב זה (ובלי לרמוז לאף חבר, זרם או מגזר), הכבוד, ההערכה, הציות וההדבקות לת"ח לא באה מתוך סיפורי צדיקים או אורח חיים מסויים. ראיתי המון חברים (מהישיבה, שאמורה להיות בית היוצר לת"ח. חבל...) שלא היה יותר בקי מהם בסיפורי צדיקים ובדיוק מי עשה מה, אבל כבוד ת"ח היה מהם והלאה...

מי שראיתי אצלו כבוד והערכה חוצת מגזרים ועדות לכל ת"ח וראש ישיבה באשר הוא, היו אותם אלה שהיו שקועים באמת בתורה ומצוות. כל הנייעס, ואפילו הלה"ר הכי "עדין", לא היה נכנס להם לאוזן, ולא מתוך "צו"ליות" וניתוק מהחברה. אני בטוח שגם לא משנה אם הם היו יודעים שהמציאות האמיתית היא לא כמו שחשבו, פשוט נראה כאילו היה שם משהו מובנה.

למה זה ככה? אני לא בטוח שאני יודע.
כרגע אני חושב שזה כמו שלימוד והתעסקות בהלכה מסויימת גורמת לך להיות יותר זהיר בה בפועל (ואפילו מביאה אותך לאהוב את המצווה הזו ממש. חזו"א וקצת מהנסיון שלי..), כך גם עיסוק בתורת ת"ח גורם לך להעריך ולאהוב ממש את התורה ואת לומדיה. גם להפך - הרבה פעמים, ואפשר לראות כך ממש במציאות יום יומית, הזלזול בת"ח משמש איזשהו תירוץ לא לקיים מצווה או  הנהגה מסוימת, או בכלל להיות דתי יותר ("אני מכיר אחד עם כיפה שחורה, כמוך, שגנב מליונים" או "ראיתי כמה פעמים את הראש ישיבה מתפלל  בעשר וחצי בבוקר" ועוד כהנה וכהנה, לא מחזה נדיר במחוזותנו...) . 

לדעתי זה נכון לגבי כל אדם בפני עצמו, וכמובן שיש ציבור שיכולים להיות בו יותר פגומים בעניין ויש שפחות. ושוב, אני בהחלט לא קובע עובדות וגם לא מתכוון לרמוז לאף אדם או קבוצת בני אדם, רק דעתי הכללית בנושא.

יה"ר שנזכה תמיד להזהר בכבודם של ת"ח.

אשתדל להיות שותף, גאה בזכות.
אגב, תמיד חשבתי שהשם שלי הוא האברך, והתוספת היא הלמדן, גיליתי שאפשר הפוך....

בתקופה האחרונה מתרגשות עליי צרות שונות, כבדות משקל, אך כאלה שאנשים רגילים מתמודדים איתם (לדוגמא: הוצאה לא צפויה של כמה אלפי שקלים, קבצים שעבדתי עליהם הרבה שעות ונמחקו).

התגובה האינטואיטיבית שלי למצבים האלה היא שאני רוצה למות, שאין לי כוח למשא הזה, ש"למה לי חיים עם המשא הזה" (יכול בהחלט להיות שיש כאן גם מניפולציה עצמית ולחיצה הגונה על כפתור הדרמה, אבל בפועל זו התחושה באופן כללי).

מבקש מאלוקים להרגיש יותר "שלווה שבמטרה". להבין יותר שיש מטרה לחיים שלי על פני האדמה, שזה דבר חשוב וטוב שאני כאן, גם כשלא כזה כיף לי. שאיכשהו הדברים האלה אמורים להצמיח אותי ולא לשאוב ממני כל טיפת כוח.

מבקש ממך לעזור לי לסחוב את זה. זה כבד לי. ככתוב בתורתך: "הקם תקים עימו".

אופס, עכשיו שאני חושב על ה"עימו", אז גם אני כנראה אמור לעשות משהו בעניין...

בכל אופן, שיהיה לנו יום נקי!

שבוע טוב ונקי לכולם!

ב"ה שבת טובה יחסית. שיחה עם הספונסר חצי שעה לפני שבת. הליכה לאירוע מורכב מאוד מבחינת ההחלמה במוצאיה, תוך שמירה על שפיות רבה.

ועדיין, זקוק מאוד לעזרתו. עייף מאוד. חושש מאוד ממחר.

התחלתי לעבוד עכשיו על איזה פרוייקט בהשראת תכנית 12 הצעדים (מאוד אוהב את הפרוייקט ומבקש מאלוקים עזרה והכוונה לאורך כל הדרך).

עסקתי בצעד הראשון, והבנתי משהו אולי מאוד פשוט, אבל מאוד חשוב ומעניין בשבילי.
בצעד הראשון, אני מודה שאני חסר אונים מול התאווה.

כלומר, התחלת הפתרון שלי היא לא בהבנה שאני סובל מהתאווה (אם כי הסבל הוא מה שידחוף אותי לחפש פתרון), התחלת הפתרון היא בהכרה בכך שאני בשום פנים ואופן לא יכול לנצח את התאווה, שהיא חזקה ממני. כל עוד לא הבנתי שאני לא יכול לעזור לעצמי, אני לא מספיק מפונה מעצמי כדי לאפשר לחסד אלוקים להיכנס לתוך האישיות שלי ולחולל בתוכה את הנס. אני לא מספיק מחפש נואשות את המישהו האחר שכן יכול.

אז יכול להיות שאגיע לקבוצות ואעשה פעולות והכל, אבל בשעת מבחן משהו כנראה יסתבך ויתפקשש. אם אין לי את ההבנה "אני לא יכול לבד" אין לי את יסוד בניין הפתרון. גם אם קיימת אצלי חזק ההבנה "התאווה גורמת לי סבל עצום והורסת לי את כל תחומי החיים", עדיין אין לי את היסוד הזה.

מקווה להזכיר לעצמי שגם עכשיו זה ככה. אם אני לא מבין בבהירות שאני לא יכול לבד - אין יסוד לבניין הרוחני שלי, כולו הוא כמגדל קלפים פורח באוויר שעתיד להתמוטט.

מבקש מאלוקים להבין את המקום החשוב שאני צריך לתת לו בחיי, והכי חשוב: באמת לעשות את זה. לא רק כל הזמן לדבר ולכתוב על זה (תוך כדי כתיבה אני תוהה האם אולי הכתיבה והדיבור פוגעים בעשייה. אולי הם ממלאים את זמני במקום העשייה. אולי הם מאפשרים לי להרגיש "יוצא-זיין" (לא, לא מה שאולי חשבתם... יוצא ידי חובה)).

פעם פעם, דיברתי עם הספונסר שלי על זה... 
והבנתי שאמונה בלי פעולה היא אמונה מתה, וידע אף פעם לא היה עבורנו כוח גם לא הידע הנכון,
אם תוכל להסביר מה תעזור לי ההבנה המדהימה הזו, שבזכותה כולנו נצלים מליפול דבר יום ביומו, בזמן קריז.
דהיינו איך מתרגמים את כל זה לפעולה?

אחד מבני החבורה... 

אם רק כואב לי - אני מנסה בעצמי להפסיק את הסבל.
אם אני גם לא יכול לבד - אני פונה למי שיכול לעזור לי.

ואם התכוונת לסיפא של דבריי, אז להיות קשוב לרצון אלוקים ולנסות לבצע. להיות עסוק בזה לאורך היום.

לא מפסיק לבדוק כל הזמן את הסטטיסטיקות, לבדוק איפה אני ממוקם בכל "סולם". מבקש נכונות לבקש שחרור מזה.

חסר אונים מול מישהו שתרם להדפסת "ספר הכניעה" בתמורה לכך שאשלח לו את הספר לחו"ל ואני כל הזמן שוכח או לא מספיק להגיע לדואר. כבר כחודשיים. בכל פעם הוא שולח הודעות נחמדות ומתחשבות (אבל באמת) בפרטי, ואני - אנה אוליך את חרפתי?

טהרני הלוז שלנו עמוס בדברים שאנחנו דוחים ואז גם המוח, יש דברים שהם  בדיוק דקה ומשחררים אותנו אבל אנחנו סתם דוחים (לפני עשר דקות הייתי צריך לפנות את ארוחת הערב) במקום לכתוב הודעה בפורום צריך פשוט לעשות, זה יותר מספק...

אריסטו- דברים כדורבנות. מקווה שאכן ידרבנו אותי...
(לפני עשרים דקות הייתי צריך לכבות את המחשב...)