פעם חשבתי שהמשפט הזה לא נכון לגבי כאב ב***ם , עם הזמן הבנתי שגם זה קומבינות של היצר על חשבוני...

תודה חברים על התמיכה.

מתכוון לעשות עכשיו צעדים 4-9 על משהו שקרה היום. הקטע הוא שזה (כנראה) לא הולך להיות צעד 9 בסגנון המלבב שבו נופלים זה על צווארי זה, אלא יותר בסגנון של לעורר עליי התקפת צעקות (סטייל "מישהו זורק אותנו מהמשרד שלו" כדאיתא בסה"ג).

מבקש מאלוקים לממש בפועל את הנכונות שיש לי.

טוב. עשיתי את צעד ארבע עד שמונה וחצי.
עכשיו מתכוון לעשות את צעד תשע.
מבקש מאלוקים להכיל את האנשים, ולא להיזרק חזרה לרגשות השליליים.

מדהים איך הכל בראש שלי.
דווקא האדם שציפיתי הכי "לחטוף" ממנו, הגיב בצורה מאוד נעימה...

והכי מדהים זה השחרור הזה.
אני מאמין שתחושת ה"זיפת" העמוקה שמלווה כבר כמה שבועות, הייתה משתפרת בהרבה הרבה אם הייתי עושה צעדים על בסיס יום יומי (מזכיר לי חבר ותיק ששאלתיו מדוע רק על פניו זורח האור המיוחד ושוכן החיוך הנצחי, ועל פני חברים ותיקים לא. הוא השיב בפשטות: "כי הם לא עושים צעדים...". והוא לא אדם שדרכו להתהלך באמירות של ביקורת נוקבת על אחרים. זו אכן כנראה האמת הפשוטה.

טוב, בינתיים כדי לכתוב את זה (עד כמה שזה יישמע מוזר), פגעתי בעוד מישהו... מקווה לתקן גם את זה (זה שאני מקווה ורוצה לעשות דברים מן הסוג הזה, הוא לכשעצמו נס של החלמה).

אני קצת פחות קשה.
המצב קצת פחות קשה.
רק להרגע.

כבר דאגתי. אוהבים. שמח לראות שדברים מסתדרים...

אני ממש מתרגש ומזדהה
כי כשעוברים עלי כמה ימים בלי לעבוד בפועל צעדים ופעולות, הכל נהיה יבש ומיובש ואין שום חיות ושמחה 

כשאני רואה שאין הדבר תלוי אלא בי, ויש תקווה בדרך, זה משמח אותי.

תודה חבר.

בזמן האחרון אני שם לב עד כמה אני רגיש ופגיע עד עמקי נשמתי.

בדיוק הבוקר דיברתי עם חבר (דבר חשוב ביותר וחידוש כשלעצמו, לאור אי יצירת הקשר שלי עם אחרים במשך תקופה ארוכה הרבה יותר מדי), ושיתפתי אותו בכך שאתמול ירד לי האסימון, שבדרך כלל, בזוגיות "רגילה" האישה היא הרגישה מבין שני בני הזוג, היא זו שנפגעת עד עמקי נשמתה, היא זו שהקשר כל כך חשוב לה, שבן הזוג יהיה שם כל הזמן בשבילה, שידבר איתה, שיתייחס אליה. אבל אצלי - זה הפוך. אני הרגיש והפגיע, ואשתי היא זו שלא מבינה על מה בכלל המהומה.

שיתפתי אותו כי הוא חבר תכנית. לא חשבתי שהוא יזדהה, ועוד יותר לא חשבתי שאצלו זה כך. הוא הרי נראה גבר כזה יציב. רציני. אבל למרבה הפלא (או שלא כל כך, למען האמת...) הוא מאוד הזדהה, ואמר לי שגם אצלו זה ממש כך, תוך הבאת כמה דוגמאות טריות.

אוהבים אותנו!

***

טוב, שוב זה קורה. עוד משהו מעצבן ולא צפוי שפוגע בי עד עמקי נשמתי ומכניס אותי לסחרור של טינה. ניגשתי לשוטטות כאן בפורום, ותוך כדי זה הבנתי שאני בעצם צריך לעשות שוב צעדים 4-9. מקווה לעדכן כאן בהמשך שזה אכן בוצע.

בוצע

וואו!

מאחל גם לי!

אתמול עשיתי צעד 4 אבל לא הספקתי להמשיך איתו הלאה.
אני חייב לעשות את זה באופן יומיומי אם אני רוצה להתנהג בשפיות.

וואו. חסרים לי הצעדים האלה.
אבל ברוך ה' היה יום של הרבה נוכחות ועשייה חיובית.
יום של תובנות רוחניות.

מחר ובשבת צפוי להיות לחץ.
מבקש מאלוקים לתפקד שם נכון.

מבקש מאלוקים לנהל סדר יום שפוי,
ולעשות ברצינות את פעולות התכנית.
לא להרגיש מדי בבית. לא לחשוב ש"הבנתי את הקטע" והחלמתי.

מה? כזה הרבה זמן אני מתחרבש עם המחשב (טוב, עכשיו אני מצדיק את עצמי, שהיו בו כל מיני תקלות משונות, ושהייתי צריך לשלוח איזה קובץ לאיזה ספונסיי, אבל לפחות אני שם לב שאני מצדיק את עצמי...).

ב-UA יש כלי נהדר, שנקרא רישום זמן. אנשים מתעדים לאורך היום מה הם עושים עם הזמן שלהם. כך לומדים מהן "משאבות הזמן" הגדולות, וכמה זמן לוקח לי לעשות כל מיני דברים (למשל, לארגן את הילדים ולצאת נראה לי עניין של שתי דקות, ואני אף פעם לא מבין למה זה לוקח לאשתי חצי שעה... האמת כנראה איפשהוא באמצע...). אני מקווה להשתמש בכלי הזה, אם כי במצב שלי - הוא נראה לי מתסכל / כואב לראות כמה קלוקל / היום שלי מתנהל (לפחות זה מתחרז). אולי זה יהיה הצעד הראשון שלי ב-UA, לראות בפועל ברחל בתך הקטנה כמה כושל הוא ניהול סדר היום שלי (טוב, אני גם עושה הרבה דברים טובים במהלך היום. די להלקאה העצמית. "כל המרים יד על עצמו נקרא במחלה").

"כי יקר הזמן / ואין כמוהו נאמן" לעזור לי לנהל אותו נכון.
(הציטוט מתוך השיר "מרגיש", מהאלבום הראשון של "המדרגות").

שבוע טוב חברים יקרים!
מדהים לקרוא מה שכתבתי על ההלקאה העצמית ואיך זה רלוונטי גם עכשיו.
באופן כללי אני מרגיש רע. אני יודע שלכתוב צעדים על דברים שקרו מאוד ישפר את ההרגשה שלי. אני עייף מדי לעשות את זה.
ושאלה לסיום: כיצד הייתם מגיבים לילד (בכיתות נמוכות של היסודי), שנוגע במקומות מכוסים של אחיו, בקטע של הצקה?... (אם תתנו סטירה, כמוני, אחרי שלא התייחס ברצינות לחומרת העניין, אז הוא בטח לא יבוא לספר לכם שהוא מאונן או צופה בפורנוגרפיה, בבוא היום. אאוץ'!).
טוב, מובן שהשאלה קשורה להרגשה הרעה שלי. זה מאוד כואב, אבל מאז ההשתתפות שלי בתכנית הצעדים, ובמיוחד לאחר צעד 4, כשאני טועה - נדלקת מיד הנורה האדומה. והיא אדומה כדם ואש ותמרות עשן. כואבת, שורפת, מסמאת את העיניים מלראות אופק של תקווה.
טוב, לפחות נהניתי מהשנינות וההתפייטות במשפט האחרון.

לילה טוב ונקי!

איכשהו הזדמן לי עכשיו לקרוא קצת מתחילת המסע שלי.
מדהים גודל הנס!
(ותודה, אהבת חסד, על הלייקים למפרע כבר מתחילת הדרך... )

אני יכול לגלות שחויתי משהו בסגנון, ומהצד הניזוק הייתי רק יכול לומר שאני מאד מתוסכל מזה שהוריו לא נתנו לו כאפה או שתיים, כי אחרת הוא לא הבין, יכול להיות שאם היה מקבל את אותן כאפות הוא היה מפסיק אחת ולתמיד והרבה חסכים היו נחסכים...
לילה נקי גם לך!