תודה לך על תגובתך האמיצה והחשובה.
בתור מי שתופס את עצמו באופן כללי יותר בתור מזיק מאשר ניזוק (כשאני שם בצד את הרחמים העצמיים הרבים והעצומים שיש לי), אני אולי יותר חושב על כאבם של המזיקים שלא מצליחים לשלוט בעצמם. הארת לי צד חשוב שלא חשבת עליו.

השאלה היא, האם מדובר על גיל ההתבגרות ובגילאים צעירים זה סוג של הצקה מצויה, או אפילו כבר בגילאים צעירים מאוד זה צריך להיות קו אדום ברור.

אני מעלה את השאלה כאן, באופן גלוי, מאחר ורבים נעזרים בשרשור הזה.
כמובן, אם לא מתאים לך, אשמח בפרטי.

בתור משומש ותיק, אני יכול לומר שבדרך כלל אח לאח בגיל צעיר זה לא תאווה או משהו מעין זה אלא במקום לצבוט אותו הוא משגע אותו וכאפה יכולה לבוא על זה שהוא מציק לו ולא על זה שהוא לא צנוע.

לא בטוח שאני צודק, כך אני מרגיש הן מהצג המזיק והן מהצד הניזוק. 

נושא רגיש בשבילי בתור אח בכור שהסקרנות שלו דחפה אותו לפרוץ גבולות עם אחיו הקטנים, ולמרות שדיברתי איתם והם סלחו לי, מרגיש נקיפות מצפון שם.
אינני איש מקצוע - רק אשתף שעל פי מה שקראתי יש סקרנות טבעית ויש מעשים שצריך לקטוע באיבן.
בכל מקרה בימינו אומרים שחובה על כל הורה ללמד את הילד בצורה רגישה אבל ברורה (ואין גיל שזה מוקדם מדאי לנושא הזה) שיש גבולות שלא חוצים ויש מקומות שלאף אחד אין רשות לגעת בהם גם לא להוריו/קרוביו (סטטיסטית רוב התוקפים במשפחה הם קרוביו של הילד)/מלמדיו (שמעתי שאפשר להעזר בהסבר "המקומות בגוף שלי שבגד הים מכסה").

לקריאה קצת יותר מורחבת אצרף לינקים ל-3 מאמרים מקצועיים - מהקל לכבד, מתפלל שיהיה רק לתועלת.

התנהגות מינית נורמלית או בעייתית?
מיניות נורמטיבית וחריגה בגיל הגן
אביוז מיני בין אחאים

בהצלחה לכולנו בתפקיד המאתגר של להיות הורים טובים בדור שלנו.

אחיד בשמיא כתב on 28 אוג' 2016 09:13:

אני לא חושב שצריך לתת כאפות בכלל, רק במקרים קיצוניים מאוד, וגם אז אני לא בטוח. השאלה היא אם הצקה באיזורים אינטימיים בגילאים כאלה היא אחד מהמקרים הללו. ולא בגלל שזו תאווה, אלא בגלל שצריך להיות ברור מכאן ואילך שזה קו אדום שלא חוצים. דא עקא, שבתור היכרותי עם עצמי ועם אחרים מכורים, לפעמים דווקא הקו האדום גורם שיחצו אותו... זו גם חלק מההתלבטות - האם לעשות מזה עניין או לא...

הצעתי היא שתתייעץ עם חבר ותיק בהחלמה ו/או עם פסיכולוג שמבין בנושא

בהצלחה!

(בהקשר אחר)
או שאני משנה את הגישה שלי, או שאני מת.

בוקר טוב חברים יקרים אהובים!

את חסרונותיי אני מכיר היום. ביומיים האחרונים, אני מוצא את עצמי בענייני תאווה שמאז נכנסתי לתכנית לא הייתי בהם. בהתחלה ניסיתי לשוות בעיני עצמי לדברים אופי יותר תמים, אבל הכותרת המתאימה באמת לדברים האלה (אם כי מדהים שאף תוך כדי כתיבת השורות אני מתקשה להשלים עם הכותרת הזו) היא: "*** באינטרנט".

(התלבטתי אם לכתוב כאן כותרת מפורשת כזו למעשיי, מחשש שמא אפגע באחרים ואתן להם רעיונות חדשים, והרי "טובתנו המשותפת קודמת". בכל אופן, מצד הכנות שלי הנחוצה כל כך להצלת הנפש שלי - זה חשוב. כרגע איני יכול להשיג את הספונסר כדי להתייעץ עמו. אם הוא (או מנהל הפורום) יגיד שיש צורך בכך - אערוך את ההודעה [בסופו של דבר הוא אמר לי שזו אכן שאלה קשה לגבי הפירוט, אך אחרי שעשיתי את שלי, כדאי שאערוך אותה, וכך אני עושה כעת]).

אני שם לב איך שזה לא נעצר. זה הולך ותופס יותר ויותר מקום בחיים שלי, כאשר בימים הטובים שלי בתכנית, והיו הרבה כאלה, התאווה הייתה די בשוליים. אפילו מאוד בשוליים. זה גם נעשה מפורש יותר - "ההתמכרות שלנו למין אינה עומדת במקום. היא הולכת ומחמירה בהתמדה" (הספר הלבן, עמ' 32).

ממש כמו בסיפור האישי של מייסד תכנית שנים עשר הצעדים להחלמה מתאווה: "ככל שהזנתי את המחלה שהלכה והתפתחה, כך התפתחו גם  התמונות...  תמיד הייתה תגלית מגרה יותר, טובה יותר ופראית יותר שמשכה אותי קדימה. התאווה כאילו הייתה חייבת להמשיך ולהתקדם, ומאחר שלעולם לא באה על סיפוקה, היא הייתה חייבת כל הזמן לעבור לתמונות בוטות יותר כדי להזין את עצמה...  התאווה תמיד רצתה עוד. מרגע שחציתי גבול מסוים - הראשונה שלי הייתה אישה בבגד-ים של חלק אחד! - היה סם חדש שהייתי חייב לצרוך. אבל הוא עבד רק מספיק זמן עד שהופיע הסם החדש ומשך אותי עוד צעד קדימה. וברגע שחציתי גם את הגבול הזה, הופיע הגבול הבא כבאורח קסם, וגם אותו הייתי חייב לחצות") הספר הלבן, עמ' 12).

טוב, אני מרגיש שאני קצת מסתתר מאחורי כל הציטוטים האלה. חלק מהעניין שאולי מונע ממני מלהכיר בזמן בחומרת המצב שלי (בהחלט ייתכן שזה לא היה סוף פסוק וזה יימשך. במיוחד אם אצמד לתכניות שלי איך להפסיק עם זה, במקום לבקש עזרה מכוח גדול ממני), היא התחושה והתדמית שלי בעיני עצמי כמי שיודע הכל, כמי שאומר דברים חכמים שכולם (טוב, רובם) מפרגנים להם ומחלקים להם לייקים ללא אבחנה.

יש עוד נקודה חשובה מאוד לדעתי. במובן מסוים, קיבלתי ותפסתי את עצמי כמי שהחלים. אוקיי הייתי תקוע בבוץ במשך שנים ארוכות, אבל זהו - מצאתי פתרון, וזה נגמר. קשה לי מאוד לקבל את זה שאני עדיין חולה. אני מתכחש לכך שיש בי צד שעדיין מאוד רוצה תאווה, וירצה אותה עד יום מותי. נכון, זו מחלה ארורה עד מאוד, אבל אני חולה בה. אם אני מתכחש לכך שאני עדיין חולה, כמו ביום הראשון שהגעתי לכאן, ואולי גם יותר (מי יודע לאיזה מחוזות פרועים אני עלול להיסחף אם אחזור לבוץ הזה. הנה, שוב אני משתמש בלשון עבר, כאילו הבוץ מאחוריי. אז מי יודע לאיזה מחוזות פרועים אני עלול להגיע אם לא אעשה הכל כדי לצאת מהבוץ הטובעני שאני נמצא כרגע בתוכו), אם אני מתכחש למצב שלי - אני לא יכול להתנהג בצורה טובה ומתאימה למצב כזה. קצת כמו חולה סכרת שאחרי שהמצב שלו קצת התייצב, בטוח שהכל מאחוריו.

אני לא מוכן להיות לאורך זמן חסר ישע. אחד כזה דפוק שלא יכול לעשות כלום בלי עזרה. תינוק. זקן סיעודי. הצרה היא, שאני באמת (כנראה, אני מתקשה לקבל את זה) אחד כזה, וכל עוד לא אתנהג בהתאם לכך - החיים שלי יתפרקו, בכל המישורים. **** באינטרנט והעובדה שאני לא הולך לישון בשעות הנכונות וחוסר ההתקדמות שלי בצעדים בשנה האחרונה, כולם נובעים מאותו השורש - מזה שאני לא מספיק מבין שאני לא יכול לבד. וההבנה הזו, אם היא הבנה שלימה, צריכה להתבטא באופן מעשי מאוד. בבקשת עזרה יומיומית, בעשיית פעולות שתואמות להלך הרוח הפנימי הזה. (נזכר כעת במה שכתב הרב ארוש באחד המקומות, שאנשים אומרים שהם מאמינים שה' יכול לעזור להם. אך אם אכן הדבר הוא כך, מדוע אינם מבקשים ממנו עזרה בפועל? כאשר הדבר לא בא לידי ביטוי מעשי מאוד, מורה הדבר על כך שהתפיסה של אותו דבר לוקה בחסר).

אתמול הייתה לי שיחה עם חבר ותיק, שמאוד עזרה לי (למרות שהמשכתי אחר כך להשתמש, אבל אני מרגיש שזה התחיל להעלות אותי על הדרך החוצה בעזרתו וחסדו יתברך. כשאני יוצא מעצמי ומתקשר לאחרים בעלי ניסיון זה מאוד עוזר לי לחזור לאיזון. מבקש מאלוקים לעשות את זה הרבה היום.

אותו חבר בעצם החזיר אותי ליסודות, לאמיתות פשוטות. "למה באת לתכנית?" "להחלים מתאווה. אבל כרגע אני עובר תקופה קשה מאוד עם עצמי ועם הסובבים אותי, ואני מרגיש שזה קצת עושה לי טוב, קצת "שולף" אותי משם, ושזה לא כזה גרוע. זו לא פורנוגרפיה או אוננות. אני לא כל כך נכון לעזוב את זה". אותו חבר שב ושאל: "האם זה עוזר להחלמה?" תשובה מפולפלת שלי, שמסבירה שזה לא עוזר, אבל נראה לי שזה גם לא כל כך מזיק. הוא לא ויתר וחידד את השאלה: "עוזר או לא עוזר? כן או לא?" "לא!" "אז אם זה כך, דע לך שזה יהרוס כל חלקה טובה בהחלמה שלך", הוא שב והדגיש: "כל חלקה טובה בהחלמה שלך".

זה עזר לי. זה חידד לי את זה שזה לא בקטנה. שאני הולך להפסיד הכל, בעצם שכבר הפסדתי הכל וכדאי לי לעשות הכל כדי להציל את מה שנשאר - את הקשר עם אשתי והילדים, את הקשר עם אלוקים, את היצירה, את העבודה, את כל מה ש[נ]בניתי בשנתיים וחצי האחרונות. זה מזכיר לי כעת משהו שקראתי בספר "שיחות על אלכוהול" של AA. מצוטט שם אלכוהוליסט שאמר, שבעבר כשהיה נכנס לבר וקונה משקה הוא היה מניח על הדלפק את התשלום הכספי עבור המשקה. אבל היום אם ייכנס לבר, הוא יודע שהוא מניח על הדלפק את כל מה שיש לו תמורת אותו משקה - את המשפחה, את העבודה, את החיים עצמם.

שאלתי את אותו חבר מה באופן מעשי הוא מציע לי לעשות. הוא אמר לי שאני חייב לוותר על זה, ולעשות דברים מעשיים בשביל זה. קבעתי ערב (לא מיני) עם אשתי, כדי "לסנדל" את עצמי, אך זה לא יצא לפועל, ובמקום זה המשכתי במעשיי הנלוזים. הכתיבה הזו היא גם משהו בכיוון. אני מקווה ומתפלל ליצור קשר עם אלוקים ועם חברים. ובעיקר, לא להתכחש, לא לזלזל במשמעות של הדברים ובהשלכות הצפויות בעקבותיהם, בסבל ובחורבן הנורא שכבר המטתי על עצמי, ושאני עתיד להמיט על עצמי עשרת מונים אם אמשיך בדרך הקלוקלת הזו. דרך המחלה.

ויהי רצון שיתקיים בנו מאמר השיר: "בדרך המלך נלך לעולם ועד". כל יום, רק לאותו היום. כל שעה, רק לאותה השעה.

וואלה אוהבים ומזדהים איתך, איזה כנות, מרגיש קטן להגיב לך, אבל זה תזכורות מאלוקים שאנחנו לא יכולים לבד, וחייבים לחזור כל הזמן על צעדים 123,

שתזכה שה' יטהר אותך לגמרי! 
ורק תחשוב על ההרגשה שתהיה לך אחרי השימוש המפורש,הרבה יותר גרוע מעכשו...

אבי גולן- "הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ מחלימי יִשְׂרָאֵל אָתָּה" (ע"פ שמואל א טו,יז). יש לך חלק גדול מאוד בהחלמה שלי ושל אינספור אחרים כאן. תודה גדולה גם על הטיפ - לחזור על צעדים 1,2,3 מבקש בנוכחותך מאלוקים נכונות לעשות צעד בכיוון הזה.

אריסטו- איך ששלחתי את הפוסט הזה, נאלצתי להתנתק מהאינטרנט בשביל משהו חשוב שאפשר לי לחזור לכאן רק עכשיו. רגע לאחר השליחה נזכרתי במשהו חשוב שרציתי לרשום בפוסט אבל איכשהו שכחתי: "תודה גדולה לאריסטו על הכנות שלו כאן לאחרונה שפתחה לי את הפתח לשתף כאן באומץ את מה שבאמת קורה איתי".

ציטוט חשוב בהקשר לכך, מתוך "הספר הלבן":

"אמון מתחיל להתפתח כשאנחנו רואים ששום דבר לא משמש כנגדנו ושהאחרים הם בדיוק כמונו - או במצב גרוע יותר. האמון מעמיק כשאנחנו נעשים פגיעים איש מול רעהו בחשיפת החולשות שלנו. ההובלה עם החולשות שלנו, הופכת לנקודת זהות שלנו עם אחרים וכתוצאה מכך נוצרת אחדוּת.

נראה שחשיפה עצמית של מישהו צריכה להתחיל את זה. מישהו מסתכן כי הוא חייב להיחשף, בגלל שהכאב נורא כל כך. זה עוזר לנו להסיט את המסך שמסתיר את האמת על חיינו ומעודד את החשיפה העצמית שלנו.

הכנות של אחד מעודדת את הכנות של אחרים, כאילו כולנו רק חיכינו לחברותא כזו שבה נוכל להיות בחוץ מה שבאמת היינו מבפנים כל הזמן.

כל זה לוקח זמן. לא הגענו לכאן ביום אחד. אבל תוך זמן קצר מאוד, אנשים חולקים בכנות ובפגיעות בצורה הדדית. זוהי כניסה פורצת -דרך לתוכנית שתפתח את הדרך לכוח המרפא של הצעדים. לכן חייבים להיות בפגישות שלנו האנשים שכואבים או שסבלו מספיק כדי שיפרצו את הדרך לכנות אמיתית ולכניעה. דבר זה מקנה כוח לפגישה, והאחדות הרוחנית והיעילות של הקבוצה [והפורום. טהרני] מתחזקות" (הספר הלבן, עמ' 86).

אחיד- תודה על השיחה הטלפונית. תודה על ההכלה, הקבלה והאהבה הפשוטה. תודה גם על כל התובנות שנתת-נטעת בי. מקווה ומבקש מאלוקים לעשות עם זה משהו.

אסיר תודה שאני עתיד להגיע לקבוצה היום. מבקש מאלוקים לעשות את המירב כדי להתחבר, כדי לחזור למסלול. כי כמה קליקים מפרידים ביני לבין שקיעה עמוקה נוספת בבור תחתיות.

טהרני כתב on 30 אוג' 2016 08:46:


נגעו בי במיוחד המשפטים שציטטתי.
בעקבות הכנות המדבקת ברצוני לשתף שבשנה האחרונה אני מתנהג בחוסר כנות מול הבוסים שלי בעבודה, ואני מרגיש שזה משתלט לי על החיים לאט לאט, אני מזלזל בעבודה והולך ומאבד מיכולותיי לעבוד כמו שצריך, זה לכאורה לא קשור בכלל לתאווה אבל כשאני חושב על זה זה יכול בקלות להתפוצץ ולהרוס לי את כל ההחלמה.

תודה רבה על הכנות, ועל התזכורות החשובות מאד בשבילי,
בשביל להישאר במצב של החלמה מוטל עלי להמשיך להחלים את עצמי בפועל כל יום בפני עצמו.
תודה על הכל.
אוהב  למרות ובגלל הכל.

אני מקווה שזה יהיה משוב חיובי..

-המחלה שלי רוצה לבדוק מה זה, למרות שכבר ניסיתי את זה בעבר.

-ניכר בהחלט מדבריך וכתיבתך שביקרת "שם".

-אוהבים מאוד, מזדהה מאוד, איכשהו בכל פעם שאני חושב שאני יכול לבד - אני חוטף מכה שמבהירה לי היטב שאני לא יכול לבד. זה כואב.

פנימה- תודה רבה. הכנות אכן מדבקת. תודה לאריסטו שהתחיל בה. שמחתי לראות אותך היום בקבוצה.

החסוי- תפס אותי ולא עוזב אותי המשפט שלך: "ניכר בהחלט מדבריך וכתיבתך שביקרת "שם"". למה אתה מתכוון? ששומעים שאני משומש? אאוץ' האגו שלי נפגע. כנראה בגלל שדבריך נכונים כל כך. אבל למדתי שצמיחה עוברת בדרך כלל דווקא דרך כאב, ואני מודה לך על הכאב הזה שאני מקווה שישאיר אותי על המסילה. בכל אופן, אשמח שתבהיר את כוונתך.

יש עוד הרבה לשתף, אך כרגע עייף בשביל זה...
אסיר תודה שרק להיום לא ביקרתי שוב "שם".
אולי כדאי לי לספור נקיות מזה (פתאום אני חושב על זה שאם כשאני לא עושה את זה אני "נקי", אז זה אומר שכשאני כן עושה את זה אני "מלוכלך"... זה כנראה נכון, אבל כואב).

שבוע טוב חברים יקרים!

קצר בזמן ובקטנות המוחין. בקצרה אשתף ששקעתי עמוק יותר. בחסד אלוקים, ולגמרי לא בכוחי, נראה שמשהו מחזיר אותי קצת למסלול. בכל אופן פתחתי שם משתמש נוסף - "בלי מעידות" ובו אני סופר נקיות מצריכה של תכני תאווה, ולא רק מאוננות (והרי לא באתי לתכנית כדי להיות נקי מאוננות, אלא כדי נקי מחיפוש מתמיד של תאווה).

מקווה להרחיב בהמשך.

המצפה לישועה,
כנראה עם קצת יותר ענווה,

טהרני

בהצלחה רבה רבה.
לנסות לזהות את השם החדש?