לי אין אומץ וכח לזה, מאוכזב מפעמים קודמות.

אומץ וכוח למה? לדיבור עם האשה?
מאוד מזדהה. אני מאוכזב גם מהפעם הזאת... 

אבל אני חושב שאם אני מאמץ שני כלים עיקריים: להיות מוכן להעריך גם התקדמות חלקית, ולהיות נכון "לנקות את הצד שלי של המדרכה" בלי קשר אליה - אז החיים שלי יהיו טובים יותר. אולי לא תמיד בעוצמת הטוב שאני רוצה, אבל הרי אני מוכן להעריך גם טוב חלקי...

לא קל (בטווח הקצר), אבל יותר קל (בטווח הארוך)...

***

אה, והלמדן- אתה מוזמן לסוכתנו! אשמח להתפלפל עימך במילי דאחלמתא (זה כנראה יותר יעזור מאשר להתפלפל עם אשתי בדבר החסרונות שאני חושב שיש לה...) .

תודה שאתם פה. זה הופך את המשא הכבד של החיים לקל ונחמד יותר.

התכוונתי אומץ לתהליך, כי זה ילך לכיוונים אחרים ממה שאני רוצה, עזוב.

לא בטוח שהבנתי. אם תרצה לפרט - אשמח. ואם לא (ככתוב בדבריך "עזוב") - אצמח (בחוסר חיטוט בענייני אנשים אחרים).

כבר מאוחר, וכדאי וחשוב שאקום מחר רענן לעבודת הבורא ובעיקר שאהיה נחמד לסובבים אותי ובכל זאת חשוב לי לשתף.

קשה לי להבין ולעכל את המהפך שהתחולל בשעות האחרונות, אבל הוא התחולל. כפי שכבר כתבתי הרגשתי מאוד רע עם הזוגיות, ובמהלך היום התפתחו אצלי תכניות להשתמש שוב מחר (הרי אנחנו כבר בחודש תשרי והשבועה כבר התבטלה...). הרגשתי שגם אם אעשה שבועה חדשה זה כנראה לא יעזור. או שאעבור עליה, או שאמצא איזו קומבינה (כמו שפעם נדרתי שלא להדליק טלוויזיה, וקצת אחר כך הדלקתי אותה בגרמא, בשעון שבת... ).

נוצר איזה חלון, שהיה אמור להיות מיועד למנחה וערבית, והחלטתי להתקשר לספונסר. לא תפסתי אותו, אז ניסיתי להתקשר לחברים אחרים. התקשרתי לאותו חבר שבזמנו כמעט עזר לי שלא למעוד (ליתר דיוק, הוא עזר לי, אבל לא אימצתי בשתי ידיים את העזרה הזו...), ותיארתי בפניו את המצב שלי כרגע.

הרגשתי שהוא די חופר לי (ובראש כבר חשבתי: "זה סוג של דה ז'ה וו. אני הולך להשתמש אחרי השיחה איתו, כפי שכבר עשיתי בפעם הקודמת). אני מדבר איתו על תסכול מיני וזוגי, והוא מדבר איתי על כך שחיי נישואין הם לא בשביל מין. אם על הדרך זה שם, זה נחמד וטוב, אבל הנישואין לא צריכים לסבוב סביב זה. בהמשך השיחה הוא דווקא נתן לי נקודה שחשבתי לכתוב עליה פוסט. אני צריך לאכול כדי להתקיים, אבל אם אחפש לאכול רק דברים טעימים, ולא את הדברים הדרושים לתזונה מאוזנת, אמות מהר יותר. כאדם נשוי, וכחלק ממערכת הנישואין, אני צריך לקיים יחסים, אבל אם אחפש לעשות זאת דווקא באופנים הנחמדים לי, אני עלול להינזק.

הוא הציע לי לעשות צעד ארבע ולבדוק מה באמת מציק לי, ואיך אני פותר את זה (הוא גם הציע שאתקשר לדבר איתו על כך). הרגשתי שהשיחה איתו לא הוציאה אותי מזה, ושהוא לא היה לגמרי מחובר לדברים שהוא אומר ושהוא יותר מרצה בפניי מאשר משתף את המקום שהוא נמצא בו כרגע (ואולי זו סתם השיפוטיות שלי).

התקשרתי לחבר נוסף, והוא הדגיש בפני את העובדה שאני כל הזמן משווה מערכות יחסים. אני משווה למערכת היחסים שלי עם אשתי, את מערכות היחסים שלה עם הילדים, החברות ובני משפחה אחרים. אם אני רוצה לקדם את הזוגיות, אני צריך פשוט לעסוק בכך, בלי להיות עסוק כל הזמן בהשוואות האלה.

סיפרתי גם לו על התכנית שלי להשתמש מחר, ושאלתי אם יש משהו שאני צריך לעשות לגבי זה. האם לסנדל את עצמי באופן שלא אוכל לממש את זממי, או לעשות משהו אחר. הוא אמר לי שאני צריך להתמקד ביום הזה. לראות שהיום אני לא משתמש. מחר אטפל במחר.

אני לא זוכר את כל השיחה. היו שם עוד כמה נקודות חשובות.

חזרתי הבייתה ופשוט נכנסתי בברכת "חג שמח" לבבית, וממש כמו בסיפור של "אני המפתח", "באותה פתאומיות שאני השתניתי, כך גם היא השתנתה" (הספר הלבן, עמ' 134). אני כל פעם מופתע מזה מחדש. אבל זה באמת קורה. בכל פעם שאני משנה את הגישה שלי בצורה משמעותית, אפילו אם עדיין לא ממש עשיתי משהו בעקבות כך, זה מיד מקרין בעוצמה חזקה.

קיבלתי בחזרה, ברגע אחד, את אותה אשה אוהבת שהייתה לי. כבר כמעט שכחתי שהיא יכולה להיות כזו, וכעת כבר כמעט שכחתי איך היא הייתה קודם...

החיים שלי הם קצת כמו חלום פרעה - הפרות הרזות בולעות את השמנות, עד שלא זוכרים את קיומן - "ולא נודע כי באו אל קרבנה". כשרע לי, אני שוכח לגמרי את הדברים והזמנים הטובים שיש לי.

אז אולי בפעם הבאה שבה אתאונן על הזוגיות, תזכירו לי את הפוסט הזה. הבעייה היא שאז כנראה לא אאמין לכם שגם באותו מצב קשה זה יכול לעבוד...

מועדים לשמחה!
שנפתח לו כפתחו של מחט, והוא יפתח לנו כפתחו של אולם.
בכל יום ויום, אך ורק לאותו היום.

אוהבים אותך.
אני פשוט מופתע מזה שאני לא מופתע.
כל כך הרבה פעמים זה קורה לי שאני בטוח שצריך עכשיו איזו שיחה רצינית של שלוש שעות כדי ליישב את ההדורים ביני לבינה, ואח"כ אני מחליט לנסות להיות בעל טוב מתחשב ואוהב כאילו לא כעסתי על כלום וכאילו היא לא כעסה בכלל וזה פשוט עובד.
אני צריך לשמור את זה פשוט, לצאת מריכוז עצמי, לחיות בנתינה והכל נפתר מאליו בקלות ובשמחה.

מתפלל לאלוקים לעשות צעדים ופעולות יותר בעקביות, אה, וגם להכנס פה יותר.

וואו.
אתה לא יודע כמה אני שמח.
איזה כיף לקרוא.
שתמשיכו ככה.

הדגל שלי הוא שחור ולבן.

הנקודה הזו התחדדה בעקבות שיחה עם חבר, שהוזכרה כאן בהשתפכות הקודמת שלי. שכחתי מזה, אבל כשכתבתי היום לספונסר כבדרך אגב, שהקשר עם אשתי הפך אתמול איכשהו "מאפילה לאור גדול ומסנוור", גם הוא כתב לי בתגובה באופן דומה:

"החיים הם לא שחור לבן. זה לא רק טוב מאוד או רע מאוד. צריך לזכור שיש גם הרבה אמצע. ככה בזמן הטוב לא שוכחים שיגיעו זמנים קשים, ובזמנים הרעים לא כותבים דברים כמו שכתבת בפורום (ואגב ניסיתי להזכיר לך בטלפון בעדינות שהיו לך גם זמנים טובים בזוגיות, אבל לא היה עם מי לדבר...)".

ובהמשך, משפט המחץ: "השחור-לבן הזה הוא אחת מאבני הבניין של המעידות".

זה נכון מאוד לגביי. הטוטאליות שבה אני רואה דברים. כשאני ואשתי בזמנים הכי טובים שלנו, אני על גג העולם, ויום אחר כך כשהעסק קצת מצטנן - אני לא מבין לאיפה נעלמה האהבה הגדולה. ולחילופין, כשיש מריבה קשה - אז זה, ואך ורק זה, כל מה שיש בינינו וכל הקשת הרחבה של המצבים הנוספים שיש בינינו - היא רק היסטוריה ישנה, בלתי רלוונטית ולוטה בערפל השכחה (איך אני מרוצה מהביטויים האלה שנשלפים לי אחד אחד... ).

וזה לא רק בנישואין. אם מאוד מפרגנים לי אני מרגיש טוב (אבל לא בגג העולם, כי הפרפקציוניזם לא נותן לי מנוח, עד כדי כך שהמחמאות יוצרות אצלי מין עלבון פנימי. המחמאה מדגישה עבורי כמה חלקיים ולא מקצועיים ההישגים שלי). אם מבקרים אותי, ובעיקר קשות, חרב העולם. אם נתתי היום סטירה לילד שהציק לאחיו והרגשתי רע בעקבות כך, זה שהוא אחר כך ביקש את קרבתי באופן מאוד טבעי וספונטני והיו לנו הרבה קטעים טובים ביחד, לא מצליח לטשטש ולאזן את זה. אני אבא דפוק וזהו.

איכשהו ממרתפי זכרוני אני דולה איזה שהוא דיון שהיה כאן כבר ביומן המסע שלי, אודות הקושי שלי לראות את חצי הכוס המליאה. זה כנראה נובע מאותו מקום. לראות את חצי הכוס המליאה זה אומר להיות מאוזן. זה אומר לראות שעם כל הקשיים יש גם זמנים טובים, ושעם כל האופוריות יש גם עוד הרבה מה לעבוד והרבה מה לתקן.

ועוד משהו: החיים בשחור לבן הם מאוד מרגשים. (כמעט) תמיד קורה משהו קיצוני (האמנם?). תמיד יש אקשן. החיים באפור, לעומת זאת, כמו שהם נשמעים, הם פחות חדים ובועטים. יותר בנאליים. יותר משעממים. לא פלא שאני מבכר על פני החיים באפור את החיים בשחור לבן.

אבל, לאמיתו של דבר, החיים בשחור לבן הם לא חיים. אני לא באמת חווה את מה שקורה כפי שהוא קורה. אני חווה פרשנות מנותקת מהמציאות. אם חפץ חיים אני - אז רק החיים באפור הם אופציה. רק במורכבות הזו אני נוכח באמת. הטוטאליות גורמת לי להתחמק מאחריות. המורכבות גורמת לי לנסות לבדוק מה אני בכל זאת יכול לעשות כדי לשפר את מצב התסבוכת הזו. למשל - ללכת לישון עכשיו.

כל כך נכון!! כל כך אני!!
אצלי מצבי הקיצון שתיארת מלווים בכל רגע! במיוחד הם התעצמו מאז החתונה! אני לא יודע מה זה איזון.. מחפש תמיד את האקשן והריגוש שבכל דבר בין לטוב ובין למוטב! אם האוירה עם אשתי טובה אני מאושר עד כדי כך שבזמן הזה כל בעיותיי בחיים נעלמים! וכשדברים טיפטיפה לא בדיוק.. הכל שחור.. אין אור בקצה המנהרה... וכו'..
כמוני כמוך אחי
אוהב

תודה שלמה.
טוב לדעת שאני לא המשוגע היחיד...
צרת רבים נחמת משוגעים

תודה 'טהריני' היקר על השיתופים האחרונים.

ממליץ מאד שוב (גם לי כדאי באמת לקרוא את הספר הזה כבר עד הסוף... ולכל מי שמזדהה עם דבריך הכנים) לקנות את הספר "בוחרים להרגיש טוב" ולקרוא על עיוותי חשיבה נפוצים שגורמים לתחושות הלא קלות שאתה מתאר. לי אישית הטיפול במחשבות הללו עזר מאד לעלות על דרך ההחלמה כפי שכתוב בסיפורי האישי - לינק אליו בחתימה שלי.

ניתן לקרוא את ההקדמה לספר פה - טעויות חשיבה – מתוך הספר: ‘בוחרים להרגיש טוב’

בהצלחה רבה לכולנו, והמשך חג שמח ומחובר.
באהבה רבה
'פנימה'.

תודה פנימה. מקווה להמשיך לשתף כאן על בסיס קבוע יותר, אבל לא בשעות מאוחרות כל כך... עת לשתף ועת לישון...

לגבי הספר שהזכרת, בזמנו השאלתי אותו מהספרייה, אבל לא התקדמתי בקריאה ובטח שלא בתרגול, אז החזרתי אותו. אולי באמת הגיע הזמן להתייחס אליו ביתר רצינות.

אגב, מאוד מעניין שהספר הזה, יחד עם אחיו התאום "להפחיד את הפחד" מצויים מאוד בחנויות ספרים חרדיות, לצד ספרי הקודש והילדים.

אני שדוד מעייפות, ויש כל כך הרבה מה לעשות. אסיר תודה על מה שכבר עשיתי בבית, ומבקש כוחות להמשך.

אגב, לאחרונה אני מאוד מפחד ממה שאני, ומההשלכה של זה על הילדים שלי. אבל אין לי כוח ולא זמן לפתוח את זה כרגע. רצונו הטוב ייעשה!

הנה זה בא. החג חלף לו במהירות  ואנחנו כבר בהושענא רבה.
בשנים האחרונות, כמדומני שקצת לפני הגעתי לתוכנית - שמתי לב שראש השנה ויום הכיפורים חדלו להיות כה מרגשים עבורי וההושענות החלו תופסות את מקומם, ובייחוד הושענא רבה.

כבר שנים שחדלתי לבכות (באופן כללי).
בעבר, בימים הנוראים הייתי שופך דמעות כמים בתקווה לעצור את נחלי התאווה הפורצים מתוכי. שלא לדבר על ערב חתונתי בו בכיתי שעות. כנראה התייאשתי.
ובכל אופן, בשנים האחרונות, אני שם לב שכאשר דמעה מבצבצת או לחות כלשהי מקיפה את עיניי, זה קורה דווקא בהושענות.

כנראה, שאחרי כל מה שעברתי, הבנתי שלהמליך את ה' למלך עליי - זה משהו שאני לא מצליח בשום אופן לעשות. הרי על הדברים הכי חמורים בעיניו אני עובר על ימין ועל שמאל, אז אולי ראש השנה הוא לא ממש היום שלי...

גם בלתקן את אשר עוויתי אני לא מוצלח במיוחד, והא ראיה - שבכל פעם אני חוזר לסורי (וגם הדיבורים על כך שבכל זאת זה נחשב תשובה לא הצליחו לשכנע אותי לאורך זמן). אז גם יום הכיפורים הוא יום שבו אני חווה  בעיקר כישלון וחוסר תקווה.

לא נותר לי אלא לזעוק: "הושע נא!"
הפשטות הגאונית בשתי המילים האלה. מה הן לא מכילות בתוכן?
"אני צריך עזרה! זה גדול עליי! אני לא יכול לבד! אני כורע תחת המשא!"

ואיך שהוא, כשאני באמת מבקש את העזרה שלו אני ממש מרגיש שהוא נמצא שם.

מקווה ליישם את אשר אני רושם

פתקא טבא וכל מילי דאחלמתא!

אסיר תודה על חמישים ימים נקיים ממעידות בפורנוגרפיה ושאר אביזרייהו.
ועוד יום אחד.

תודה לך ה' יתברך, על כל החסדים שאתה עושה עימי.