תודה רבה לך חבר יקר על פוסט שמאוד התרגשתי והתחברתי אליו !!

רק אוסיף שבעבר גם בכיתי בהושענות,,,
היום הבכי קצת שונה,
עם קצת יותר תקווה, ועם קצת פחות נסיון 'להרגיש',,ולהתחבר, ופחות להידחף ( ולדחוף,,) בסיבובים, בקיצור קצת לצאת מעצמי,, ואולי זאת 'הישועה' שלי.

תודה. "בכי שונה" זו אכן הגדרה קולעת.

טוב, אז לא בכיתי השנה בהושענות...  אבל מאוד הייתי מודע לכל מיני דברים שאולי בעבר הייתי פחות מודע להם.

למשל, לזה שארבעת המינים שלי נראים (בעיניי) הכי חבוטים ויבשים בבית הכנסת, שאני מנוהל מזה וממה שאחרים אולי חושבים עליי בעקבות זה. אמירת ההושענות התבצעה גם בצורה איטית ומייגעת שלא הייתי רגיל לה, ומצאתי את עצמי חושב לעצמי: "רגע, יש בכלל מנהג כזה, או שהמציאו את זה כאן כדי שזה יהיה יותר ארוך?..." חשבתי לחלוק את המחשבות האלה עם כמה חברים (לא מהתוכנית) שהתפללו שם, ואיכשהו הבנתי שנכון לוותר על זה ואף עשיתי זאת.

עוד משהו מעניין שקרה לי הוא שלמרות העייפות רציתי להישאר ללמוד בליל הושענא רבה, ואף עשיתי זאת (כאשר די מתאים לי פשוט "לזרוק" על זה וללכת לישון). ועוד יותר מעניין - שלמרות שאשתי אמרה שמבחינתה אני יכול ללמוד כל הלילה והיא למחרת תהיה עם הילדים ותיתן לי לישון, הבנתי שכנראה יהיה זה עומס גדול מדי בשבילה. שאלתי אותה אם היא שיקללה היטב את הנתונים, ואם היא בטוחה שהיא לא רוצה שאעזור בבית מחר, ושאנוח בלילה כמה שעות לשם כך. במחשבה שנייה, בעקבות הדברים שלי היא אכן העדיפה שאעשה כך. ישנתי קצת פחות משלוש שעות, הלכתי לתפילה בנץ ומאז אני עוזר בבית...

מצד אחד, למקרא התיאור הזה מתנגן בראשי המשפט "כל הכבוד לי" בטונים חגיגיים למדי. מצד שני, אני חושב לעצמי: "רגע, זה די מתבקש שבן-הזוג עוזר לאשתו בבית. זה דבר בסיסי. זה לא משהו מיוחד". ומהצד השלישי שיכריע ביניהם אני אומר לעצמי: "נכון, במצב מתוקן זה נורמלי. אבל אצלי, המצב לא תמיד מתוקן. בשבילי זה לא מובן מאליו שבעייפות כה רבה אני חושב על המשפחה ולא רק על עצמי. זה מכאיב להבין את זה אבל זה כנראה כך. ביחס לעצמי - זו התקדמות, ביחס לאחרים - ובכן, אני לא אמור למדוד את עצמי ביחס אליהם. אני אמור להתקדם מהמשבצת שבה אני נמצא, לתפר שבינה לבין המשבצת הבאה אחריה.

שיהיה חג שמח, ושבתוך שמחת התורה הכללית, נשמע גם את התורה-הוראה המיוחדת לנו.

חשבתי לכתוב על זה פוסט בפני עצמו. אבל זה כנראה כבר לא יקרה... אז אכתוב זאת כאן בקצרה לזכרון.
האמת, שזה שאני נכון לכתוב את הרעיון בשורה, ולא להיצמד לדפוס של או פוסט מושקע או כלום זו התקדמות בשבילי.

אז ככה: יש את השלב הזה בהושענות שבו אנו מניחים בצד את ארבעת המינים ונוטלים לידינו את חמישיית הערבות. זה היה השלב שבו התחלתי לחשוב עוד קצת על הערבה. נזכרתי בכותרת של הפוסט "אני ערבה" של נתן במתנה, אם כי לא זכרתי במדויק את כל התוכן (עכשיו הצצתי קצת וראיתי שבכלל דבריו דבריי, אך אין שני מחלימים מפסטים בסגנון אחד).

בעקבות המבטים על הסטים של ארבעת המינים של שאר המתפללים, הזכורים מהפוסטים הקודמים היום, היה ברור לי מאוד שהערבה מתייבשת הכי מהר. אצלי היא לא מחזיקה יום אחד. כמדומני שאף ראיתי באחד הספרים שלכן הן נקראות "ערבי נחל" כי הן חייבות את הנחל. בלי זה הן מתייבשות. מיד (ואולי בעצם היה זה "במגילת ספר כתוב עלי" או ב"תורתך בתוך מעי"... ).

וזה הסיפור שלי. אני חייב להיות מחובר כל העת למקור החיים. רק עימך מקור חיים ורק באורך נראה אור.

החזות החיצונית שלי מאוד מטעה, כי אני נראה ממש אתרוג. טוב, אולי לא נראה כזה מוצלח בבין אדם לחבירו, אבל לפחות נראה מאוד מוכשר וידען - אחד כזה שכל בעייה רוחנית שתשחר לפתחו תבוא מיד על פתרונה. לאמיתו של דבר - אני ערבה בתחפושת של אתרוג, שכן - כל הכישרונות הללו לא מצליחים להחזיק מעמד. יש שם יותר מדי מנגנונים של הרס עצמי. שום כישרון לא מצליח "לעלות על דרך", על מסלול שיפתח אותו בצורה יציבה ועקבית.

כמה יצירות התחלתי בחיי, במגוון תחומים, ולא סיימתי. היה שלב שבו התחלתי להתפעל אפילו מספרים כאלה שתוכנם היה דל בעיניי, ולא מספיק איכותי. התפעלתי מזה שהמחבר הגיע לשלב שבו הוא הרגיש: "זהו. סיימתי. אני נכון להוציא את זה לאור בצורה הזו".

והיצירה שלי היא רק המותרות, היא רק הדובדבן שבקצפת החיים שלי. ומה לגבי עצם לוז החיים עצמם? מה לגבי תפקוד בתחזוקת הבית? בזוגיות? עם הילדים? בעבודה?

רק אם אני מחובר חזק לערבה שבי, ולמקור החיים היחיד שיכול להחיות אותה - רק אז יפרח גם האתרוג שלי. בארבעת המינים שלי, הערבה היא ממש לא מיותרת. היא הציר שעליו סובב הכל.

***

בסוף יצא דווקא נחמד, עם כמה חידושים שצצו תוך כדי. הסכמתי שהפוסט הזה יהיה ערבה, ולבסוף צמח ממנו אתרוג!...

איך עבר עליי שמחת תורה? ובכן, לא משהו...

כשבאתי לכתוב כאן על החוויות שלי ביום הזה, היה נדמה לי שבעבר כבר חוויתי אותו כך. עשיתי חיפוש בפורום, ומצאתי שכתבתי לפני שנתיים את הדברים הבאים:

"לא תיארתי לעצמי שהיום שבו ארגיש הכי רע, מכל חגי תשרי, יהיה דווקא "שמחת תורה"... תיארתי לעצמי שיהיה לי קשה ביום הכיפורים, אבל שמחת תורה?...

שמחת תורה עבר עלי בביקורתיות גדולה. היה מאוד קשה לי עם כל האנשים שרוקדים וצועקים במשך שעות על גבי שעות. הרגשתי שיש כאן זיוף ושזה לא אמיתי. כמעט לא נטלתי חלק בתפילות ובריקודים. ייתכן מאוד שאני משליך מעצמי על אחרים (כלומר, הם מזכירים לי את הזיוף שאני עצמי הייתי בו וזה עושה לי רע).

בשנים קודמות הייתי מאוד בתוך זה. אך כמדומני שכבר כמה שנים לפני שהתחלתי את התכנית, הניצוץ אצלי כבה. הרגשתי שזה לא אמיתי, ושאני קצת מכריח את עצמי להיכנס לטרנס הזה (אותו דבר נכון גם לגבי תפילות ארוכות בימים הנוראים).

כללו של דבר, הרגשתי מאוד מנותק מכל החוגגים. "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה"

בצאת החג, ליוותה (ועדיין מלווה) אותי תחושה קשה של ריקנות. אני לא בטוח שזה קשור להתנהלות שלי בחג.
יכול להיות שזו תוצאה של העובדה שהחגים מסתיימים. ואולי של זה שאני לא עושה צעדים...  "

עד כאן הדברים מלפני שנתיים (הרוצה לקרוא אותם במלואם יוכל לעשות זאת כאן). השנה זה היה די דומה. במיוחד ביום. עם הערב איכשהו הסתדרתי.

מה שכן שונה השנה מבשנים עברו הוא שלראשונה בחיי פירקתי את הסוכה במוצאי החג, ואף השלמתי את איחסון כל חלקיה בשיתוף מלא של הילדים, וגם לקחתי אותם להקפות השניות. אלו דברים שמעולם ככל הזכור לי לא עשיתי.

לגבי תחושת הריקנות - אמנם, לא ממש הרגשתי אותה, אבל כן הרגשתי שאני מתחיל קצת לזגזג חזרה לכיוון התאווה ולקרוא דברים "מסביב". יכול להיות שזה הלחץ סביב החזרה לעבודה, או התסכול הזוגי ששוב פורח במנות קטנות, ואולי בכלל, כמו לפני שנתיים הסיבה העיקרית היא שאני לא עושה צעדים. זה נשמע די נכון.

חורף בריא - מההתמכרות ובכלל!

החזרה לעבודה דווקא די בסדר. אמנם, שגרה אפורה, אבל לא כזה נורא. גם הזוגיות בסדר.
אבל לא יודע מה זה שמציק לי ושולח אותי חזרה לשם. לא ביקרתי שם, אבל מרגיש את הדחף.
זה אולי נשמע מוזר לקורא את דבריי - "נו, ברור שמרגישים את הדחף...".
אבל לי זה לא כל כך ברור, כי הרבה מהדרך שלי מאז שהגעתי לכאן הייתה של שחרור גדול מהדחף הזה.
זה גרם לי כנראה גם להכחשה גדולה, חיה ובועטת (בי).

מתפלל לטוב, לאור, לא לסמוך על עצמי וכן לעשות את הפעולות שאני יודע שעוזרות לי.

לא מספיק זוכר כמה רע וכואב זה היה לי.
וגם אם זוכר - אז התופעה הנפשית המוזרה שרצה במקביל היא המנצחת.

כייף לקרוא את השיתופים שלך.

טהרני! 
אוהבים.
לפעמים אני חושב, שוין,טהרני,צדיק,לא צריך תגובות, מקווה שזה מסייע...

צריך מאוד, וזה מסייע מאוד.

התגובות של החברים משאירות אותי יותר כאן, וככל שאני יותר כאן אני פחות שם...

המחלה שלי היא ניתוק, וכל חיבור עם חברים שרוצים להחלים, גם אם לא בצורה הסטרילית והנקייה ביותר (קרי: עיון תכוף בסטטיסטיקות הפורום במספר הלייקים והצפיות שלי, או שאיבת ערך מתגובות של חברים וכדו'), עוזר לי.

***

אמנם, בתכנית הצעדים מקובל לומר שחצי עבודה לא תיתן לנו שום דבר, וגם חברים ותיקים רמזו לי בחמי חמין, ששהות כאן על בסיס כזה מזיקה, אבל איכשהו אני יודע שלבקר כאן ולענות לטלפונים של הספונסיים, עוזר במשהו. גם אם זה לא מספיק, ואני צריך ליזום בעצמי טלפונים (דבר שאני לא עושה כראוי לפחות שנה, להערכתי). יותר טוב להיות פה מלא להיות פה. יותר טוב לקבל תגובות מלהרגיש לבד.

ועוד משהו: בגלל הפרפקציוניזם שלי, ההגדרה שלי ל"חצי עבודה" היא כנראה הרבה יותר נוקשה מאשר של אלוקים. קשה לי לקבל ולעכל את זה. זה נשמע לי לא נכון, אבל יש מצב שזה כך. למשל, הדרך הפרפקציוניסטית וה"מושלמת" שבה אני חושב שעליי לעשות צעדים (ושכמובן מאוד תוקעת אותי בהתקדמות בהם), היא מאוד מיותרת בעיני הספונסר שלי. לדידו, לא רק שזה לא נצרך, אלא שגם עדיף לעשות זאת בצורה הרבה יותר פשוטה והרבה פחות תובענית (מעניין שבדיוק לפני זמן לא רב חשבתי על איך שמתחשק לי לעשות את הצעדים בצורה יותר יסודית, ושהספונסר שלי יותר ייצמד לספר כפי שאני מבין אותו... ).

יום קצת מבלבל עבר עליי. היה ברור לי שאני צריך להתקשר לחברים ולהודות בפניהם בחוסר האונים שלי מול התאווה. היה גם ברור לי שאני הולך לעשות את זה, אבל לא עשיתי זאת.

היה ברור לי שאני מתקשר לספונסר, וחוזר לספונסיים שהתקשרו, אבל לא עשיתי זאת.

היה ברור לי שיש איזה שהוא אירוע החלמה, כך שאת קבוצת "שמור עיניך" לקחתי בתור אופציה לא מחייבת. אולי אספיק גם וגם, ואולי אעסוק בענייניי. מה שלבסוף קרה הוא שנודע לי שהאירוע הנ"ל בעצם מתקיים במועד אחר, וכך הגעתי לקבוצה בערך בעשרים דקות האחרונות שלה (היא נמשכת כשעה וחצי), כשבדרך אני עוד פועל על אחת האובססיות האחרות שלי, כשאני יודע שאני נוגס בדקות האחרונות שעוד נותרו לי בקבוצה.

נתקלתי במכר חרדי, ששינה את חזותו החיצונית בצורה כל כך קיצונית, ללבוש מאוד לא חרדי, שבהתחלה לא זיהיתי אותו. אני יודע שהוא עובר משברים קשים בזוגיות, אם כי לא בקי בפרטים.

לא היה ברור לי אם אכן כפי שנראה לי, הכל סובב שם בקצב מסחרר סביב הציר של ההתמכרות לתאווה. למרות שאין שום רמז לעניין חוץ מהמשבר הנ"ל. אנחנו לא חברים קרובים. לא יודע אם נכון לפתוח איתו את הסיפור שלי, וגם לא כזה בא לי. לא יודע למה. אבל ממש לא מתחשק לי.

אז אם אתה במקרה קורא את זה כאן בפורום, עשה טובה ושלח לי הודעה פרטית.

לילה טוב מבורך ונקי!

יצאתי לא מזמן להשלים קנייה, ומצאתי את עצמי באובססיה מטורפת לאוכל טעים. כל רגע אני מוסיף עוד מוצר ממחלקת המותרות-מיותרות לעגלה שלי.

אמנם, הדהד בראשי כמה פעמים ש"זה רעב רוחני", אבל זה לא עזר לי לעצור. (אולי, כי כמו הסלוגן ששמעתי ב-GA ובעוד תוכניות: "רק ביחד זה עובד!". כל עוד אני מנסה לפתור את זה לבד בכלים של התכנית, זה לא יעבוד. כי אחד הכלים הבסיסיים וההכרחיים של התכנית הוא עבודה עם אחרים).

מאוחר יותר החל להתנגן בראשי פזמון חדש: "מסוכן בשבילי להישאר פה!" ממש הרגשתי שכל דקה שאני נשאר שם תגרום לי להוציא עוד 20 ש"ח...

אני לא יודע בדיוק ממה זה נובע. אולי התוכניות האחרונות שלי לרדת במשקל ולחסוך כסף היו בעוכריי...

בכל אופן, אין ספק שאני מחפש שם משהו. לסתום משהו. להרגיע משהו.

זהו. זה המצב שלי. אני גם מאוד נוטה לבזבז זמן בתקופה האחרונה. אבל יש גם הרגשה כללית של התקדמות.

מתחנן על נפשי לישון בשעה סבירה.

טוב, השעה הסבירה כבר לא תקרה.
חסר אונים מול זה, ומול זה שאני לא מחפש תאווה באופן מפורש, אבל איכשהו מתגלגל לעניינים סמוכים. אני יכול לחפש משהו בכל תחום ואיכשהו תמיד תצא משם רכבת שהתחנה הסופית שלה היא התאווה.

לא בא לי להיות חצוף כי אני ממש לא מכיר את הסיפור שלך
אבל
אולי תנסה לקרוא משהו, ללמוד משהו. זה מעייף את העניים. לי זה הרבה פעמים עוזר להירדם

פשוט שמח- אתה ממש לא חצוף. אולי אינך מכיר לגמרי את הסיפור שלי, אבל אם אתה נמצא כאן, מסתבר שאתה מכיר חלקים נכבדים ממנו...  ובכל אופן, אני פשוט שמח על כל חבר שמצטרף אליי ומלווה אותי במסע הזה, מסע שהוא קצת פחות הרבה פחות כושל מאותם מסעות כושלים רבים מאין מספר שהיו מנת חלקי, בזכות כל החברים הרבים שסייעו ומסייעים לי וכמובן בזכות יוצרנו.

הבעייה המרכזית שלי עם השינה היא כנראה המשמעת העצמית. קשה לי לשים את עצמי בתוך המיטה וללכת לישון. גם כשאני מאוד מאוד עייף. גם כשמה שאני עושה די משעמם. אני מתקשה שלא להיגרר אחרי איזה משהו. אני נוטה להתפזר ולחפש משהו לעשות מלבד מה שאני באמת צריך לעשות ברגע זה.

חשבתי לנצל את הזזת השעון כדי להתחיל להתפלל במניין בבוקר. לקום באותה שעה שאני רגיל לקום בה, ובעצם ייצא שאני קם שעה קודם...

הבעייה שאיכשהו הגעתי לשעה זו, וכרגע זה נראה לא סביר. אני אפילו לא יודע מה הדבר הנכון בעיני ה' כשאני מגיע למצבים האלה. ברור שלכתחילה אני צריך לישון מוקדם וכו' וכו'. אבל כשאני לא עושה את זה (וזה קורה יותר מדי. על בסיס יומיומי למדי) - אני לא בטוח האם באמת נכון עבורי לגרור את עצמי מהמיטה בעייפות כל כך גדולה, ולהיות בעקבות כך עצבני במהלך היום ואולי להגיע לאיזו התפרצות על בני המשפחה.

תוך כדי כתיבה, עלו לי זכרונות של מצבים שבהם תפקדתי גם אחרי שינה של שלוש שעות ואף פחות מזה. אז אולי זה פשוט עניין של מסירות נפש... המחשבות האלה כן גורמות לי לתחושה שהדבר הנכון הוא לקום לתפילה ולהשליך את יהבי על ה' יתברך לגבי המשך היום. אבל התחושה הזו מאוד מטושטשת ומעומעמת. לא מספיק חדה, ברורה וחזקה. אני מרגיש שאם הייתה לי וודאות פנימית חזקה, זה היה עוזר לי פשוט לעשות את זה, וגם היה עוזר לי לעשות את זה פשוט...  אבל אין לי. כשאני עייף, כל הרגשות שלי חלשים ומטושטשים.

רצוננו לעשות רצונך.
ומי מעכב?
שאור שבעיסה.
מבקש ממך להסיר את חמיצותו.