תרגיש הכי נעים והכי פתוח. אני חבר תכנית בדיוק כמוך, בלי הפוזה של זה שעלה על הרכבת כמה תחנות לפניך. תתקשר, תגיב. אני תמיד שמח לשמוע ממך ומאוד מתחזק מיומן המסע שלך. 

ראיתי שהתקשרת, לצערי הייתי טרוד ועמוס ולא ממש יצא לי לחזור אליך. אולי מחר אצליח להתקשר אליך במקום לפוי'...

חחחח אוהביםםםם

עדיף להתקשר אליי מאליו / אליה

זה מדהים אותי ומפחיד אותי לראות את זה לפעמים.. שגם אחרי כל כך הרבה זמן של נקיות יש משברים.. ושעלולים ליפול..

מצד אחד זה דוחף אותי להתחבר עוד לתכנית ולהמשיך את הפעולות כי זה מראה לי שלא לעולם חוסן ובשניות אני חזרה בסם...
ומצד שני זה מפחיד.. כל החיים ככה?..

כנראה שכן וצריך לקבל את זה..

יש חבר תכנית שאיתי באחת הקבוצות שתמיד תמיד משומש.. לא מצליח לעלות על דרך.. וממה שהצלחתי להבין בין השורות הוא מאוד מאוד ותיק ותמיד היה לי סימן שאלה גדול לגביו..
עד שיום אחד הוא העביר מסר ודיבר על עצמו וסיפר שהוא הגיע לתכנית לפני איזה 5 שנים וישר עלה על דרך והיה נקי 4 שנים ונפל.. ומאז כבר שנה שהוא לא מצליח לעלות על דרך שוב.. כמובן שהוא פירט יותר בכל זאת זה היה מסר של 15 דקות.. אבל זה כאב לי מאוד..

אוהבים! ומתפלל עבורך שתצליח לחזור לאיזשהו מסלול טוב יותר.. בעצם למסלול שהכי טוב עבורך שהוא רצון אלוקים.

בהמשך הדרך בתוכנית את ההתלהבות של ההתחלה, ולכן יש קושי גדול יותר לתחזק את פעולות ההחלמה, אלא אם כן אתה תוכניתי אדוק. זו לדעתי הסיבה שאצל הרבה חברים זה נשחק ומתמסמס ולפעמים גם מסתיים בנפילה.

יש חבר תוכנית ותיק אחד שאני מעריך במיוחד. אני ממש מרגיש שיש לו אור על הפנים. ניגשתי אליו פעם ושאלתי אותו בכנות, למה אצל חברים ותיקים אחרים אני לא רואה את האור שאני רואה אצלך? והוא אמר לי: כי הם לא עושים צעדים.

חשוב לציין, שזה חבר שאף פעם לא שמעתי אותו מדבר בסגנון ביקורתי נוקב. להיפך (עשיתי איתו צעד חמש, והופתעתי מאיך שהנטייה שלו הייתה דווקא להראות כמה יופי יש באישיות שלי, במקום צעד חמש הקלאסי של לחפש בה פגמים). אבל במקרה הזה, שהשאלה הייתה נצרכת הלכה למעיישה, כנראה היה חשוב לו לומר את הדברים במדויק, כפי שהם. 

עכשיו רק אני רואה את ההודעה שלך...
ממש מדהים אותי איך ממש במקרה תוך כדי השיחה סיפרתי לך על חבר תכנית מסויים ואמרתי לך כמה כוח שאבתי ממנו ומהמסרים שלו ששמעתי.. ופתאום אמרת לי שזה החבר שכתבת עליו בהודעה שלך...

ממש בנאדם מיוחד.

אם המתכון לכך זה עשיית הצעדים כפי שהוא אומר אז אני קונה.. במזומן..

אוהבים! וסליחה אם חפרתי לך בטלפון יותר מידי..
לדבר שעה ורבע בטלפון זה לא משהו שאני רגיל אליו מאז שהייתי בעולם הדייטים חחח

ממש לא חפרת לי. הפוך. 
אולי תצליח להחזיר אותי לדרך הצעדים...
אני גמור מעייפות. מקווה לשתף כאן בקרוב בהרחבה. 

תודה שאתה מתעניין...
סך הכל ימים עמוסים וקצת קשים, אבל לפחות התאווה לא ביקרה אצלי. איתה הכל מסורבל שבעתיים. מתפלל להמשיך בדרך הטובה, בצעדים ובכלל, צעד אחרי צעד.

יש פה את הקישור לפוסט "המגנט", שהזכרתי באיזו התכתבות פה. וגם יש כאן שיתוף שלי מן הזמנים הטובים והמחוברים של תחילת הדרך. אח, היו זמנים...

בוקר טוב! איזה חלום הזוי היה לי הלילה. לקח לי הרבה זמן לקלוט שזה חלום ולהשתחרר מכל הפחד סביב העניין. קצת מסובך להסביר את הקונספט של החלום כי זה לא לגמרי מתחבר עם המציאות. התחלתי לנסות לכתוב פה מה בערך קרה שם, אבל הרגשתי ש"זה לא זה", שלא ברור כמה זה יתרום לי או לחברי הפורום, וגם קיים החשש התמידי שמישהו שמכיר אותי יקרא את הדברים. על כל פנים, אחרי חלומות כאלה אני לפעמים מועד יותר לפורענות. מתפלל לעשות את מה שנדרש ממני כדי להתחבר.

האמת שאין לי כל כך כוח לכתוב. אני מרגיש גמור. אסיר תודה בסך הכל על תהליך עם ספונסר חדש. הרגשתי שהימים האחרונים עוברים די בסדר, ואז פתאום התרגשה עליי איזו צרה כלכלית. זה קורה לי הרבה, שעד שהעניינים מתחילים להתייצב, אני חוטף איזו כאפה רגשית שמעיפה אותי לכל הרוחות, ואחר מנחיתה אותי חזק לכל הגופות... מתפלל לחיות חיים שלווים יותר. מתיקות של שגרה אפורה עם איזה דובדבן למעלה מדי פעם. עייפתי מחיים של טלטלות ואני מתקשה לא להמשיך ליצור אותם כל הזמן.

בוקר טוב חברים יקרים. חלף כמה זמן מאז שניצתה בי לאחרונה השאיפה לכתוב כאן שוב באופן יומיומי. לחדש ימיי כקדם. לשחזר את סיפור ההצלחה... 

האמת שזה לא יהיה לשחזר, כי אני נמצא במקום אחר מזה שהייתי בו לפני כמעט שבע שנים כשהתחלתי כאן. אבל אני כן משוכנע שהכתיבה הקבועה כאן תהיה לתועלת לי ולאחרים.

התחלתי בחודשיים שלושה האחרונים לחזור קצת לפעולות של התוכנית. לא במאה אחוז, עקב העומס והבלאגן שיש לי בחיים ובראש שלא תמיד מאפשר לי, אבל זה הרבה יותר במודעות שלי.

בעצת מתרפא לקחתי ספונסר חדש - זה החבר שעליו מדובר בתחילת העמוד הזה, והתחלתי לעשות יותר פעולות. מה שבמיוחד עוזר לי הוא צעדי ארבע והעובדה שחזרתי ללכת לקבוצה פעם בשבוע, וגם המעטפת של כתיבת רשימת אסירות תודה וקריאה של עמוד בספר מסוים שהספונסר המליץ לי עליו.

אחרי כמה זמן של עבודה עם הספונסר החדש לקחתי גם ספונסי אחרי כמה שנים שבהן לא שימשתי כספונסר (לפני כן הייתי ספונסר של לא מעט חברים, אבל הרגשתי שהעסק אצלי מתחיל לקרטע, ושיתפתי אותם בכנות. חלק עזבו מיוזמתם ולשאר הצעתי בעצמי לעזוב).

באסירות תודה אני נקי כמעט חודשיים מסרטונים עם תוכן מיני (ב"ה לא פורנו, אבל גם זה בעיייתי). עדיין מתמודד לפעמים עם תמונות פרופיל בווצאפ (אם יש למישהו פתרון לכך, אשמח מאוד).

אני מרגיש כרגע שיש אמנם התמודדות עם התאווה, אבל יש הרבה חושך ולכלוך פנימי שהם אלה שלמעשה שולחים אותי לשם, ואיתם בעיקר אני צריך להתמודד. מתפלל בנוכחותכם לעשות זאת באופן יומיומי, ואולי לשתף גם ביומן המסע הזה את הפעולות שעשיתי מדי יום. 

תודה לכל המגיבים.

עשר שמעון - ואני עוד נעלבתי שלא בחרת בי כספונסר... 

אסיר תודה על המסגרת הזו שניתן לשתף בה. אני קצת עייף ומדוכדך אז לא ממש זוכר ויודע מה לשתף מלבד תובנה חשובה שמתחדדת אצלי בתקופה האחרונה.

בתור מכור המערכת הפנימית שלי מייצרת המון כאב. המון רדיפה עצמית (שאולי קשורה בביקורת שספגתי בילדות ובנערות ואולי לא), המון טינה, המון תסכול.

למה הדבר דומה? לשורה ארוכה של מטעני נפץ. במוקדם או במאוחר קורה אחד משני הדברים הבאים, או שניהם יחד: המטענים האלה מתפוצצים ואני מתפוצץ יחד איתם על עצמי ועל הסובבים אותי, או שאני מנסה להחניק את מטעני הכאב האלה על ידי שימוש בסם התאווה / האוכל / אחר.

תכנית הצעדים מלמדת אותי אפשרות שלישית: אני יכול להיות חבלן שמפרק בזהירות את המטענים. אולי לא את כולם, אולי לא בשלימות, אבל מספיק כדי שרק להיום לא יתרחש פיצוץ קטלני.

יש כל מיני דרכים לפרק את המטענים האלה. הדרך הראשית היא ללא ספק צעד ארבע והמסתעף, אבל גם פירוק המטענים עם חבר ששומע אותם בשיחה טלפונית עשוי להועיל מאוד, ואפילו רשימה יומית של דברים שאני אסיר תודה עליהם היום מועילה מכיוון שהיא מטפחת בתוכי גישה חיובית ועין טובה, ואם אני מתמיד בכך יום יום אני רואה שינוי אפילו בטווח הקצר אך גם ובעיקר בטווח הארוך.

באמצעות הפעולות האלה, אני נהיה כל יום קצת פחות מתלמידיו של בלעם הרשע, הרואה את הכל בעין אחת רעה וחד ממדית, ונהיה קצת יותר מתלמידיו של אברהם אבינו, איש החסד, העין הטובה והסבלנות.

אח, אם היה קיים המייל היומי, הפוסט הזה בטוח היה עולה היום!... (ואם לא, בטח הייתי דואג להפעיל קשרים כדע שזה יקרה...).

פוסט מעולה,
נותן הרבה הבנה לרעיון של ה'צעידה', ולא "הפתרון הסופי"...
אני מתאר לעצמי שהמייל היומי נעלם יחד עם כל מה שהיה כאן באתר, אבל לדעתי אם היה קיים דבר כזה היתה לי מוטיבציה יותר גדולה לכתוב, 
אני מזדהה עם תחילת דבריך, גם אצלי יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לכתוב,תובנות לשתף, הרהורים להעלות, ואז כשאני מול המחשב פשוט אין לי כוח ועצבים,
אם היה כאן את ה'לא לשמה' של פרסום במייל היומי אני מתאר לעצמי שהייתי כותב הרבה יותר,
בכל מקרה אני שמח שאתה חוזר לפורום! מצפה לשמוע ממך, 

אוהביםםםם אותך טהרני!!

השלמתי קצת קריאה אחורה. שמח מאוד לשמוע שאתה עשית את הצעדים האלה של חזרה לכיוון התכנית. שמח לשמוע שחזרת ללכת לקבוצות. ועוד יותר שמח שלקחת ספונסר שהוא האחד והיחיד וגם ספונסיי!

אני רוצה להתנצל על כל אותם פעמים שהתקשרת אליי ולא חזרתי אלייך. הייתי ברוב הפעמים מרוסק מידי כדי לדבר ובשאר הפעמים בריכוז עצמי גבוה מידי.. ואני מבקש את סליחתך.

לגבי המייל היומי אם האתר לא עושה את זה אני מוכן לעשות את זה בעצמי באופן פרטי זה יהיה עבורי אחלה שירות! בלי נדר אתחיל אחרי החגים. אפתח על זה פוסט נפרד. 

אוהבים ותודה רבה שחזרת!!

בוקר טוב חברים יקרים.

חגים בשבילי זה דבר מורכב. מצד אחד אני מאוד אוהב אותם ועושה סביבם טררם שלם. מצד שני איכשהו העיסה המשפחתית הדביקה והחיכוך האינטנסיבי של התקופה הזו מגבירים חיכוכים ותסכולים. ואם נוסיף לזה סדר יום קלוקל - קיבלנו מתכון מנצח - מתכון שמנצח את השפיות שלי.

בתקופה האחרונה אני גם חווה קונפליקט קשה ביחס שלי לאלוקים. יכול להיות שזה תמיד היה קיים מתחת לפני השטח, אבל בחודשים האחרונים אני מרגיש את זה חזק. קשה לי להרגיש שאלוקים אוהב תמיד את הנבראים שלו, ואותי בפרט. הוא באמת נותן לי הרבה מאוד דברים שאני צריך ומשתדל להודות עליהם, אבל יחד עם זה יש את הקשיים והכאבים שמאוד קשה לי לראות אותם כביטוי של אהבה ולא כביטוי של התעללות.

תוך כדי כתיבה פתאום נזכרתי במשהו שקראתי פעם על אמא שהייתה מצווה על הילדים שלה לנשק את היד שלה רגע אחרי שנתנה להם סטירה כי זה לטובתם.. . ככה אני קצת מרגיש. כאילו איזה גיבור גדול נותן לי בוקס לפנים, ואחר כך תובע ממני להגיד לו תודה בפה מלא שברי שיניים ושלוליות דם. "הן יקטלני לו אייחל". כל הדיבורים על זה שגם הרע הוא לטובה וכל זה נשמעים לי התייפייפות פשטנית מצועצעת. אני לא מצליח להתחבר אליהם, ולא סובל אותם.

לכאורה תאמרו שכל זה לא קשור לפורום הזה, ושאולי עלי לפנות לפורומים בענייני תיאולוגיה (כאילו שלמישהו שם יהיו תשובוצ שיניחו את דעתי) אבל זה קשור וחצי. משתי סיבות עיקריות:

א. כשיש עליי עומס רגשי ובמיוחד כשהוא כבד וקשה, זה מגדיל מאוד את הסיכויים שבמוקדם או במאוחר אחזור להשתמש, כדי להקהות את הרגשות האלה במשהו שמסמם אותי ומנתק אותי מהמציאות. ואצלי המשהו של כל המשהוים הוא התאווה. 

ב. כשאין לי אמון בסיסי באלוקים ובכך שהתסריט שלו עבורי הוא הטוב ביותר, מטבע הדברים לא מסתבר שלעשות את רצונו יהיה ערך עליון עבורי, לא מבחינת תכנית הצעדים ולא מבחינת היהדות, וזה בעצם ממש תוקע אותי מלהתקדם בשני המישורים הרוחניים האלה.

במושגים של תכנית הצעדים אפשר לומר שחסר לי צעד שתיים האמונה בכוח גדול ממני שיכול ורוצה להחזיר אותי לשפיות, שחפץ בכך שהכאוס בחיי ייפתר ויהיה לי טוב יותר. אני מרגיש הרבה מאוד שנים את החיסרון הזה, ולא יודע מה לעשות בנידון.