אוהבים אחי מאוד מזדהה עם הכל!

לשאת את האיכסה בנחת... חחחח

אהבתי

שאלוקים ייתן לך נכונות לעשות בדיוק את אותן הפעולות שאתה הכי לא רוצה לעשות כרגע.

אוהבים!

כן. בפשטות. שחרית במנחה, מנחה במעייריב. זה רציני העסק הזה.
אתה מכיר איזה 'פסק' נגד 'מודה אני' ונטילת ידיים בארבע בצהריים?

כשאני מזהה ברדק, רגשי / נפשי / תאווני, אני עוצר. פשוט ככה. לא משנה במה אני עסוק, עוצר. בכביש, בתפילה, בעבודה, עושה עצירה. נושם. שוטף פנים או נוטל ידיים. אומר פרק תהילים או אוכל איגלו. בשורה התחתונה, אני מפסיק את הרצף של מה שהייתי בתוכו, ומתבונן. 'שם יד על הדופק' ומנסה לזהות מה נהיה איתי. זו המהות של הצעד העשירי. 

ואז צועד לפי התכנים שעולים. בדרך כלל זה צעדים 1+2+3+11. כשאני כועס / נסער כנראה שאזדקק גם לצעדים 4+5+6+7+7+8+9. מתפלל לשלווה. וכנכונות לוויתור אמיתי על הדרמה אני עושה פעולה הפוכה. כוס תה לאישה (לא כדי לשפוך עליה), דיבור עם הילד. טיאטוא ושטיפת ריצפה - ספונג'ה (מהאהובים עליי), סקוטש'ברייט וכלים (מהאהובים על הספונסר שלי), ושירות. ושירות. ושירות. דיבור עם החבר החדש. עם הילד החדש. עם השכן הישן.. כל מה שאפשר בשביל לצאת מהריכוז העצמי. אין מי ומה שמחרב את חיי כמותו, ואין מי ומה שמפריח חיים בחיי כיציאה ממנו. אמן.

הצעדים נקראים צעדים על שם הפעולה=צעידה. הם לא יעבדו כתאוריה. אסירותודה

אחי לא יודע כמה זה בשניות "5522 ימים" אבל מה שברור אני מקנא בך בקנאת סופרים, אני ממש רוצה שתן לנו האלה שבקושי נמצאים ביום הראשון ומגרדים מקסימום בתקופות הטובות 35 יום...
תן נו קצת סודות מתחת לשולחן איך בדיוק הסכומים האלה?

תודה. המשפט שהכי תפס אותי מכל זה, ויכול לשמש כסלוגן לעניין: "אני מפסיק את הרצף של מה שהייתי בתוכו".

דייב, זה 477,100,800 שניות. 

פחות מדקה במחשבון...

טוב חברים יקרים, האמת שאני מרגיש צורך לשתף כאן את ההמשך, למרות שאני די קצר כרגע בזמן.

ההמשך הוא שהתלבטתי אם להתפלל ערבית או לכתוב צעדי ארבע, בסוף התפללתי ערבית וכשחזרתי הבייתה אשתי והילדים יצאו באופן בלתי צפוי. קצת פעלתי על האובססיה לאוכל, ואז החלטתי לכתוב צעד ארבע. כתבתי שלושה צעדי ארבע רצופים על אשתי, על שלוש נקודות מרכזיות שונות שאירעו באותו היום.

אני לא יודע להסביר איך זה עובד, אבל זה עובד. זה קסם. זה כמו בלון מלא אוויר לוהט של כעס בטמפרטורות קיצוניות שכמעט מתרוקן לחלוטין בנקיבת מחט. אולי זו המחט שמנקבת קצת את האגו.

אני חייב לומר שאני עדיין חושב שהייתי צודק בסיטואציות האלה, ושמה שאשתי עשתה לי היה ממש לא הגון ולא ראוי, אבל איכשהו זה פחות מפריע לי. בצעד הזה אני מחפש במה אני לי בסדר ואיכשהו, כמו שקראתי בדיוק הבוקר בספרות אל-אנון, כשאני עסוק בלחפש איך לתקן את החסרונות שלי, זה עוזר לי לקבל את החסרונות של השני. 

זה מרגיש כמו איזה מישהו עצבני צועק וכו', שפתאום מביאים איזה פרט לידיעתו ואז הוא מתבונן שנייה וחושב: וואלה! באמת? וכל הטראנס הזה מפסיק.

והדובדבן שבקצפת ההחלמה (טוב לעוף בעד עצמנו...): היום אשתי חוללה מחדל דומה מאוד לזה של אתמול, והקטע שדי זרמתי עם זה ורק אחרי שעה ומשהו בכלל שמתי לב שבעצם אותו דבר קרה לי שוב, רק שהייתי היום במקום אחר.

אח, העייפות...

לא יודע אם כולם מכירים את זה, אבל בתכנית הצעדים יש את המושג עכב"ר - על המכור להישמר ממצבים שבהם הוא עייף כועס בודד או רעב.

וכאן הבן שואל, כלומר,אני שאלתי את עצמי עכשיו. תינח עייפות פיזית שאני יודע שפשוט צריך לישון, אבל מה אני אמור לעשות כשיש לי עייפות נפשית?

והתשובה הדהדה מבפנים: אתה צריך שינה נפשית, דהיינו להרפות. כמו שכשאתה ישן שנת הגוף - אתה רפוי ולא מוטרד ממה שמתרחש סביבך, כך צריך להיות גם בשנת הנפש, והיא תמלא אותך כוחות לא פחות משנת הגוף.

אז ר' נחמן דיבר על "עזות דקדושה" והנה אני מחדש את "ישנוניות דקדושה" (אם כי למען האמת ר' צדוק אולי הקדים אותי בניואנסים קצת אחרים. אם תלחצו, אנסה לחפש ולהביא את דבריו כאן). 

אתה שואל אם אני לא מכיר? האמת שכרגע לא זכור לי משהו בעניין הזה משם.

לוחץ לוחץ... 
תודה על החיבור שהפוסט שלך נותן! 
חיברתני! 

בוקר טוב, חודש טוב!

בסך הכל עוברים עליי ימים די טובים. אולי לא נעימים ומלאי ריגושי אקסטרים, אבל שגרה ברוכה בסך הכל.

אחד הדברים שאני מזהה, זה הקושי שלי עם הפער הגדול בין התוכניות שלי לבין המציאות, זה מתבטא בהרבה דברים, אבל אחד המשמעותיים שבהם הוא הערכת הזמן שייקח לי לעשות דברים.

אני כנראה מדמיין את עצמי איזה סופרמן מתוקתק שמטלטל את עצמו בחריצות ממטלה למטלה, אבל בפועל הדברים קורים מאוד אחרת. זה יוצר אצלי מבוכה ותסכול וגם תחושה של מחנק. אם אני לא יכול להספיק בזמן הזה את הדברים האלה שאני צריך, אז אני לעולם לא אוכל להספיק את הדברים שאני רוצה...

לפי מה שהבנתי מהספונסר החריצות שלי כרגע צריכה להתבטא בנכונות לעשות דברים בצורה חלקית, חפפנית ובלתי מושלמת, מכיוון שהפרפקציוניזם הוא זה שבעיקר מעכב אותי, וגורם לכך שלא אוכל להתקדם הלאה עד שהניואנס הכי קטן במטלה הנוכחית יהיה לשביעות רצוני. 

נ.ב. עשר שמעון - לא שכחתי. מקווה שאעלה את זה בהזדמנות קרובה.

ושוב צף ענן בשמי התכלת. לא שחור כהה, אבל שחרחר - משהו בין שחור לאפור. עניין מכעיס למדי מצד אשתי, שהתמודדתי איתו בינתיים די יפה, אבל אני חייב לעבד אותו בצעד ארבע כדי שזה לא יגרום לי להתפרץ. זה מוסיף על העייפות מהחיים והתסכול שאני חווה בלאו הכי. מצפה לישועה. קצת רווי אכזבות, אבל מתפלל שמי שענה לטהרני בעניין האוננות, ושמר אותו נקי ממנה למעלה משש שנים, הוא יענהו בשאר העניינים - לטובה ולברכה, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה, לפרנסה טובה ולכלכלה, לחיים טובים ולשלום, ולרפואה שלימה וכו' וכו' עד בלי די!

אמן ואמן בעז"ה.

מצטרף לתפילות ומקווה להצלחתך.
בהצלחה בהמשך הדרך טהרני אחי היקר!
תודה על השיתוף והחיזוק מן המסע.

שלום חברים יקרים!

יש לי הרבה מה לשתף, אני מקווה שאזכור את הדברים החשובים והמועילים לי ולאחרים.

אז קודם כל לפתוח בחולשות שלי: פעלתי הרבה אתמול וקצת היום על האובססיה שלי לתמונות פרופיל בווצאפ, כולל הצטרפות לכל מיני קבוצות חדשות כדי לבדוק את פרופילי החברות באותן קבוצות. אני מתלבט אם לעזוב לחלוטין את הווצאפ בגלל הסיפור הזה. פעם הצלחתי למצוא גירסה בלי תמונות פרופיל וזו הייתה תקופה שקטה ונפלאה.

אתמול והיום, וזה בהחלט קשור לאותה מעידה, הייתי מאוד מתוסכל ומאוכזב מכל נושא יחסי האישות עם אשתי, גם בכמות - בתדירות, וגם באיכות - באופן הביצוע. וד"ל. קשה לי לקבל את זה שאמות, בלי לממש בתחום הזה את הדברים שאני הכי רוצה.

הייתה לי שיחה קצרה עם הספונסר אתמול. הוא בקושי שמע מה אני אומר, אבל כשהבין שמדובר בטינות הוא נתן לי הדרכה מאוד חשובה שאני רוצה לשתף אתכם. הוא אמר לי: "אתה צריך להתחיל את היום נקי, וללכת לישון נקי - מטינות". בעקבות זה כתבתי אתמול צעד ארבע על הנושא, אבל הטינה התעוררה שוב, והבוקר - נאמן להדרכה החדשה, כתבתי ארבעה צעדי ארבע על עניינים שונים, ואז התקשרתי לספונסר לדבר איתו על שניים מהם - שהרגשתי שהדברים לא פתורים לגביהם.

קודם כל הוא שיבח אותי על ההתקדמות - דבר נדיר לצערי אצל ספונסרים כפי שאני מבין אותם - אבל אצלו ספציפית זה די אופייני. ואחר כך כשאמרתי לו שעשיתי ארבעה צעדי ארבע רצופים וקצת התבכיינתי ש"מה, כל בוקר אכתוב שעה צעדי ארבע", אז קודם כל הוא ווידא איתי שכל צעדי לא לוקח יותר משלוש עד חמש דקות, ואמר לי ש"אסור שההחלמה תיקח הרבה זמן. אם היא תיקח הרבה זמן, אנחנו לא נעשה אותה".

אחרי זה הוא הוסיף שהעיקר שאני מטפל בטינות ומספיק שכתבתי שני צעדי ארבע כדי לזהות פגם או שניים שעליי לתקן, כדי שזה ישפיע על כל המכלול, ואם אין לי זמן להמשיך אני יכול להמשיך בסדר העום ולהשאיר את המשך הטיפול בטינות לפעמים נוספות שבהן אכתוב (האמת שעכשיו התעוררה לי טינה קטנה, וחשבתי על זה שהרבה יותר כיף פשוט לטפל בה בו במקום ולהשתחרר, מאשר לנצל את ה"היתר" לדחות את זה).

כעת אתייחס לשני הנושאים הלא-פתורים שהעליתי בפניו. הראשון מביניהם היה יחסי האישות עם אשתי. הוא שיתף אותי שלקח לו הרבה זמן להגיע לנקודה הזו באופן תודעתי ועוד הרבה זמן כדי לפעול לפיה באופן מעשי. אבל הוא הבין שהציפייה הזו ליחסים בכלל, ולאופן ביצוע מסוים בפרט - יוצרת תסכול ואומללות אצל אדם מכור, ולכן מה שנכון לעשות הוא לוותר על הציפייה. זה קשה, זה נראה רחוק, אבל כשמגיעים לשם החיים הרבה יותר שלווים והרבה יותר מאושרים. זה מוציא את מערכת היחסים הזוגית מההתחשבנות המקולקלת והמקלקלת של יחסי "קח ותן". זה התחבר אצלי עם פגם אופי חדש שצץ במחשבתי בעת כתיבת הצעדים האחרונים, והיה קשה לי להסכים לקבל אותו במחשבה ולהעלות אותו על הכתב - פגם אופי שנקרא "מגיע לי!" שההיפוך שלו הוא "שום דבר לא מובן מאליו". ההבדל ביניהם ברור. בגישה הראשונה אני כל הזמן לא מרוצה, כי יש הרבה דברים שאני צריך לקבל ולא קיבלתי. ובגישה השנייה אני כל הזמן שמח ומופתע מדברים שאני מקבל. האמת, שזה ממש הסיפור של קרליבך על רבי זושא ורב העיירה - למי שמכיר. ומי שלא - כדאי שיכיר.

אני שולח מה שכתבתי עד עתה כדי שלא יימחק ומיד אמשיך.