הנושא השני והבלתי פתור היה הטינה שלי על התורה. על כך שהיא לא הצליחה לעזור לי לתקן את המידות שלי ולפתור את בעיית הבעיות שלי. כתבתי שאני מרגיש שזה פגע באמון שלי בתורה, ובאהבה הנלהבת שלי אליה. היה קשה לי למצוא את הפגמים שלי בעניין הזה. אחת הנקודות המשמעותיות הייתה שלא באמת הצלחתי להתמיד בהדרכות הרבות שקראתי. ואולי אם הייתי באמת חי לפיהן במשך תקופה ממושכת זה היה עובד. אבל עדיין - במובן מסוים אפשר לומר שהשקעתי בצעדים הרבה פחות מלימוד תורה, וזה הרבה יותר שינה אותי לטובה.

אם אני מנסה לסכם את דברי הספונסר, בעניין הזה, אז יש מעטפת מסוימת שדרושה לכל אדם, של בריאות הגוף והנפש, שדרושה לו בשביל שיוכל להתעלות כראוי על ידי התורה והמצוות. ומכיוון שאני מכור, הצעדים דרושים כדי להביא אותי לאותו איזון נדרש.

הקשיתי על דבריו, שאם בפעילות גופנית או ויטמינים עסקינן, ניחא. אבל מדובר כאן בתוכנית רוחנית, שנראה לעיניים שהיא יותר מחוללת שינוי אישיותי מאשר התורה. הוא הבין את הקושי שלי, ואמר שאנחנו צריכים להניח את השאלה הזו בצד וללכת עם אמונה, כי כדרכה של תסבוכת נפשית תמיד תצוץ שאלה נוספת. כששאלתי אותו הוא אמר לי שגם הוא היה שם בתחושות האלה, אבל בשיחת טלפון אחת הוא לא יכול להעביר אותי דרך שלקחה לו כמה שנים.

לגבי מה שאמרתי שלכאורה התוכנית יותר מקדמת, הוא אמר שבגלל שכמכור אין לי את הפריווילגיה להחזיק אצלי טינה, התכנית כשאני עושה אותה באמת יכולה להביא אותי למצב נעלה יותר משל אדם רגיל. משל למה הדבר דומה? לאדם שיש לו קוצב לב, והוא פחות בסיכון ללקות בהתקף לב, או לאדם חולה אסטמה שהבית שלו נקי מאבק הרבה יותר משל אנשים רגילים. אצל האנשים האלה, החולי מביא אותם לבנות מערכת מוקפדת יותר בעניין מסוים, וכך גם אצלי.

ועוד היו דברים שמסתמא שכחתי. מתפלל לא להידרדר הלאה עם הטינות והמעידות, ולהמשיך בדרך הארוכה והקצרה, הדורשת מאמץ אך משחרר מבפנים, ולא להתפתות לצעוד בדרך הקצרה והארוכה, שמשכיחה את הכאב לזמן קצר ואחר כך יוצרת כאב דוקרני-דרקוני בעוצמה הרבה יותר גדול מאשר בהתחלה. וכפי שקיבלתי במסורת מהספונסר הרציני הראשון שלי: "אין מצב בעולם, ששימוש לא יהפוך ליותר גרוע".

וואו, מעניין ומחכים, 
צריך לעבור על זה יסודי יותר, ולא כשהילדים קופצים עלי, 
מתחבר מאוד לטינה על התורה, לטחנה על עצם המאבק והקושי בהתמודדות יום יומית, 
תודה על השיתוף המפורט והעזרה, 

הייתה לי הבוקר שיחה עם הספונסר. חשוב לי להדגיש שההדרכה הזו ניתנה לי באופן אישי, אבל חשוב לי גם לשתף אותה.

אמרתי לי שהגדרתי לעצמי סדר פעולות מסוים מדי בוקר, ומצד שני מאוד תפס אותי המשפט שהוא אמר שאם ההחלמה תיקח הרבה זמן, אז אנחנו לא נעשה אותה לאורך זמן. אמרתי לו שאני מעריך שהפעולות האלה ייקחו לי לפחות שלושת רבעי שעה. הוא עבר איתי ביחד על הרשימה וכל דבר הוא צמצם בצורה דרסטית: 

מדיטציה - שלוש נשימות עמוקות.
רשימת אסירות תודה- לכתוב 'תודה על' ואחר כך לכתוב חמישה עד עשרה דברים, כשלכל אחד מהם אני מקדיש מילה אחת. למשל "הנקיות" ולא: "זה שאני עדיין נקי".
קריאת עמוד מהספרות - קריאת פסקה אחת בלבד.
לעבור על כל הצעדים ולכתוב איך אני צריך ליישם כל אחד מהם- פשוט להזדהות עם העיקרון של כל צעד במחשבה. 
צעדי ארבע - כל צעד ארבע שורות בלבד. 1- שם ומקרה. 2- הפגיעה שהרגשתי. 3- הטעות שלי. 4- פגמי האופי (התכונות השליליות שמשתקפות בטעויות שלי).
צעדים שש ושבע - תפילה במשפט על הסרת הפגמים.
צעדים שמונה תשע - לרשום שמות שעולים לי. לעשות כפרה אחת ביום.

שאלתי אותו אם יש עניין לעשות דווקא את המינימום הזה ולא לחרוג ממנו. והוא אמר לי: "כן. לשלושים יום". יש בי משהו שמתווכח עם זה, כי אני אוהב להיות יסודי ומעמיק. אבל התועלת שבזה היא שזה ימחיש לי שפעולות החלמה לא חייבות לקחת הרבה זמן, וכך גם פעולות אחרות בתחומי החיים השונים. הפרפקציוניזם שלי מסבך אותי הרבה. כשזה מצטייר מסובך זה גם משחק לידיים של התאווה, כי כשאני במצוקה לכתוב עכשיו צעד ארבע נראה כמו להרים משקל כבד, אבל ככה זה יכול להישמר פשוט.

ביל ווילסון, מייסד תכנית הצעדים כתב ספר נוסף אחרי הספר הראשון ותכנן לכתוב עוד ספר. אולם השותף המייסד, ד"ר בוב שהיה למעשה החבר השני בתכנית, אמר לביל לפני פטירתו: keep it simple. תשאיר את זה פשוט. ככל שהדבר פועל בצורה מסובכת יותר, הוא הופך להיות יותר מסורבל ופחות מעשי וישים. 

הייתה לי הבוקר שיחה עם הספונסר. חשוב לי להדגיש שההדרכה הזו ניתנה לי באופן אישי, ובהחלט ייתכן שהיא קשורה לפרפקציוניזם שלי, אבל חשוב לי גם לשתף אותה ואני מאמין שתהיה בה תועלת מסוימת לכולם. 

אמרתי לי שהגדרתי לעצמי סדר פעולות מסוים מדי בוקר, ומצד שני מאוד תפס אותי המשפט שהוא אמר שאם ההחלמה תיקח הרבה זמן, אז אנחנו לא נעשה אותה לאורך זמן. אמרתי לו שאני מעריך שהפעולות האלה ייקחו לי לפחות שלושת רבעי שעה. הוא עבר איתי ביחד על הרשימה וכל דבר הוא צמצם בצורה דרסטית: 

מדיטציה - שלוש נשימות עמוקות.
רשימת אסירות תודה- לכתוב 'תודה על' ואחר כך לכתוב חמישה עד עשרה דברים, כשלכל אחד מהם אני מקדיש מילה אחת. למשל "הנקיות" ולא: "זה שאני עדיין נקי".
קריאת עמוד מהספרות - קריאת פסקה אחת בלבד.
לעבור על כל הצעדים ולכתוב איך אני צריך ליישם כל אחד מהם- פשוט להזדהות עם העיקרון של כל צעד במחשבה. 
צעדי ארבע - כל צעד ארבע שורות בלבד. 1- שם ומקרה. 2- הפגיעה שהרגשתי. 3- הטעות שלי. 4- פגמי האופי (התכונות השליליות שמשתקפות בטעויות שלי).
צעדים שש ושבע - תפילה במשפט על הסרת הפגמים.
צעדים שמונה תשע - לרשום שמות שעולים לי. לעשות כפרה אחת ביום.

שאלתי אותו אם יש עניין לעשות דווקא את המינימום הזה ולא לחרוג ממנו. והוא אמר לי: "כן. לשלושים יום". יש בי משהו שמתווכח עם זה, כי אני אוהב להיות יסודי ומעמיק. אבל התועלת שבזה היא שזה ימחיש לי שפעולות החלמה לא חייבות לקחת הרבה זמן, וכך גם פעולות אחרות בתחומי החיים השונים. הפרפקציוניזם שלי מסבך אותי הרבה. כשזה מצטייר מסובך זה גם משחק לידיים של התאווה, כי כשאני במצוקה לכתוב עכשיו צעד ארבע נראה כמו להרים משקל כבד, אבל ככה זה יכול להישמר פשוט.

ביל ווילסון, מייסד תכנית הצעדים כתב ספר נוסף אחרי הספר הראשון, ותכנן לכתוב עוד ספר. אולם השותף המייסד, ד"ר בוב שהיה החבר השני בתכנית, אמר לביל לפני פטירתו: keep it simple. תשאיר את זה פשוט. ככל שהדבר פועל בצורה מסובכת יותר, הוא הופך להיות יותר מסורבל ופחות מעשי וישים. 

ימים אפורים עוברים על כוחותינו. לא הכי כיף, אבל בהחלמה למדתי לראות את הברכה שבזה. השגרה המשעממת והקבועה, היא מתנה לא מובנת מאליה בשביל מכור (טוב, והיא גם לא כזו משעממת).

יש בימים האלה, משהו יותר מספק ורגוע מכל הימים הקיצוניים. בוודאי מהימים השליליים, עליהם אני בכלל לא מדבר. אבל גם הימים הכיפיים במיוחד - יש בהם משהו שמוציא מאיזון. משהו יותר מסוכן. כי ברגע הכל יכול להשתבש ולא לקרות בדיוק לפי הניואנסים הדקים שאני מצפה להם. כי אחרי ה"היי" מגיע פעמים רבות ה"ביי".

מה שכן, הרבה פעמים בימים האלה, כשאין לי רעשי רקע חיוביים או שליליים ואני פוגש את עצמי בניוטראל, אני מרגיש חזק יותר את הריקנות הקיומית שטבועה בי. מתפלל למצוא את המילוי. התחושות שלי אומרות שזה יהיה במין או בהכרה ציבורית בייחודיות שלי. בתכנית השמועות מספרות שאיכשהו את המילוי הזה אני אמור למצוא באלוקים. 

אוהבים!

מאוד מזדהה...

מתפלל עבורך שתמצא את המילוי הזה באלוקים. ושאחרייך גם אני אמצא אותו שם.

אוהבים

למה אחריי?
לאלוקים אין נכדים, כך למדונו רבותינו... 

מצחיק שלא כתבתי כאן רק שבועיים. זה היה נראה כמו נצח... אני תמיד רוצה ולא יוצא. צריך כנראה לסדר את היום שלי בצורה טובה יותר (ויותר חשוב: לקבל את מה שקורה ולהפסיק עם ההלקאה העצמית הכרונית הזאת).

בעוד שלושה חודשים (ויום), אני אמור לציין בע"ה שבע שנים לניקיון מאוננות. בשנים קודמות, לקראת ציון שנה נוספת לנקיות, התחושה שלי הייתה שאני מקווה שאגיע נקי ליום הזה. אבל הבוקר, התחושה שלי הייתה: וואו, שלושה חודשים, כמה אפשר עוד לגדול ולהתקדם בזמן הזה. אני עם הספונסר הנוכחי שלי שלושה חודשים בערך (וחייב תודה גדולה למתרפא על השידוך...), ואני מרגיש התקדמות גדולה. חיים שבהם עושים יום יום את פעולות התוכנית, ובעיקר צעדי ארבע, הם חיים אחרים לגמרי.

הכי אני רואה את ההתקדמות בקשר עם אשתי. עדיין יש דברים שמכעיסים אותי, ואפילו מאוד מכעיסים אותי, אבל התרגול של עקרונות התוכנית גורם לי להגיב בצורה הרבה יותר שפויה, ולא לפוצץ את מערכת היחסים (תרתי משמע) בינינו על דברים של מה בכך בכל שני וחמישי (וראשון ושלישי ורביעי ושישי ושבת...).

יהי רצון שהטוב הזה יימשך, ושאמשיך לעשות את מה שביכולתי כדי לגרום לו להמשיך להופיע.

למען הכנות חשוב לי לציין שעדיין יש לי תלונות וחוסר שביעות רצון בתחומים רבים, אבל: א. יש בחודשים האלה התקדמות גדולה באותם תחומים. ב. התוכנית נותנת לי כלים לראות את הדברים ביותר פרופורציות, כך שהכאב של החיסרון הוא יותר מאוזן ופחות דרמטי.

נמחק עקב כפילות

יש מגוון גדול של תוכניות צעדים. כל אחד מהן מפתחת את אותם עקרונות בצורה קצת שונה, ויש הרבה מה ללמוד מכל אחד (סליחה על הדוגמא, אבל קצת מזכיר את הזרמים השונים ביהדות).

אחת התוכניות שלמדתי ממנה הרבה, היא תכנית NA למכורים לסמים. אמנם מעולם לא עישנתי אפילו סיגרייה, אבל אני מזדהה איתם לאורך כל הדרך. בהתחלה קצת זלזלתי. אני הרי צדיק שראשו ורובו בגן עדן העליון, בארון הספרים היהודי. והם עבריינים מהעולם התחתון. כך החשיבה הסטריאוטיפית שלי עדיין אומרת לפעמים. אבל האנשים האלה הגיעו לכאלה תחתיות, שהכריחו אותם לעשות דרך כנה וחסרת פשרות. דווקא הפשטות שלהם, ולא התיחכום שלי - מביאים תוצאות.

אחד המושגים שרווחים שם הוא "דפוסי עבר" - צורות ההתנהגות שלי בזמן ההתמכרות הפעילה. אחד שממשיך לפעול על פי אותם דפוסים הוא "דפוסניק". תכננתי לספר משהו על עצמי בהקשר הזה, אבל אני צריך לזוז, אז אמשיך מחר. 

אולי יצא לטובה שלא יכולתי לספר את זה אתמול. אולי ככה זה ייצא קצת פחות דרמטי.

אתמול אירגנתי קצת את הבית. סידרתי את החדר שלנו ואחד מחדרי הילדים, ושמתי חפצים שונים במקומם או בפח... פתאום אני קולט שזרקתי הרגע בטעות לפח זוג עגילים של אשתי שהיו ביד שלי ותיכננתי לשים במקום שלהם בחדר.

הסתכלתי פנימה, ראיתי עגיל אחד והוצאתי אותו, אבל אחרי רגע זרקתי אותו שוב. גם ככה אין לי את השני. גם ככה אשתי לא תדע בחיים. גם ככה זה רק זוג של עגילים זולים. 

אבל אז נכנסתי קצת לנעליים שלה וחשבתי כמה חשובים לי החפצים שלי. האמת שלה פחות איכפת מהחפצים שלה, אבל זה לא כל כך משנה. יכול להיות שגם נזכרתי אז במושג הזה של דפוסי עבר.

הוצאתי שקית זבל חדשה, עטפתי את היד שלי בשקית אוכל, והתחלתי להעביר את כל תכולת הפח הגדול והמלא, פריט פריט, משקית לשקית. נראה לי שאף פעם לפני כן לא הבנתי כמה זבל זה דבר מגעיל ומסריח. טוב היו הזמנים ההם שהייתי מוציא עיתונים מהפח הגדול ברחוב, אבל זה היה ממש מזמן. איכס!

העברתי את כל הזבל משקית לשקית, עד שהגעתי למיץ של הזבל בתחתית. מצאתי רק עגיל אחד. טוב, נו, כבר חפרתי את כל הזבל, הרי לא מצופה ממני לעשות את זה שוב.אבל אחרי כמה רגעים מצאתי את עצמי עושה את זה שוב, מעביר את כל הזבל בחזרה משקית לשקית.

תוך כדי עבודה חשבתי לעצמי שאם לא אמצא את העגיל הנוסף, אספר לאשתי בכנות מה שקרה, ואציע לה לקנות לה במקום זה - זוג עגילים חדש ויקר יותר שהיא תבחר. האמת שזה מבחינתי שיא ההתקדמות בסיפור הזה. כי אני יכול בקלות פשוט להעלים ראיות, ואם היא תשאל אותי אם אני יודע איפה זוג העגילים הזה, תמיד אני יכול לומר כמו שאני רגיל, שאני לא יודע ולחשוב בתוכי שאני לא משקר, כי אני באמת לא יודע אם פינו כבר את הזבל, ולאיזו נקודה בדיוק בחירייה הזבל הגיע, ואיפה זה בכלל חירייה וכו' וכו'.

אבל בסוף מצאתי גם את העגיל השני. שטפתי את שניהם היטב והחזרתי אותם למקומם. החלטתי לא לספר לאשתי את הסיפור הזה, לא בגלל חוסר כנות, אלא כדי שאוכל לכתוב אותו כאן, מבלי שזה יגרום לה לזהות שטהרני הוא בעלה.

לי באופן אישי, לשמוע דברים כאלה של שינוי ותיקון דפוסי העבר נותן המון כוח. אני מתכוון לספר את זה בקבקצת הבית שלי, ומקווה שיהיה לתועלת גם עבורכם. 

מדהים, 
התחזקתי מאוד!! 
הלוואי עלי... 

שינוי פרדיגמה ודפוס חשיבה זה דבר מאוד פנימי ועמוק.
לפעמים אנחנו מתקבעים בצורת מחשבה שאומרת 'ככה אני וזה מה יש' אך לפי התורה יש את הצד הזה של תיקון המידות שאומר שהאדם יכול להעמיק בתוכו ולשנות את מעשיו לטובה.

קיבלתי ממך חיזוק גדול. אשריך אחי!
שנזכה בעז"ה

נהניתי מאוד לקרוא על הסיפור עם העגילים!
כל הכבוד על שינוי הדפוסים. משהו שללא ספק אני עובר בתכנית גם כן.

תודה על השיתוף!

שלום חברים יקרים,

כמו כמעט כל דבר בחיים שלי, אני הרבה יותר חושב על לכתוב פה מאשר עושה את זה בפועל. אני מקווה שמתי שהוא באמת תהיה לי קביעות, או שלפחות התדירות תעלה. וגם אם לא - זה רצונו.

בפגישה הראשונה שלי עם הספונסר החדש פנים אל פנים, שהתרחשה לאחרונה, הוא אמר לי משפט אחד שאמרתי לו שהיה שווה בשבילו לבוא את כל הדרך הארוכה לפגוש אותו: "ההתקדמות שלך קרתה כאשר התחלתי לנתץ את תבניות ההחלמה המסודרות והמאורגנות במוחך". דווקא כשהיה ברור לי איך אני צריך להתקדם בתוכנית, ואיך לעבוד את הצעדים וכו', גם לא הייתי עושה את זה, וגם לא הייתי מתקדם. ברגע שהייתי נכון לעבוד איתו על צורה אחרת של התקדמות, שנראית לי הרבה פחות חכמה והרבה פחות שלמה, פתאום אני מתחיל לראות תוצאות משמעותיות.

אחד הדברים שאני חווה לאחרונה, זה שהצעדים "קורים לי". בעיקרון אני לא מספיק להתקדם בכל הצעדים כמו שהייתי רוצה, אבל אני משתדל לעשות פעולות ולהקיף את עצמי באווירה של החלמה. ויש מצבים שבהם אני קולט פתאום שאני עושה איזה צעד, שהוא נובט וצומח בטבעיות מתוך אדמת חיי.

למשל, לאחרונה השלכתי פנקס של צעדי ארבע, ולפני כן העתקתי ממנו את פגמי האופי שלי. ממש התלהבתי מהרשימה הזאת, ואמרתי לעצמי שזה ממש טוב שאדע מה הם החסרונות שלי "וחטאתי נגדי תמיד" וכך אוכל לזהות בזמן אמת מהו החסרון שמשחק עכשיו תפקיד כה מרכזי בדרמת חיי. ואז מצאתי את עצמי מזהה: היי! אני עושה עכשיו צעד שש! ואני חושב שזה הצעד השישי הכי משמעותי שעשיתי אי פעם. יותר מכל התבניות המאורגנות שבהן התכווננתי מראש לעשות אותו. 

עוד דוגמא היא צעד עשר "וכאשר שגינו - הודינו בכך מיד". הסיפור עם העגילים מבטא את זה היטב, אבל אני פוגש את זה בהזדמנויות נוספות: במחשבה שנייה אני מרים זבל שהשלכתי על הרצפה, אני מתנצל על הצורה שבה דיברתי, אני במחשבה שנייה מחליף טיטול לילד שעשה גדולים מתוך שינה כשבעבר ובהווה הדפוס הראשוני שלי הוא "גם ככה אשתי כבר ישנה, ואני מת מעייפות, ואף אחד לא יידע. וחוצמיזה, שאם אחילף לו עכשיו זה בטח יעיר אותו, ולך תרדים אותו שוב. אז נחליף לו כבר בבוקר".