אני אסיר תודה שחזרת לכאן! היית חסר מאוד בחודשיים האחרונים!

טהרני היקר, 

קראתי בשקיקה את היומן שכתבת.
נתת תקווה גדולה...

רק שאלה גדולה עולה בי לאורך כל קריאת היומן.
אני רואה שברוך ה' אתה רציני שברציניים. 
גם בגישה, בשיתוף הכמעט יומיומי,
וגם בספונסר, שיחות טלפוניות, ועוד ועוד...

והשאלות שלי הם 

1. האם מישהו פחות רציני ממך (זה נשמע רע אבל הכוונה שלי טובה) יכול גם להצליח לרצף נקיות כזה? בלי ספונסר לשיחות טלפון וכו 

2. לפי איזה תוכנית עבדת? איפה אפשר לקרוא על זה.

תודה רבה!!!
(אשמח לתגובות ממך ומכל מי שיכול)

שלום חברים יקרים, שמח לחזור לכאן. 
במשך תקופה ארוכה האפליקציה לא עבדה לי. לא יודע אם בגלל הסינון על גבי סינון שיש לי או בגלל משהו אחר.

בארני, ברוך הבא!
לגבי שאלותיך:
1. אני לא יודע. אני אישית לא מרגיש אני כזה רציני ביום יום, אבל כן רציני בזה שאני שומר די בעקביות על קשר כלשהו עם התכנית, וכל פעם חותר חזרה לדרך.
2. מה שעוזר לי הוא תכנית 12 הצעדים. אפשר לקרוא על זה בפורום ואולי בעוד מקומות באינטרנט. אבל זה לא כל כך "תורה שבכתב", זה יותר תורה שבעל פה, במפגש עם עוד אנשים שעובדים את הדרך הזאת בפועל.
מאחל לך הצלחה בכל אשר תפנה! 

שלום חברים יקרים,
מרגיש קצת מבולבל. מקווה שהכתיבה תעשה לי קצת סדר. לפני כמה ימים קרה לי משהו שמעולם עוד לא קרה לי. מישהי התחילה איתי ברחוב. היה לה אופי כזה ישיר ואסרטיבי והיא גם איכשהו קלטה ישר את כל מעלותיי וציינה אותן בפניי (המוזר היה שגם דברים רוחניים הוזכרו שם). אין לי כוח לפרט את כל פרטי הפרטים של הסיטואציה. בסוף היא נתנה לי את הטלפון שלה, ואני התקשרתי לספונסר ומחקתי יחד איתו את המספר. זה דבר שבלי התכנית כנראה שבחיים לא הייתי עושה. אולי רק אחרי שימוש. מה שגם עזר לי, היא ההגדרה של הספונסר שלי לאחרונה לאפס על כל צריכה מכוונת של תאווה, שלא כפי המקובל ב-SA. ההגדרה הזאת היא שגדרה אותי. אחרת, הייתי יכול להשתמש עד גבול מסוים ואולי להיחשב נקי.

בתקופה האחרונה מתחדד לי הקושי הזוגי. אני מרגיש שהחיים שלי חנוקים בקשר הזה. שהוא גורם לי להיות כפוף, שחוח ועייף. שהוא מונע ממני לצמוח ולפרוח בתחומים שחשובים לי. מתפלל לזמנים טובים יותר, וללמוד איך אולי למרות הכל "אין הדבר תלוי אלא בי". 

תודה על החיזוק והחיבור ! 

וואו. 
ובכן, עמדת בזה בגבורה בכוחו של יוסף הצדיק. 
זה בדיוק מה שכתבתי לפני כמה ימים. 
שאם חלילה, יבוא לי כזה סיפור, אז .............
וכתבתי, שלכן אני מרגיש שאני חייב צעדים, להימסר למישהו גדול וחזק ממני.
קראתי כאן היום באחד הפוסטים, ואני מזדהה עם זה: ההחלמה והנקיות שלכם "הותיקים", נותנים לנו תקווה והשראה גדולה.
בהחלמה לכולנו.

בוקר טוב חברים יקרים,

אתמול עבר עליי יום מגעיל וקשה מהרבה בחינות. הייתי מוצף בתחושות שליליות קשות, אבל מצד שני אני שמח שאמרתי לעצמי שזה זמני ושזה יעבור, שפשוט יש ימים כאלה. אולי זה קשור לזה שאני מכור, אולי לזה שאני טהרני ומן הסתם לשניהם גם יחד.

הבוקר צפו לי מחשבות להשתמש. מין תחושה כזו של "יאללה, למה אתה מושך את הנקיות הזו" (אני קרוב לארבעה חודשים של נקיות ממעידות, בהוראת הספונסר שאמר לי במעידה האחרונה לאפס לגמרי מכאן ואילך על מעידות).

הרגשתי שאני חוזר מתפילת שחרית לבית הריק כמו נידון למוות ההולך אל גורלו העגום שכבר נקבע מראש. החלטתי לנסות לדבר עם חברים, וגם נכנסתי לכאן. תוך כדי חישובים של זמן הנקיות שלי פתאום חשבתי שאולי כדאי שאגיע לפגישה הבאה עם הספונסר עם ארבעה חודשים של נקיות ממעידות. הכלי הזה של ספירת ימי ניקיון מתחבר טוב עם האגו שלי, ואני מאמין שבזכותו שרדתי עד היום.

מתפלל בנוכחותכם לעבור את היום הזה נקי גם ממעידות, למרות שלא כזה בא לי, ולפתח את כיוון החשיבה שעלה לי אתמול שתואם לצעד שלוש - לנסות לומר בפה מלא, שאם זה התסריט של היושב במרומים שהיום יהיה לי יום מגעיל, אז אני מסכים שיהיה לי יום כזה, כי הוא הבמאי. רצונו צריך להיעשות במחזה הזה, ואני צריך רק להיות קשוב להוראות שלו ולשחק היטב את תפקידי בסצנה היומית שנקבעה לי. כמה שזה באמת קשה לי, בעל האגו הנזכר לעיל. מנסה לנשום עמוק ולהתחבר לזה / לקבל על עצמי את זה.

שיהיה לכולנו יום נקי ומחובר!

בוקר טוב חברים יקרים!

אני אסיר תודה להיות נקי היום 120 יום מצריכה של תוכן מיני לסוגיו (מלבד מבטים). אני אסיר תודה על כך באופו מיוחד לאור ההרגשה המגעילה שעדיין נמשכת בימים האחרונים, וגם מתחזקת מדי פעם בגלל כל מיני דברים, בעיקר מתיחויות עם אשתי. אם לא ההגדרות הברורות של הספונסר ברור לי שכבר הייתי עמוק בתוך שלל השימושים שעולים בדעתי.

הבוקר התחלתי לכתוב אסירות תודה באופן מפורט, באותו סגנון שהייתי כותב בקנאות בתחילת הדרך שלי בתכנית לאורך כשבעה חודשים (היו פעמים שנזכרתי בשעה מאוחרת שלא כתבתי באותו יום, והשלמתי את הכתיבה בחירוף נפש כשהעיניים שלי נעצמות. לפעמים גם כתבתי מילים לא קשורות שעלו לי מרוב עייפות ומתוך הפסיעה על קו הגבול המטושטש בין חלום למציאות.

חשבתי בעקבות כך על דברים ששמעתי לאחרונה בכנס מהחבר אסירותודה. הוא נשאל מה היה אומר לחבר שנפל אחרי שש שנים, והשיב שהיה מנסה לבדוק איתו מה עבד עבורו בתחילת הדרך, שהשאיר אותו נקי שש שנים, ולעבוד על אותן נקודות בדיוק. אז זה היה נשמע לי משעמם, אני הרי מחפש משהו חדש כל הזמן, ואם נפלתי - אז הדבר האחרון שבא לי זה לטחון שוב את מה שעשיתי פעם.

בכל אופן, הבוקר נזכרתי איך אחרי יותר מאלפיים פעמים שכתבתי משפט הפותח במילים "אני אסיר תודה" הרגשתי שהנקודה הפנימית שלי מרגישה טוב. הנקודה הבסיסית והיסודית של הקיום שלי שמתחת לכל השכבות והרבדים האחרים. במצב הזה, גם אם הייתה מתחוללת סערה בחוץ, הייתי שקט בפנים. וכדברי אחת מחברות AA שסיפורה מובא בספר הגדול, יכולתי "לעמוד בפני אסון בשלווה" (בהתחשב כמובן גם בעובדה שבשביל מכור דרמטי כמוני כל דבר קטן שלא מסתדר כמו שאני רוצה הוא סוג של אסון, אבל היו גם דברים לא פשוטים מבחינה אוייבקטיבית). אני מתפלל לחזור להשקיע בזה, למרות שלא כזה יתחשק לי לאורך זמן, ומקווה גם לשתף בזה את הספונסר, כי זה קצת מנוגד להנחיות שלו להפחית פרפקציוניזם ולעשות פעולות תוכנית קצרות וממוקדות.

אוהב אתכם ולא יכול בלעדכם, 

טהרני

די עזרה לי הכתיבה בסגנון הנ"ל. הדכדכוך עדיין אוכל אותי, אבל לא באותה עוצמה. חשבתי שכשאתייעץ על סגנון הכתיבה הזה עם הספונסר, אטען בפניו שלא ייתכן שהמחשבות השליליות שלי יהיו כל כך מנומקות ומפורטות, ואסירות התודה שאמורה לתת קונטרה תהיה כל כך תמציתית. עשיתי את זה בסך הכל במשך יומיים ואני כבר מרגיש את השינוי שזה חולל בי. כרגע אני עסוק בלהתאבל על זמן שנראה לי שבזבזתי. מתפלל לנצל את המשך היום בצורה מועילה יותר, ולהפסיק לרדוף ולהלקות את עצמי כל כך הרבה.

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב כאן, אבל מחכה להזדמנות לעשות את זה כמו שצריך, ביישוב הדעת, עם לשבת על כל טיפת דיו שבעה נקיים. זה כנראה לא יקרה, אז פשוט אוותר על הפרפקציוניזם (כמה לא פשוט...) ואכתוב מה שייצא.

אתמול נפגשתי עם הספונסר, ואין לי מילים לתאר את התחושה הטובה שזה נתן לי. זה היה כרוך בנסיעה ארוכה, אבל היה שווה כל דקה. אני לא מכיר עוד אדם שכל כך שמח לראות אותי, שאני מרגיש איך קורנת ממנו כלפיי עוצמת אור של אהבה כנה שאינה תלויה בדבר. אני יודע שזה נשמע קצת פיוטי, אבל אין לי דרך טובה יותר לתאר את זה. היה שווה לבוא ממרחקים בשביל זה.

נפגשנו למשך כחצי שעה ופתחתי איתו את הנקודות שחשבתי עליהן בדרך. בעניין סגנון הכתיבה של האסירות תודה הוא דווקא מאוד עודד את זה, ובלבד שאעשה זאת ממקום נכון ולא מאובססיה דקדקנית פרפקציוניסטית (ההגדרה היא שלי).

דיברנו גם על נושא המבטים. אמרתי לו שהחופש שחוויתי כתוצאה מהחמרת הגדרת הניקיון גרם לי להבין (אם כי זה לקח קצת זמן) שבעצם אם אוותר על המבטים ארגיש הרבה יותר "חופש בנשמה" כלשון NA.

הוא נתן לי משל מצוין של מנוע שכאני נוסע בו רק לפי הוראות היצרן - אז הוא נשמר מצוין ומשרת אותי נאמנה לאורך זמן, אבל כשאני שורף את המנוע... אמרתי לו שבאמת תהיתי על מה שנאמר בספר הגדול ש"איננו מתעייפים בקלות" כי אני הרי נקי אבל עדיין מתעייף מהחיים, לא כמו פעם, אני יותר מחויב, אבל עדיין... בכמה הזדמנויות אחרות הוא באמת אמר לי שהוא לא היה עם האנרגיה והחיות המיוחדת שיש לו היום, ושכל זה בא מתוך חיבור לאלוקים.

הוא אמר לי שעד להודעה חדשה (שמסתמא לא תבוא לעולם. את זה אני מוסיף) הגדרת הניקיון שקבע הספונסר שלי היא גם ממבטים. בדיוק כשיצאתי משם, וזו שכונה חרדית מאוד - הייתה שם מישהי לבושה מאוד פרובוקטיבי, וזו הייתה הזדמנות מיידית לתרגל את זה. האמת שזה היה לי מוזר. קצת התרגלתי לוותר לעצמי בקטע הזה של המבטים. 

אגב, עכשיו אני נזכר בעוד משל שהוא נתן לי על המבטים, שהוא מזמין אותי לבלות את יום הכיפורים הקרוב ליד מאפייה של ערבים, כי אי אפשר לאכול, אז לפחות ליהנות מהריח... ודי לחכימא... 

עוד דיברנו על הקשר עם אלוקים. לנסות לשים בצד את כל מה שאני יודע, ולפנות אליו בצורה פשוטה כמו ילד שיודע בוודאות גמורה שאבא שלו אוהב אותו מאוד בכל מצב, גם אם הוא פישל ולכלך. זה קשה לי מאוד, אבל מנסה. במיוחד מנסה לאמץ את המשפט שהוא נתן לי "אבא, אני שלך". אפילו מצאתי לו כבר סימוכין במקורות, שכשמישהו חולם חלום רע הוא אומר "רבונו של עולם, אני שלך וחלומותיי שלך..."

עד כאן להפעם. שבת שלום ונקיות.
אוהב מכל הלב, טהרני

תודה על השיתוף 
אהבתי את הנקודה של "אני שלך" מאוד מתחבר. 
מקווה גם אני לחיוברלחיבור פשוט כזה בימים הנוראים ובפרט בתפילות, לשכוח קצת מכל ה"השגות שלי" ולדבר פשוט, אם כבנים רחמנות כרחם אב על בנים ואם כעבדים עינינו לך תלויות, בצורה פשוטה ולא מעמיקה..  
שוב תודה על השיתוף

כתבתי כאן הבוקר וכבה לי המכשיר באמצע. מנסה שוב...

אחרי ה"היי" של ההודעה הקודמת, הייתה לי איזו צניחה הבוקר. אני לא זוכר אם בדיוק המחשבות שלי התגלגלו לשם, אבל פתאום הציפה אותי תחושה קשה לגבי זה שאני מכור למין. אני מחשיב את עצמי אדם חכם, רוחני, מוכשר ונעים הליכות, והקטע של ההתמכרות למין הוא סוג של באג שלא בא לי טוב בתמונת הפרופיל. להיות מכור למין נשמע משהו כזה מגעיל, מחליא, מלוכלך, בזוי ושפל. איך הגעתי לשם בכלל?

בשנים האחרונות לפי מה שזכור לי לא כל כך הרגשתי תחושות כאלה, כנראה בזכות התוכנית. כאילו, יש לי מחלה, ואני משתדל לטפל בה, לקחת את התרופות שלי, והכל טוב. הבוקר לא הרגשתי ככה.

עוד צניחה הייתה לי בתחום של הזוגיות. התגלגלה לידי איזו חוברת בשם "שלום באהלך" שמבוססת על שיעורים של הרב דן סגל, ולמרות שהדברים די פשטניים ועממיים הם מאוד נגעו בי. במיוחד הסלוגן של הרב דן ש"הבית זה בית מדרש לתיקון המידות" (בהגייה אשכנזית זה נשמע יותר טוב...). בקיצור הייתי די מלאך בסוף השבוע, אבל קצת גלח במוצ"ש... הייתי חסר סבלנות, וקצת יצאתי על אשתי. מקווה לחזור יותר לדרך, בכל התחומים.

מאחל לכולנו שנה טובה, נקייה ומחוברת! 

שמח לקרוא את השירושורים שלך.
כן זה חלק מהפרקציונזים, "אודער אמלאך אודער אגלח"
מותר לנו ליפול קצת, אבל לא לוותר לנו על זה מראש. 
תמשיך להחכים אותנו מהדרך הנפלאה שלך. 

אז לא היה לי אקסטרים של "ושמחת בחגך", אבל כן הייתי שלו יחסית רוב הזמן, וכן היו רגעי התעלות, ולא אוננתי בסוכה, ולא צרכתי תכנים מיניים. אסירות תודה!

כמו שכתבתי כאן באיזה פוסט אחר שהקפיצו, בשנים האחרונות אני הרבה יותר מתחבר להושענא רבה מלכל תפילות הימים הנוראים. לא יודע למה. אולי כי אלו בקשות פשוטות בסגנון קצר וקולע שה' יעזור לנו, יראה את הטוב שבנו וישפיע לנו שפע בכל העניינים. לבכות כבר מזמן אני לא בוכה - וקצת מרגיש אי נוחות מדברי האריז"ל שמי שלא בוכה בימים הנוראים אין נשמתו שלמה - אבל בהושענא רבה הדמעות לפחות עומדות בעיניים, אולי כמו הטיפות התלויות ברקיע.

ובמעבר חד לשמחת תורה. בשנים האחרונות מאוד קשה לי עם החג הזה. אולי בגלל כל הספקות שאוכלים אותי. כשכולם שרים בהתלהבות "והבדילנו מן התועים" אני שואל את עצמי "האומנם?" וגם כל ההתלהבות נתפסת בעיניי כמשהו מוגזם וחיצוני - כך אגב גם בפורים. בעקבות כך אני מאוד מתקשה להשתלב במעגל התנועה של שמחת תורה.

אני לא יודע כמה מהסיפור הזה של הספקנות קשור לתכנית ולצעדים וכמה ממנו קשור אליי באופן אישי. אני לא רואה חברי תכנית אחרים שסובלים מזה באותה מידה. בכל אופן חשוב לי לציין שספיקות באמונה זה ממש לא כיף. מדובר בייסורי נפש קשים. פתאום אני מבין ששום דבר לא מובן מאליו, ואפילו האמונה הפשוטה של הסבתא היא מתנה גדולה. אני משתדל לא להבהיל את עצמי ולקוות שיום אחד יבוא השחרור מהספיקות, כמו השחרור מהתאווה, ורק מקווה שהסיפור הזה לא ייקח עוד עשרים שנה, כמו עם התאווה... חבל על כל השנים האלה, כי כשאין לי אמונה ברורה, קשה לי להציב מטרות ברורות. אם אני לא יודע בוודאות מהו הכיוון הנכון, אני לא יכול לחתור אליו בכל הכוח.