תודה נשמח מאד
שתשתף מפעולות ההחלמה
החוויה המחלימה והכלים בהם אתה נעזר ביום יום 

טהרני כתב on 29 ספט' 2021 06:20:

כל הכבוד לך על השיתופים, ועל המשך המאבק - 
"תמכתי יסודתי וכו', ובשערי דמעות כי לא ננעלות, לכן שפכתי שיח פני בוחן ליבות " - מדוע כתוב בוחן לבות היה צריך לכתוב מתרצה בדמעות, סופר דמעות וכדומה. אלא שהמאירי כתב שדמעות הן זיעת הלב. דמעות אינן אלא ביטוי לעוצם ההרגשה. ולכן אין צורך להתייחס לדמעות, יש אנשים עם נטייה לדמוע בקלות ויש פחות. העיקר הוא הלב. - נראה מהשיתופים שלך כאן, שבלב אתה באמת נמצא במקום שאת זועק להקב''ה. 
בקשר לשיתוף בשמחה, כנראה יש בזה מהשותף להנ''ל.
ואכן הספקות הן דבר רע. אני לא מקנא באמונה של הסבתא בגלל שיש לי יותר שכל מהסבתא, אבל האמונה היא האמת הכי נכונה גם מבחינה מדעית. אלא שלפעמים, הרגש משתולל, ואז מכרסם הספק, לא ביקשו ישראל לעבוד ע''ז אלא להתיר להם עריות בפרהסיא (סנהדרין סג' ב'), מה הכוונה בפרהסיא, בצינעא הם כבר עברו, ואז רצו לעשות מזה שיטה. כך הוא בכל דבר, קשה לייצר עם הגמילה, ואז הוא מתחיל לשכנע מי אומר שזה רע. 

ה' יעזור לך להמשיך לעובדו בלבב שלם.

טהרני.
מזל טוב.
כן ירבו עוד ימים רבים ושנים ארוכות וטובות, עם נקיון, שפיות ונצחון גובר והולך על התאווה ועל פגמי האופי.
כיף שאתה איתנו בדרך הצועדת אל האלוקים.

תודה רבה. מקווה באמת לכתוב כאן ציון דרך, ובכלל לחזור לכתוב תמידין כסדרן ביומן המסע הזה שכל כך עזר לי לאורך השנים ובייחוד בתחילת הדרך.

המשתוקק כתב on 15 פבר' 2022 21:46:

תעשה את החשבון.. 
8 שנות נקיון!!! 

עשר שמעון כתב on 15 פבר' 2022 21:49:

מקובלנו ש-7 זה טבע, ו-8 זה מעל הטבע.
אצלינו הרבה לפני ה-7 זה כבר מעל הטבע.
כל רגע של נקיות הוא מעל הטבע, מכוחו של אבא אוהב.

מזל טוב!!!
ותודה על כל העזרה שאתה מחלק לחברי הפורום.
ממש לא מובן מאליו 8 שנים של נקיות ובכל זאת להמשיך בפעולות ובעזרה לאחרים. אני עם פחות מחצי שנה ומרגיש כבר על הגל..

תודה לכל המברכים!
וואי, איזה כיף לצאת מפגישה עם הספונסר. כמה זה עושה לי סדר בחיים! 

אני חייב לציין שכאשר נכנסתי לפורום לראשונה, נראה לי שאתה היחיד שקראתי את המסע שלו מההתחלה ועד הסוף!
לקח לי שבוע\שבועיים לקרוא את הכל כי זה באמת חתיכת מסע ומאוד הזדהיתי עם הדרך שעברת. יישר כוח גדול!

בוקר טוב חברים יקרים!
ההתכתבות שהייתה פה לאחרונה עם החבר אסירותודה, עוררה בי שוב את התחושות שמלוות אותי בשנה-שנתיים האחרונות, בדבר החשיבות לחזור לכתוב כאן בקביעות תמידין כסדרן. "ללמד לעצמי ולהזכיר לאחרים". התלבטתי מאוד אם לצאת בהצהרות על הקאמבק, ובסוף החלטתי שכן. כדי לנסות לחייב את עצמי לזה יותר. אני רואה לאורך השנים ש"רק ביחד זה עובד" ורק כשאחרים שותפים בדרך שלי אני מתקדם בצורה משמעותית. אז נכון שיש את השיקולים של הפוזה והאגו, אבל בסך הכל התועלת רבה מן ההפסד. אני מקווה להקדיש מהיום לפחות חמש דקות ביום לכתיבה בשמור עיניך, כחלק מהפעולות היומיות של ההחלמה. כנראה שלא בכל יום אוכל להעלות לכאן את הדברים, כי אינני זמין כל כך לאינטרנט (ואני אסיר תודה על כך), אבל לפחות אשמור אותם במחשב ואעלה אותם כשיתאפשר. הספונסר שלי לאחרונה הנחה אותי שלא לחזור ולערוך את מה שאני כותב, כחלק מויתור על פגם הפרפקציוניזם שלי. אני מקווה ליישם זאת, ומן הסתם זה יעזור לי לכתוב כאן יותר בקלות - דרך ארוכה וקצרה. תודה שאתם איתי בדרך. לא יכול לבד.

אוהב וצריך,
טהרני

אחרי הצעד הראשון, בו אנו מודים שאנו חסרי אונים מול התאווה ושחיינו הפכו בלתי ניתנים לניהול, מגיע הצעד השני בו הגענו לאמונה שכוח גדול מאתנו יכול להחזיר אותנו לשפיות.

ב-SA מקובל בצעד השני לבחון את התפיסות השליליות שלנו לגבי אלוקים, לאור מערכות היחסים שלנו עם דמויות סמכות, ולבחור להאמין אחרת. בעיניי זו יותר הכנה לצעד השלישי שבו אנו מפקידים את חיינו בידיו, ולשם כך עלינו להיות סמוכים ובטוחים שהוא רוצה בטובתנו ולא מחפש אותנו בסיבוב כדי להרע לנו.

ב-NA לעומת זאת הצעד השני הוא הרבה יותר פשוט: להרים טלפון לחבר. כשאני לעצמי מה אני, ובפרט אם אני מכור. מכור בחברת עצמו הוא בחברה רעה. הראש שלי הוא המשרד של המחלה שלי. כשאני יוצר קשר עם חבר אחר, אני יוצא מהבדידות שלי, אני יוצא מהראש שלי ומקבל מבט אובייקטיבי יותר מהצד - ואז אני חוזר לשפיות.

לאורך השנים חוויתי את זה חזק מול התאווה. בזמן התקף תאווה, הכלים שהכי עזרו לי הם אלה הקשורים באחרים: טלפון לחבר או ספונסר, קבוצה טלפונית או חיה וכדו'. הכלים שביני לבין עצמי: תפילה, קריאה, כתיבה וכדו' לא הועילו באותו מידה. רק ביחד זה עובד.

לאחרונה אני חווה את זה מול החיים. אני לכאורה אדם חכם ונבון, ואני מצליח לתכנן סדר יום נכון ומדויק עבורי. דא עקא, שבכוחות עצמי אני לא מצליח להיצמד אליו. זה נשמע מוזר. הרי אני ישבתי וחשבתי מה טוב בשבילי, ולפי זה כתבתי סדר יום. אז למה אני לא עושה את מה שאני יודע שטוב בשבילי? אין לי תשובה ברורה, אבל זה המצב. רק כשאני פותח מעגל ומשתף אחרים במה שאני אמור לעשות, אני באמת מצליח לעשות את זה. אחרת סדר היום שלי הופך להיות כמוץ אשר תדפנו רוח.

אני חייב להודות שיש בזה משהו משפיל. אני מרגיש קצת כמו ילד מפגר שצריך בכל דבר שיהיה איתו מישהו ובלי זה, הוא לא יכול לעשות כלום. אבל יש גם משהו מבורך במכה הזו לאגו. כשאני לא יכול לבד זה מקנה לי קצת יותר ענווה, קצת יותר הערכה כלפי אחרים שאני לא יכול בלעדיהם.

לא יכול בלעדיכם, 
טהרני

יכול להיות. הרב טווערסקי זצ"ל אמר משהו דומה בכנס שמור עיניך. בכל אופן, מה שחשוב בשבילי הוא לעשות מה שעובד. ברגע שאני מתפלפל יותר מדי במשמעות הדברים, זה נוטה להרחיק אותי מביצוע שלהם.

תקופה מוזרה וקצת עכורה עוברת עלי לאחרונה. לא משהו דרמטי, אסירות תודה, אבל זה די מציק לי. אני מרגיש שבסך הכל יש בי המון רצון טוב לנצל את היום שלי בצורה נכונה, ואני לא מצליח לעשות את זה. אני עייף, בורח הרבה לאוכל בצורה שלא הייתה תקופה ארוכה, הזמן בורח לי בין האצבעות. הדבר היחיד שקצת עוזר לי הוא לפתוח מעגלים עם חברים. כמדומני ששיתפתי בזה לאחרונה. אבל גם את זה אני שוכח או מתעצל לעשות.

לא יודע מה החושכון (החושך הקטן) הזה בא ללמד אותי. ענווה? תפילה? להיות מציאותי יותר? הריקנות התמידית של המכור? הבלבול האמוני?

בכל אופן יש לי תחושה קצת חמוצה. חידדתי לעצמי את זה בכתיבה פה. מקווה לשתף את עם הספונסר שלי מחר.

מודה לכם שאתם כאן.
לילה טוב ונקי לכולנו! 

הבוקר זכיתי לקום לנץ. יש איזו בהירות בשעות האלה, ומצאתי את עצמי חושב, על מה שכתבתי כאן אתמול. הרגשתי שבאמת הנקודה שיוצרת את הקושי היא הריחוק מאלוקים ומהכוונתו.

אפילו הבריחה לאוכל קשורה לנקודה הזו. כי למה אני בורח? לא לפירות, ירקות וקטניות... אני בורח לאותם מאכלים מלאכותיים, עתירי שומן וסוכר, אלה לאחרונה נוספו להם תמרורי אזהרה עגולים ואדומים. התחוור לי הבוקר, וכבר חשבתי על זה בעבר, שהמאכלים האלה לא מזיקים רק לבריאות הגוף, אלא גם לבריאות הנפש.

המאכלים האלה מייצגים את הרצון העצמי של האדם. לקחת את הטעמים שיש בטבע באופן מדוד שקול וקטן ולהעצים אותם למימדים מנופחים מעבר לכל פרופורציה. זו ממש פורנוגרפיה של האוכל.

כשאני אוכל מאכלים טבעיים, או כאלה שעברו עיבוד קל, אני מרגיש טוב, ממש כמו במין עם אשתי, במחילת כבודה. כשאני פונה לדברים לא טבעיים, לאוכל שאלוקים כביכול לא תכנן שאוכל אותו - אני מרגיש את הזיוף הריקני שבזה, ואני מרגיש רע. ממש כמו בפורנוגרפיה. במובן מסוים מאכלים כאלה מרחיקים אותי מאלוקים ומההכוונה שלו, אל תהום הרצון העצמי שלי. "לא יחפוץ כסיל בתבונה, כי אם בהתגלות ליבו" (ראו ליקוטי מוהר"ן תורה א). 

אגב, אותו דבר נכון "בכל תחומי חיינו", כמו למשל שעות שינה טבעיות, "כמו שאלוקים התכוון", מול תאורה מלאכותית שמאפשרת לי לישון מתי שבא לי.

בכל פעם שאני יוצא מן הדיוק אל העיוות, אני מרגיש רע. בצעדי ארבע אני מנסה לבדוק ולזהות בעיקר את זה. מה גורם לי להרגיש רע. איפה סטיתי מהדיוק הפנימי הזה. מתפלל בנוכחותכם להמשיך היום את החיפוש הרוחני, ולפנות יותר לאלוקים בבקשה להכוונה בכך אשר אלך.

אוהב וצריך,
טהרני

מזדהה מאוד עם הבריחה לאוכל. במקרה שלי מדובר בבריחה גם להרבה לדברים אחרים.
ונראה שאתה גם מאוד צודק בעניין הריחוק מ-השם, כך לפחות אני מרגיש.

אסביר יותר את כוונתי. הפורנוגרפיה מבוססת על העצמה מוגזמת של היבטים מסוימים של המיניות, קצת כמו בקריקטורה שבה מגדילים איברים מסוימים מעבר לכל פרופורציה כדי להמחיש רעיון מסוים. גם באוכל שבו מעצימים בצורה מוגזמת את המתיקות, המליחות וכדו' הרבה מעבר למימדים של הטעמים בטבע, יש את האספקט הזה. מתוק זה טעים? אין בעייה, ניתן לך את זה בעוצמה פי 5000. וממש כך מנסים לעשות בפורנוגרפיה בתחום המין.