כולנו נצא למחאה אדירה על הספונסר שלך...

:D ;D

ערב טוב ומחלים!

אני אסיר תודה על 260 ימי נקיות,
לא בכוחי ולא בעוצם ידי,
אלא בחסד אלוקים אוהב.

מבקש נכונות להתחנן
מתוך כניעה אמתית
שהנס הזה יימשך,
ולא רק לבקש זאת בסתמיות.

***

הערב אשתי נסעה מחוץ לבית.
הייתי עם הילדים הרבה שעות
(האמת שלא כזה הרבה,
אבל יחסית לבעל ריכוז עצמי כמוני...).
האמת שלא הייתי כל כך נוכח.
הייתי קצר רוח וגם כעסתי.
ובכל אופן יש לי שני דברים לומר (להגנתי?):

א. פעם זה היה הרבה יותר גרוע.
יש כמה סיטואציות שהיו מסתיימות במכות.  :-\ :-[
היום זה לא קרה.
(הבעייה שהדברים האלה לא כל כך מנחמים אותי.
זה כמו שאקבל תמיד ציון 10% במבחנים
ופתאום אקבל 18%. לא כזה מרגש.
בעצם, עכשיו אני יותר יכול להתחבר,
לשמחה בדבר כזה, מאשר בעבר... ;D
זה באמת משמח! :D).

ב. היו ימים בתקופה האחרונה שממש הייתי נוכח עם הילדים.
הייתי איתם שעות ארוכות, די בנעימות, למרות שהיו לי עוד המון דברים לעשות.
(זה שאני מרגיש כזה עסוק, זה גם חלק מההתמכרות,
ככתוב "אם היו לך הבעיות שלי, גם אתה היית שותה..."? :-[).
אבל מה שעבד לי, זה שביקשתי מאלוקים להיות נוכח.
לא כזו בקשה מעומק הלב (:-\אני כרגע לא במקום הזה :-\).
אבל בקשה. די כנה. במידה שהתאפשר לי, ואולי קצת פחות. וזה בסדר.
והכי חשוב: זה עבד. זה חולל פלאים.
לא הייתי אני, לפחות לא בפורמט המוכר לי...  ;) :) :D ;D

***

עד כאן ההקדמה.
החלק החשוב מבחינתי קרה אחרי שהילדים הלכו לישון.
פשוט ישבתי והתקדמתי די יפה בפרוייקטים של העבודה.
אמנם, היה קשה לי שלא להגניב מידי פעם מבט לפורום,
ולרענן את העמוד, שמא נוספה תגובה חדשה, :D :-\
אבל בסך הכל הייתי די ממוקד.

תוך כדי, חשבתי לעצמי, שזה פשוט נס.
בעבר, כשאשתי הייתה נוסעת,
זה (כמעט) תמיד היה זמן "לחגוג".  :-\
או, אם לא הייתי משתמש,
זה היה זמן של מלחמה,
מלחמה מתישה וכואבת.

והנה, אני, טהרני, שהשתמש במלוא המרץ לפני 260 יום,
יושב בבית לבד, ילדים ישנים, אשה לא נמצאת,
ופשוט עושה משהו מועיל. משהו רגיל.
אני עצמי לא מעכל את גודל השעה.

***

לאורך כל היום אני מרגיש
שיש דברים שאני רוצה לשתף בהם כאן
אך אחוז קטן מכך עולה בידי.

מרגיש כמו אחד הילדים שלי,
שכל היום מדבר ורוצה שיקשיבו לו.
זה די מתסכל (במיוחד כשהוא לוקח לי את אשתי... >:(),
אבל היי, יש עוד מישהו במשפחה שדי דומה לו,
ויש סבירות גבוהה שהוא אפילו למד את זה ממנו... :-\

מזכיר לי את הנושא הסבוך של בני מכורים,
שאני תמיד רוצה לדון בו פה ושוכח...
(מסתבר שזה בגלל שאני מרגיש שאני יותר חשוב,
והילדים שלי הם רק במקום השני, או אפילו הרבה פחות מזה... :-\ :'().

***

לילה טוב ושקט לכולנו.

בוקר טוב ומבורך (?) :-\

היה לי בוקר ממש גרוע.
ממש לא בא לי לדבר על זה, אבל אני חייב. :-\

הילדים שלי נכנסו לחדר שלי (!) בבוקר,
ודברו עם אשתי.
זה מאוד הרגיז אותי.
הרגיז אותי שהם מעירים אותי.
הרגיז אותי שהם "חופרים" לי.
הרגיז אותי שאין לי את הפינה השקטה (והבודדת?) שלי.

הרגשתי כמו חיה קטנה ונפחדת,
שחיה דורסנית מתפרצת אל תוך המאורה שלה,
אל המקום המוגן האחרון.

זה עניין שאני סובל ממנו הרבה שנים.
היום משום מה התפרצתי שוב חזק בעקבות כך.
אולי בגלל העייפות הרבה והדקירות שאני מרגיש בעיניים
(נראה לי שאני מפתח איזו מחלה פיזית חורפית...).
צעקתי על אשתי שהיא צריכה לומר להם לצאת ולא לדבר איתם.
כעסתי וצעקתי על הילדים והענשתי אותם בכך שמנעתי מהם מאכלים טעימים.

האמת, שכשאני מנסה לשחזר בכנות מה עשיתי ואמרתי, קשה לי להיזכר.
אני כנראה רוצה להדחיק ולשכוח. לא מוכן לפגוש את עצמי במראה.
גם התיאור שלי כאן הוא מאוד מעודן ולא ממחיש היטב את פרצי השליליות הגועשת מתוכי.

אני כן זוכר שאמרתי לאחד הילדים "לא" על מאכל מסוים,
וכשביקש מאשתי את אותו דבר מיד לאחר מכן,
התנהגתי כלפיו בתוקפנות ובסדרת צעקות על כך,
ש"כשאבא אומר "לא", זה באמת "לא!" זה ברור לך?! אני לא משחק איתך!!!"

אשתי גם לא עשתה כביסות בתקופה האחרונה,
דבר שלדעתי פשוט וברור שהוא בתחום אחריותה,
כך שהיו חסרים לי פריטי לבוש.
הכעס שלי הרקיע שחקים,
והפלאתי בה את צעקותיי ותלונותיי.
התקשרתי לחבר וביקשתי ממנו להשאיל לי את פריט הלבוש החסר.
אני מאמין, שהייתה כאן גם פרובוקציה כלפי אשתי:
"הנה, את רואה באיזה מצב אני בגללך?
אני צריך להשאיל בגדים מאחרים!"

כשנכנסתי להתקלח, מלא רגשות שליליים,
חשבתי על כך שהדבר הנכון בשבילי כדי להתחיל לתקן,
הוא לקבל את זה שיש לי חולי וכך אני מתנהג,
ולא להלקות את עצמי. זה דבר שמאוד קשה לי לעשות.

חשבתי גם על כך, שמתי שיהיה לי קצת זמן פנוי בעבודה,
אני צריך לעשות צעד ארבע.
למרות שזה הדבר האחרון שמתחשק לי לעשות,
והייתי מעדיף לקדם בזמן הזה כל מיני פרויקטים שלי.
שמעתי מחבר בתוכנית, שאשה מ-AA,
(אלכוהוליסטים אנונימיים, תכנית 12 הצעדים של מכורים לאלכוהול),
שנקייה במשך 40 שנה (!), אמרה,
שחברים שנקיים למעלה מעשר שנים,
הם חברים שעושים את מה שלא מתחשק להם לעשות.
יהי חלקי עמהם!

אז ככה. הכניסה של ילדיי לחדר מוקדם בבוקר,
והעובדה שאשתי לא הכינה לי את הבגדים,
פגעו לי ב:

הערכה עצמית- אני מרגיש סמרטוט. מרגיש שהם דורכים עלי ומזלזלים בי.

גאווה- אני מרגיש שהם פוגעים במעמד הנכבד שלי כראש המשפחה,
ושאשתי אמורה להעריץ אותי ולעשות הכל בשביל שיהיה לי נעים ונוח.

ביטחון רגשי- אני מרגיש שהם חונקים אותי ולא נותנים לי את הפינה שלי,
אני לא מקבל את הצרכים הבסיסיים שלי: בגדים נקיים, מרחב שקט.

כסף (רכוש)- אני מרגיש שהילדים שלי חומסים ממני את החדר שלי,
שאשתי לא מספקת לי את הבגדים הנקיים שהיא חייבת (?) לדאוג שיהיו לי.

שאיפות (תוכניות)- היו לי תוכניות לישון מאוחר יותר, ושיהיו לי בגדים נקיים,
כך שאוכל להיכנס מיד למקלחת. אשתי והילדים שבשו לי את התוכניות,
וגרמו לי ללו"ז יותר לחוץ בבוקר.

יחסים אישיים- היחסים האישיים שלי עם אשתי והילדים התפוצצו חזק.
בעיקר עם אשתי, שלא התייחסה אלי ולא דיברה איתי כשיצאתי.

יחסים מיניים- ההתרחשויות מן הסוג הזה לא ממש תורמות לכך.
כשאשתי כועסת עלי היא לא ממש מעוניינת... :-/


וכעת, לחלק שלי בעניין. החלק הקשה והלא נעים. :-[

[b]אנוכיות-[/b]

אני כל כך מרוכז בצורך (?) שלי בשקט,
שאני לא מצליח לראות את הצורך הבסיסי והטבעי של הילדים
לפגוש את ההורים שלהם (ובעיקר את אמא שלהם) בבוקר,
אחרי לילה שלם שבו היו עם עצמם.
לא אכפת לי מה הם רוצים.
אני רוצה שקט! אני רוצה לישן!

אני מרוכז בצורך שלי בבגדים,
ולא אכפת לי מה המצב הפיזי הנפשי והרגשי של אשתי.
לא משנה מה עובר עליה, הבגדים חייבים להיות שם!
כל עוד היא לא בבית חולים, סימן שהיא מסוגלת לכך...

חוסר כנות-

אשתי משתדלת בדרך כלל לעשות עבורי את מה שאני מבקש
ובכלל זה לתת לי שעות שקטות למנוחה במהלך היום וכדומה.
אני נתפס לסיטואציה ולא רואה את המכלול.

הדרישות שלי בתחום החדר המוגן (האטום? :-\)
הן לא כל כך ריאליות...
אשתי לא חושבת כמוני,
ואני לא יכול "לכופף" אותה לכך
(כלומר, אולי אני יכול,
אבל המחיר שאשלם
יהיה גבוה ביותר וממש לא משתלם... :-\).
אני נשוי לאשה שהתפיסה שלה
לגבי אופי חדר ההורים שונה משלי
ואני לא יכול לשנות את זה.

פחד-

אני פועל מתוך פחד
שייקחו לי את המרחב המוגן שלי,
מתוך פחד שלא אוכל לישון ללא הפרעות,
מתוך פחד שלא יהיו לי בגדים נקיים.
אני הופך את הסיטואציה המקומית
למטביעת חותם על חיים שלמים,
וכתוצאה מכך נלחם מלחמת קיום,
(כמעט) עם כל כלי הנשק העומדים לרשותי.


האמת, שאני מרגיש,
שאני כותב על החלק שלי
בצורה חלקית ולא ממצה,
אבל משתדל לאמץ את הכיוון של "לייקר את החלקיות".

זה מזכיר לי פתגם שפעם המצאתי:
"ניצחון גדול מורכב מהרבה נצחונות קטנים".
עצם זה שהייתי נכון להקדיש זמן (רב) לכך,
ולא לשוט הלאה על זרמי ההכחשה וההדחקה,
זו התקדמות גדולה.

בבוקר הרגשתי שאני פשוט לא יכול להיות בבית.
אני חייב לשכור לי איזו דירת חדר,
בשביל שיהיה לי את השקט שלי,
ולבוא הבייתה מדי פעם לבקר...

או שאני בורח,
או שאני מתפוצץ
ומכלה את חמתי בבני הבית
בצורה שפוגעת בהם בצורה עמוקה שקשה לתאר
וממלאת אותי רגשות אשמה רעילים.

בזכות התוכנית, אני מבין שיש אפשרות שלישית.
להיות בבית ולעבוד על זה.
לנסות להיות נוכח.
לנסות לוותר על הריכוז העצמי והלקיחה.
והכל מתוך חיבור לאלוקים אוהב
וקבלת העוצמות האלה ממנו, כי לבד אני לא יכול.

מאוד קשה לי לקבל את זה
שאני צריך להיות בתוך הרגשות השליליים האלה
ולעבוד כדי לוותר עליהם,
ולא לברוח מהם או לבטא אותם במלוא העוצמה.
אבל זאת הדרך הנכונה.
בכל פעם קצת.
רק להיום.

אוהב אתכם וצריך אתכם.
תודה שאתם כאן.
ההקשבה והתמיכה שלכם מאפשרת לי, בחסד אלוקים,
לעשות את מה שלא יכולתי לעשות לבדי.

וואוו, איזו נכונות, מפוכחות ונוכחות...
מקנא בך על היכולת שלך לראות את עצמך בראי, הלוואי והייתי מסוגל לכך

וואו. בדיוק. יש רגעים, שפתאום, אני מבין, שהנה, זה עכשיו, אותם רגעים שכמהתי להם כ"כ, שפתאום יש שעה בבוקר לבד, או בבית אחר.
וראבאק. אני יושב, קורא, ישן, מדבר, עושה חביתה. מבסוט. וזהו.
אין דברים כאלה.
תודה עצומה לריבונו של עולם. היו רגעים שחשבתי שזה כבר אבוד. תודה ה'

[quote author=טהרני link=topic=5245.msg66192#msg66192 date=1414619863]

והנה, אני, טהרני, שהשתמש במלוא המרץ לפני 260 יום,
יושב בבית לבד, ילדים ישנים, אשה לא נמצאת,
ופשוט עושה משהו מועיל. משהו רגיל.
אני עצמי לא מעכל את גודל השעה.

יוני הדר וזיו מציע, תודה על החיזוק וההזדהות.




מאוד הזדהיתי עם התיאור שלך.
אני רואה שלמדת "לגזור" ציטוט

העתק הדבק,
מזדהה מאוד,
הפורום עוזר לי המון להביא יום נקי,
אני גם רוצה לקנות סמארטפון כדי להיות מחובר,
אבל אני יודע שזה מסוכן בשבילי,
תודה שאתה איתי בדרך,

טהרני
אתה בהרבה סיטואציות מזכיר לי את עצמי
רק שאין לי את יוכלת בהירות הכתיבה כמו שלך
אני גם הרבה פעמים פורק תיסכולים על האישה והילדים
בהצלחה בהמשך הדרך
נ.ב.
אני עוד יהיה בקשר

תודה אבי גולן והשואף לקדושה על ההזדהות.
זה גורם לי להרגיש קצת פחות חולה...




את מתכוון לקשר טלפוני? אשמח!

שבוע טוב ומבורך!
שבוע נקי ומפוכח!

אני אסיר תודה על 263 ימים נקיים.
מתפלל ומתחנן לסיים את היום הזה בנקיות.

בצאת השבת חשבתי על כך
שאכתוב כאן פוסט מלא וגדוש באסירות תודה.
עברו עלי מאז הרבה רגשות שליליים.
ובכל זאת אני אסיר תודה על הטוב.

***

הייתי רוצה לפרט, אבל הבעיה היא,
שחלק חזק מן המחלה שלי,
למרות הזיכרון הטוב שנתברכתי בו,
הוא הכחשה והדחקה.

אני יכול לזכור קטע שלמדתי לפני כמה שנים, שהצליח "לגעת" בי,
ואולי אפילו למצוא אותו תוך דקות ספורות,
אבל פעמים רבות, אני לא זוכר מה היה לפני כמה שעות... :-\

זה קורה לי הרבה גם כשאני רוצה לעשות צעד 4 (דבר נדיר בפני עצמו :-\).
אני מנסה לשחזר את האירוע שבו התפרצתי על אשתי וילדיי, לדוגמא,
ואני לא זוכר את המילים שלי. וגם לא ממש את המעשים שלי.
אני מפחד להיפגש עם זה ולהתמודד עם זה.
זה קורה לי לא רק בדברים הרעים.
גם בדברים הטובים.

***

בכל זאת, אכתוב כאן כמה דברים שאני ממש אסיר תודה עליהם.

אני אסיר תודה על שאלוקים שחרר אותו בחסדו האוהב,
מפעמים של אובססיות שסבלתי מהן ביומיים האחרונים,
אובססיות קשות יחסית למה שאני רגיל בנס המתמשך של הנקיות.

אני אסיר תודה על התנהלות נעימה ו"זורמת" שלי עם הילדים במהלך השבת.
לגמרי לא מובן מאליו (במיוחד הקטע של התנהלות "זורמת" שחשוב להם כל כך... :-\).

אני אסיר תודה על שהצלחתי להיזכר עכשיו לפחות במשהו אחד שנורא רציתי לשתף בו -
שוחחתי עם הילדים שלי שיחה "זורמת" בכל מיני עניינים,
ופתאום אחד מילדיי הקטנים נזכר בהקשר לכך שלקחתי לו דבר מסוים,
מדובר על משהו שקרה לפני לפחות שנה. אני שכחתי ממנו לגמרי.
ברגע שהוא סיפר את זה, התגובה הראשונה שלי הייתה:
"טוב, זה היה עונש על שעשית כך וכך" השלמתי לפי מה שזכרתי (?),
"לא נכון, זה היה בגלל כך וכך וכך!...". צודק הילד. וואו! איזה זיכרון מדהים!
(או שאולי איזה כאב מדהים זה גרם לו, שעד עכשיו הוא מתקשה לשכוח).

מה שהייתי פעם עושה במקרה כזה ("לפני"), היה כנראה להתכנס בתוך עצמי ולהתנתק.
הייתי מלקה עצמי בפנים על כך, ואולי גם מוצא תירוץ להלקות אותו, "עונש" על הכאב שגרם לי.
אבל הפעם נהגתי אחרת. אמרתי לו שאני רואה שזה עדיין מאוד מצער אותו.
הצעתי לו שנקנה לו משהו במקום אותו דבר שלקחתי לו, ושישחרר את הכאב על אותו דבר.
הוא הסכים. ואפילו התלהב. ואז -
ילד אחר מתבכיין על כך שבמקרה מסוים הוא לא קיבל שום הפתעה.
פעם בטח הייתי מתרגז וקוטע את הדיון בחדות. הפעם לא.
אמרתי לילדים, שאני רוצה לשמוע דברים שכואבים להם ומציקים להם, שהם עדיין זוכרים,
שנקנה לכולם הפתעות כנגד אותם דברים, ושהם ישחררו אותם מהם והלאה.
מקווה שבאמת אקנה להם, ולא רק אדבר. אבל היה מדהים.

***

טוב. במוצאי שבת חזרתי להתנהג כמו פעם...  :-\ :-[
(טוב, זה לא שאני כבר לא מתנהג ככה בכלל,
אבל זה מצטמצם ומתעדן בתקופה האחרונה...).

קבעתי עם אשתי בזמן מסוים, והיא ענתה לטלפון...
זה הכעיס אותי ברמות שקשה לתאר! >:(
איך היא מעיזה להעדיף מישהו אחר על פני טהרני,
ועוד בזמן שהגדרנו וקבענו לשיחה בינינו!
השיח בינינו, או יותר נכון השיח ממני אליה,
מאותה נקודה ואילך, נעשה אלים, תקיף, דורסני וחסר סבלנות.

מקווה ומתפלל לשחרור. אין לי כוח לעשות צעד 4  :-\
(שומע את הספונסר: "אבל להיות בפורום יש לך כוח!
זה לא מה שישאיר אותך נקי!!! רק הצעדים!!!")

מקווה לסוף טוב בסבב הנוכחי של "עלילות טהרני וטינותיו". >:( ;D

"אלקים יכול ויעשה אם נבקשו". אז אני מבקש ממך:
"שחרר אותי מהטינה, כי אני לא יכול, אך בעזרת כוחך אני יכול.
עזור לי להתקדם בצעד 4 ולסיים אותו, כי אני לא יכול, אך בעזרת כוחך אני יכול.
עזור לי לנהל סדר יום בצורה נכונה וטובה בשבילי, כי אני לא יכול, אך בעזרת כוחך אני יכול.
וכבסיס להכל: שחרר אותי מהשעבוד לתאווה, לשפת התאווה ולכל מה שקשור אליה,
כי אני ממש לא יכול. כמעט עשרים שנה ניסיתי, ואף פעם לא הצלחתי. אך בעזרת כוחך אני יכול.
בעזרת כוחך אני נקי 263 יום. ואני מבקש ממך להמשיך בחסדך הגדול והאוהב את הנס הזה!"

טהרני
אני שוב מזדהה עם כל מילה.
במסגרת צעד 4 כתבתי לאחרונה על פגיעות שפגעתי. כל פעם מחדש התיישבתי וניסיתי להיזכר. אני? פגעתי אי פעם? במישהו? ואז התפללתי. ביקשתי עזרה. וכל פעם מחדש זה בא מיד. בול. ידעתי שאני כותב בדיוק על מה שאני צריך לכתוב. על מה שקרה באותו יום, שבוע לפני או 10 שנים לפני. תודה לה'.
מעניין למה קשה לנו לזכור דברים מסוימים...
אסירות תודה שיש מי שעוזר לנו

וואו!!!!!!!!!!!!!
הכנות פה מדהימה אותי, זה ממש יפה ומרשים. כל הכבוד!!
אני מאחל פה שבאמת נזכה הן לשעות טובות של נחת והן לאסירותודה כלפי קוב"ה!!
המשך עבודה נעימה לכולם!!
הכובש

אולי אנחנו פשוט סובלים מאותה מחלה...




תודה על זה!

תודה גם הכובש על חיזוקיך.

חסר אונים מול בזבוז זמן מטורף.
(בעיקר פה בפורום... :-\).
חסר אונים גם מול הטינות והאובססיות.
אני באמת לא יכול לבד.
הצרה היא שאני לא מספיק מפנים וחי את זה,
וכתוצאה מכך לא מספיק פונה למי שבידו מלוא הכח.

אני מבקש ממך לנצל את המשך היום שלי בצורה טובה ומועילה.