תודה טהרני, אהבתי את הפרשנות המעמיקה למילה "מהירה". כל מילה פנינה. אחד מפגמי האופי שלי זו המהירות. יש בזה גם מעלות אך חלק מהחיסרון הוא שאני רוצה לראות את הכל קורה ובמהירות, לפעמים עם קיצורי דרך. ב"ה אני לומד בהחלמה שיש דרך ארוכה שהיא קצרה. בכל מקרה למחלתך הפיזית רפואה שלימה מהירה ואם אפשר גם למחלתנו הרוחנית, אלוקים הרי יכול לעשות הכל, לא?...

תודה אדם יסודו.
דבריך הפזורים ברחבי הפורום מחממים את הלב,
ומאמצים את המחשבה (במובן החיובי).
טוב שחזרת להיות פעיל.




אני תמיד אומר משהו בסגנון הזה לספונסר שלי,
כשאני לא מספיק לעשות את הפעולות הנדרשות ממני לפי התוכנית...

הספונסר שלי תמיד מגיב,
שחבר שנקי שלושים שנה אומר,
שב-AA אומרים,
שאלוקים כל כך גדול,
שאם אלכוהוליסט ישים בקבוק משקה בתוך הפה,
אלוקים יכול לגרום לכך שהוא לא ישתה,
אבל סטטיסטית, הוא בדרך כלל לא עושה את זה...  :-\ :D ;D

באופן אישי, ב-328 ימים האחרונים, כשאני משתדל להיות מחובר לחברים ולתוכנית,
(וגם כשלא כל כך) אלוקים שומר אותי נקי. בדרך נס. אני אסיר תודה על הנס הזה,
ומקווה שהנס הזה ימשיך ("בבקשה, אלוקים!").

מהספרות אני מבין, שלפעמים מגיע מצב בו אני לא יכול להמשיך "לקרטע",
או שאני צומח עוד, או שאני נופל...
(הראש הפסימי שלי כבר בטוח שהאופציה השנייה היא מה שיקרה לי :-\
ב"ספר הגדול" כתוב, שכאשר מתקדמים, הפחד ליפול עוזב אותנו יחד עם הרברבנות...)

המתנתי היום לתורי במרפאה.
אחריי חיכתה מישהי לרופא.
היא הייתה פצועה בפניה.

לידינו הייתה גם איזו "סבתא", אישה מבוגרת.
הצעירה פנתה אליה ושאלה אותה אם לדעתה היא תצטרך תפרים.
היה ביניהם שיח סביב הנושא, ולפתע הוסיפה הצעירה:
"את יודעת איך זה קרה לי? עברתי התעללות מינית!"

היא סיפרה שהגישה תלונה במשטרה, והוריה התייצבו לצידה, וש"אני לא מפסיקה לבכות".
היה נראה שהיא בהכחשה והדחקה רבה לגבי רגשותיה ולגבי הטראומה שעברה.

בהמשך דבריה (שנועדו לאוזני הסבתא, אך הגיעו לאוזניי),
התבררה זהותו של המתעלל.
מדובר באדם מכובד. סב לנכדים.
תוך כדי שדיברה אודותיו, סיננה: "הוא פשוט לא שפוי!"

חשבתי לעצמי שאין לה מושג עד כמה היא צודקת...

(אני מקווה ש)זו הייתה תזכורת כואבת עבורי,
למחלה כואבת ואכזרית, שפוגעת גם בסובבים.
שהפוגע והנפגע מסובכים בה (כמעט) ללא מוצא.

***

הייתי יכול לומר לעצמי, שזה לא קשור אלי.
אך עד כמה שזה לא נעים, ועד כמה שאני מתכחש לכך,
למחלה שלי אין גבולות.
עד יום מותי, אני לא באמת יודע איפה זה יסתיים.

הרי כל גבול שאי פעם חציתי, הייתי בטוח שלא אחצה.
וכשחציתי אותו, הייתי בטוח שלעולם לא אעשה זאת יותר,
אך הוא הפך לחלק משגרת החיים "האפורה" והיומיומית שלי,
שהולידה את הצורך בחציית הגבול הקוסם הבא.

בתחילת הספר הלבן, מופיעות עשרים שאלות,
שנועדו לעזור למי שמתלבט להכריע אם הוא מכור.
השאלה האחרונה היא "האם נעצרת אי פעם בגין עבירה הקשורה במין?"
הותיקים ב-SA נהגו לענות "עדיין לא"... :-\

גם לי לא נעים להתייצב אל מול הדברים שכתבתי.
אולם הבה ניאחז כולנו בכל כוח כוונתנו בפתרון המוצע לנו.
בטרם יהיה מאוחר מדי. בטרם נגיע למחוזות שלא חשבנו שנהיה בהם.

אין הכוונה רק למשפט בגין עבירה פלילית.
אפשר להפסיד עוד הרבה: משפחה, עבודה, שם טוב...
הכל מונח על כף המאזניים.

גם אני "פשוט לא שפוי",
ואני חייב לאחוז בדרך שסלל עבורי אלוקים,
כדי להחזיר אותי חזרה לשפיות.

***

אני מבקש ממך אלוקים, להסיר את המעטה האטום של ההכחשה, הרובץ על לבבי,
(גם (ובעיקר?) בשעת כתיבת השורות הללו...)
ולהוביל אותי בדרך כנה ועקבית עד אליך. בכל יום ויום, רק להיום.

מקווה למחוק את הכתובת הזו שמתנוססת על קירות האישיות שלי.
להמשיך להתקדם בצעד 4. להמשיך להתקשר לספונסר.
אלוקים, עזור לי לא להתפתות למחשבה שאצלי זה יהיה אחרת,
שאני יכול להרשות לעצמי מה שאחרים לא יכולים להרשות לעצמם.

אסיר תודה לאלוקים על שהתקדמתי היום בעבודת הצעדים.
עסקתי ברשימת הפחדים שלי כחלק מתוך צעד ארבע.
התבססתי על רשימות של עשרה פחדים,
שאותן אני כותב כל יום (משתדל), כחלק מה"כתיבה היומית",
ובחרתי מתוכן פחדים שמלווים אותי על בסיס קבוע ו/או שכיח.

הרגשתי כאילו מצאתי אוצר.
בכל פעם שפגשתי פחד נוסף,
הרגשתי תחושה פיזית של התרגשות,
ומחשבה חולפת בסגנון: "וואו! כמה נכון! אני באמת מפחד מזה!"

פחדתי שהספונסר, שאמר לי להתמקד במאה פחדים בלבד (?),
יאמר לי להפסיק, לאחר שכבר רשמתי 125 פחדים.
להפתעתי הוא דווקא עודד אותי להמשיך להתקדם עם זה.

עכשיו שהכדור בידיים שלי, אני מפחד "למרוח" את זה.
אני מפחד שיעברו עוד הרבה ימים מבלי שאתקדם דבר בצעדים.
אני מפחד שאמשיך להיות "תקוע" בצעד ארבע ואפול.
אני רוצה למסור את הכדור שבידיי לידי האלוקים
(ותודה ל"מי-אני" על הרעיון!)

***

אסיר תודה לאלוקים,
על (כמעט) 330 ימים נקיים,
בחסדו הגדול והאוהב,
בכוחו ולא בכוחי.

אני מבקש ממנו להשאיר אותי מחובר,
לתת לי את הכוח והאומץ לעשות את הפעולות שביכולתי,
ואת השלווה במינון הנכון (ולא במינון מוגזם שאליו אולי התרגלתי),
לגבי פעולות שאין באפשרותי להספיק אותן.
ושלא אשכח מאיפה באתי.
וכמה באמת סבלתי שם במצולות התאווה.
גם אם שחיתי במים רדודים יחסית.
גם במים רדודים מאוד אפשר לטבוע.

***

בדיוק היום חשבתי על כך
שלפני פחות משנה הגעתי לקבוצה הראשונה.
איך הכל היה חדש לי וקצת זר (אך קוסם!).
והנה חלפה כמעט שנה שבה אני נקי.
לראשונה בחיי.
זה נס שקשה לעכל.

אם היו אומרים לי בתחילת הדרך שאהיה נקי פרק זמן כה נכבד,
הייתי מאמין רק בגלל אותה הכחשה שחוקה ש"הפעם זה יהיה אחרת",
אבל בתוך תוכי אני חושב שבאמת הייתי מיואש.

***

ועוד מחשבה שחלפה בי היום.
הלכתי לקנות משהו ואז נכנסתי גם לסופרמרקט.
התרוצצתי בין המדפים הרבים,
ואז פתאום הכתה בי ההכרה:
"מה אתה מחפש?
לא חסר לך שום דבר!
אין פה משהו שאתה צריך!"
כזה אני.
מחפש עוד משהו
חדש, או טוב יותר,
גם כשיש לי הכל.

היום יצא לי להסתובב בחנויות בגדים.
המודעות הרבות על "סוף עונה"
צדו את עיניי וגרמו לי לחשוב
שהפעם אמצא משהו.

(אני מאוד בררן. גם בבגדים.
מאוד קשה לי למצוא משהו שאני אוהב,
משהו שאלבש ו"יעשה אותי שלם"... ).

לאחר שיטוטים וחיפושים רבים,
מצאתי (בשתי חנויות שונות, כמובן),
שתי חולצות שמצאו חן בעיניי.
אחת אפילו מאוד.
אבל, הן היו קצת קטנות עלי.
מידה אחת פחות.

מאוד התלבטתי אם לקנות.
מאוד רציתי את החולצות.
למרות שהן אינן תואמות למידתי.
חשבתי להתקשר לחבר להתייעץ, אולי אפילו לספונסר.
הנחתי שהם יגידו לי שלא לקנות אותן.
בסוף החלטתי שלא לקנות.

זה גרם לי למחשבות על כך,
שכמו בלבושי הגוף, כך בלבושי הנפש.

פעמים רבות אני רוצה לכופף את המציאות.
אני רוצה שמשהו שהוא לא במידה שלי / לא מתאים לי / לא שייך אלי,
כן יהיה במידה שלי / מתאים לי / שייך אלי.

אני לא מוכן לקבל את גבולות המציאות שלי,
בעצם, אני לא מוכן לקבל את מה שאני באמת,
בלי כל העטיפות הנוצצות ותוויות המותגים,
שאני כל הזמן מנסה להלביש על עצמי.

***

פעמים רבות, כשאני בחנויות בגדים, אני מתבלבל.

כבר בנערותי, אני זוכר סיטואציה,
בה הייתי עם אבי בחנות בגדים,
ובחנתי בקפידה זוג מכנסיים.
"זה לנשים" אמרה לי המוכרת...

זה קורה לי מאז עוד פעמים רבות.
ולא, אין לי איזו נטייה...

פעמים רבות אני גם עשוי לבחור בגד "לא קשור",
מבלי להבין שהוא לא תואם את הסגנון של מה שאני מייצג.

אני עשוי גם להתאים בגדים בצורה "לא קשורה".
לפעמים אין לי טקט בכל הנוגע להופעתי החיצונית
(ובנוגע לעוד הרבה דברים).

לאחר כמה וכמה הערות מאשתי, במהלך השנים,
אני מוצא את עצמי שואל לפעמים, במבוכה, את אנשי המכירות,
"זה מתאים גם לגברים? זה סגנון של מבוגרים או צעירים?"

היום קניתי לעצמי פריט כלשהו,
ולאחר מכן נוכחתי לדעת שזה בכלל, ככל הנראה, מיועד לילדים.
היו לי רגשות קשים סביב העניין.

אני חושב שכל זה קשור לניתוק שלי מהמציאות.
הניתוק הזה גורם לי לא להבין מספיק, את הקודים המקובלים בנושאים שונים, וביניהם בנושא הלבוש.
(אשתי ואחרים גם מרבים להעיר לי על איך שאני צריך לדבר עם אנשים בשיחות טלפון ובכלל).
סוג של אוטיזם, שלא נעים להכיר, ושאני מעדיף לברוח ולהתנתק גם ממנו.

גם התאווה שיחקה (ומשחקת) בכך תפקיד חשוב.
היא תדלקה (ומתדלקת) את הניתוק שלי מהמציאות.
היה קשה לי לפגוש בכנות את הניתוק שהיא גרמה לי,
וכך מצאתי את עצמי בורח ממני אליה,
מזוג זרועות אחד שלה אל זוג זרועות אחר.

גם כאן ניתן לומר, שכמו בלבושי הגוף, כך גם בלבושי הנפש.
לבושי הנפש שלי מנותקים מהמציאות שלה עצמה.

***

ואחרי כל הבלבלה הזאת והבלה-בלה-בלה הזאת, שלא אשכח:
אני, טהרני, חסר אונים לגמרי מול התאווה, מול עצמי ומול משימות חיי.
אין שום דבר בעולם שיכול להגן עלי בצורה אמיתית ולאורך זמן
ממנגנון ההשמדה העצמית שבניתי במשך שנים כה ארוכות.
ההגנה שלי צריכה לבוא מהכוח העליון.
מבקש להישאר מחובר אליו. היום. עכשיו.

לילה טוב ונקי לכולנו!
ולמושלגים: אל תשכחו להתכרבל עם איזה ספר טוב, "הספר הגדול" או "הספר הלבן", למשל...  :D ;D

יום מלא וגדוש טינה
על שלוש נשים
הבוחשות בקדירת חיי:
אשתי, אמי וחמותי.

מקווה להשתחרר
לא להישרף בלהבות הטינה.

***

אסיר תודה על 331 ימים נקיים.
בחסד אלוקים הגדול והאוהב,
בכוחו הגדול ולא בכוחי הדל,
לגמרי לגמרי לא מובן מאליו!

אסיר תודה על שהפורום קם לתחיה
הרבה יותר הודעות חדשות
(או שפשוט פחות ביקרתי פה היום?...)
וגם הבאנר החדש הזה בתחתית הדף:
"יש לך שאלה? נציג שמור עיניך ישמח לענות".

חסר אונים מול אובססיות של תאווה וטינה.

חייב לזוז.
מקווה לחזור לכאן בפרוטרוט בהמשך הערב,
ולשפוך יותר את אשר על ליבי.

אוהב אתכם תמיד!

טהרני.

וואי אחי, קיבלת אותה במשולש..לא מקנא בך,
אבל מתפלל עליך שתצא מהטינות האלה..
קטן עליך ממה שאני קורה עליך בפוסטים.
ההרגשה שלי שאם תשים את אשתך במקום הראשון, ותוודא שהיא קולטת את זה ,ממילא כל הדינים
יחלפו מעליך!

מחזיק ממך אחי!

תודה רבה יסוד התמימות.
שמח שחזרת להיות מעורב בפורום.




הבעיה, שמה שאתה קורא עלי בפוסטים,
הוא החלק היפה של התמונה.
יש עוד הרבה חלקים מכוערים,
שאני לא משתף בהם,
ואם כן, אז לא בפירוט.

בדיוק לאחרונה חשבתי לכתוב על זה.
הרבה יותר קל לי לכתוב בפירוט
את ההצלחות והתובנות היפות
מאשר את החולשות והמצוקות.




איך שאני חי היום,
(או יותר נכון,
איך שאני משתדל לחיות
(תוך קבלה של החלקיות)),
אני לא כל כך מתחבר למושג הזה,
ש"יש עלי דינים".

יש לי אלוקים שאוהב אותי,
יש לי "פגמי אופי",
אנוכיות, חוסר כנות ופחד,
שמולידים אצלי טינה.

אני צריך לעשות את העבודה המוטלת עלי,
ולהתבונן פנימה מתוך חיבור אליו (צעד 4-5),
ואז לבקש ממנו לשחרר אותי (צעד 6-7),
והוא פשוט עושה את זה.

הבעיה היא שאני מתעצל.
אני צריך לבקש ממנו לשחרר אותי גם מזה...

נ.ב. אינני בא להתווכח עם זה שיש ביהדות מושג של "דינים",
אני רק אומר, שאלוקים מתגלה בעולם בהרבה אופנים ובחינות,
(ואם אתה קשור לרבנו, ודאי תסכים עם זה, בעיקר עם ה"בחינות"... ),
ורצונו ממני, כפי שאני מבין אותו, הוא שאתחבר לבחינות שבונות ומקדמות עבורי.

לא כל אופני ההתגלות שלו בעולם נועדו עבורי
(עם כל החשיבות והמרכזיות שלי,
והתחושה ש"בשבילי נברא העולם" :D ;D).

שבוע טוב חברים!
אסיר תודה על 333 ימים נקיים!
בחסד אלוקים הגדול והאוהב!
בכוחו ולא בכוחי!

מלקה את עצמי חזק
על זה שלא עשיתי צעדים היום
או פעולות אחרות (חוץ מקריאה)
ועל (אי) סדר היום המבולגן שלי.

חשבתי שאולי כדאי שאחזור
לנוהל שהיה לי פה במשך תקופה
"לדווח" על פעולות שעשיתי במהלך היום.

***

במהלך השבת קראתי "שיחות התחזקות" על שובבי"ם.
הרגשתי טוב עם זה שאני יכול לקחת את זה למקום של עבודת הצעדים שלי.
לא למקום של הלקאה עצמית, אלא למקום של חיבור לקדושת הזמן.
יש עכשיו זמן מיוחד, שבו ה' רוצה לעזור לי להתקדם באופן מיוחד.
לסיים סופסוף עם צעד 4-5, ולהיכנס לעולם המשחרר של 6-7.  :

כשקראתי על התחזקות בשמירת הסדרים, חשבתי על התחזקות בעבודה יומיומית של פעולות התוכנית.
כשקראתי על תשובה על העבר, חשבתי על צעד ארבע.
כשקראתי על "קבלות" ביחד עם חברים, חשבתי על דיווח בפורום ו"סגירת מעגל" עם חברים
(משהו כמו: "עכשיו אני כותב עשרים דקות צעד ארבע, ואעדכן אותך כשאסיים". לו יהי! :).

***

ועוד משהו בעניין השובבי"ם:

לאחרונה חשבתי על כך,
שימי השובבי"ם מצטיירים אצלי,
כמפנים אליי אצבע מאשימה ומאיימת,

אבל אם אחשוב על פירוש המילה "שובבים",
אז אני בסך הכל מישהו קצת "היפר", קצת שובב (וקצת "שרוט"?),
שאיבד לגמרי את הכיוון.

עברתי על איסורים (בלי להיכנס לדיון האינסופי  :-[),
כי [b]באמת[/b] נכנסה בי רוח שטות. הייתי לא שפוי!

אז "שובבים" זה פשוט זמן כזה,
שאני השובב מבקש מאבי האלוקי,
שייתן לי קצת "ריטלין" רוחני,
שירגיע את השובבות שלי.
שיחזיר אותי לשפיות.

***

אני עסוק פעמים רבות בחיבור היהדות הצולעת והמקרטעת שלי עם התוכנית
(בעיקר ברמת המחשבה, כי לכתוב על זה אני לא ממש מספיק).

מצד אחד, זה טוב, היהדות שלי צריכה לצמוח מחדש ומתוך עבודת הצעדים,
מצד שני, אני מתחמק מה"keep it simple" ומעשייה פשוטה של המוטל עלי,
אני מתחמק ממפגש עם חוסר האונים שלי, ועם הצדדים הלא נעימים,
ומתמקד קצת באיפה שאני יכול להוכיח (?) שאני חכם ומבריק ושנון.
(במילים אחרות, אני מרבה לכתוב בפורום, במקום במחברת הצעדים שלי...)

***

בכל אופן,
שיהיה לכולנו שבוע טוב ונקי!
וברוח השובבי"ם,
שיהיה שבוע של "וארא",
שנחפש את אלוקים
שהוא יגלה עצמו בפנינו
ושרצונו יעשה בחיינו!

טהרני שבוע טוב
כיף לקרוא את דבריך כרגיל
המשך צעידה נעימה

תודה השואף,
כיף לקרוא את איחוליך כרגיל,
יש לך כבר שנה? :

***

ערב טוב ומבולבל ומבלבל עבורי,
חברים יקרים ואהובים.

זה שכתבתי שאדווח פה בפורום
על ביצוע פעולות יומיומית, עזר לי.
התקשרתי לחבר, ואמרתי לו,
שאני רוצה לפתוח איתו "מעגל" -
בתוך שעה וחצי, אודיע לו שעשיתי את הפעולות הבאות:
כתיבה יומית, טלפונים לשלושה חברים,
עבודת צעדים (!), קריאה בספרות.
בחסד אלוקים הספקתי הכל (!).

טוב, הקריאה בספרות התעכבה,
עקב חזרה מוקדמת של בני הבית,
שאותה השתדלתי לקבל בשלווה.

אני אסיר תודה על כך.
אני אסיר תודה גם על הנוכחות הרבה שלי בבית היום,
בהתחשב בעובדה שאני ממש לא חש בטוב.

אה, ואני אסיר תודה, על 334 ימים נקיים,
בחסד אלוקים הגדול והאוהב,
בכוחו. לא בכוחי.

***

מרגיש קצת "מקרטע".
אני לא מצליח לעשות פעולות.
לא מצליח לנהל סדר יום
(כפי שהייתי רוצה...).

דיברתי היום עם חבר,
שאני מתחבר להחלמה שלו
(נקי יותר משנה וחצי).
תיארתי בפניו את הרגשתי.

הוא אמר לי,
שמקובל הוא מחברים ותיקים,
שמי שעושה צעדים מהר מדי, לא נופל,
אבל מי שעושה אותם לאט מדי, פעמים רבות נופל...  :-\ :-[
זה מאוד דחף אותי, רק להיום, לעשות בזריזות את צעד 4,
להתקדם ככל האפשר בזמן שהקצבתי לכך.
הוא גם הביא אותי לרעיון שכבר חשבתי עליו,
לקבוע תאריך עם הספונסר שבו אשתף אותו בצעד 4
(מה שנחשב, בעצם, צעד 5).

***

ואגב ספונסר,
מאוד קשה לי עם הכיוון שלו,
שאני צריך לשמוע להדרכותיו באופן כללי.
אני הרבה יותר מתחבר לחברים ותיקים,
שאומרים שהם לא אומרים לספונסי (=המודרך)
מה עליו לעשות, אלא מספרים מה עבד להם. :-\

מי ייתן ויהיה האלוקים בעזרי,
ידריכני בדרך טובה,
תוך הורדת מפלס הגאווה (מן הסתם).

לילה טוב ונקי!

שלום טהרני.
איזה יומן מסע מדהים.
אשריך על ההתמדה ועל הכתיבה הרבה בו.
זה בלי ספק נותן לך הרבה בהחלמה.

מקווה שאצליח גם להתמיד כך ולכתוב. שבוע טוב!

בוקר טוב יאיר!
שמח לראותך שוב בפורום.

אשמח לראותך שוב בקבוצה.
קיבלתי הרבה מהכנות שלך.

אתה הולך לקבוצה אחרת,
או שקצת ירדת מהעניין לאחרונה?

כן, ירדתי מהעניין לגמרי בתקופה האחרונה, ועכשיו נראה לי שאנסה לחזור לאט לאט. נתראה בעז"ה בקבוצה!