אתה חושב שלחזור לאט לאט יותר יעזור לך?
אני שואל לא כדי לקנטר. כדי לברר.

על עצמי אני יכול לומר, שמאוד עזר לי "לקפוץ למים".

אמנם, לא נראה לי שאני מגדיר את זה "מהר מהר",
כי התעכבתי (ואני מתעכב), למשל, הרבה זמן בצעדים.
וגם חיפזון ולחץ מתדלקים את המחלה שלי.
אבל זה ודאי לא "לאט לאט".

מאוד עזר לי להרגיש ש"אני הולך על זה. עד הסוף. במלוא (?) הרצינות".

קצת בסגנון של מה שכתב הרב דסלר,
שחז"ל השתמשו בביטוי "חודו של מחט",
כי המחט חודרת עד הסוף מצד אל צד,
כך שגם אם הפתח קטנטן, הוא עמוק.

שלום חברים!
אסיר תודה על 335 ימים נקיים.
בחסד אלוקים הגדול והאוהב,
בכוחו ולא בכוחי.

***

היום אני בבית. חולה.
מקווה לכתוב עוד (הרבה) על כך בהמשך הערב.
עכשיו היה חשוב לי "לקפוץ" לספר על נקודת אור קטנה,
לפני שאשכח (כפי שקורה לי עם רוב מה שאני רוצה לכתוב כאן :-\).

אני אחד שסובל מרעשים. מאוד.
זה בא לידי ביטוי לאורך כל היום,
אבל במיוחד ובעיקר כשאני מנסה לישון.

היום ניסיתי לנוח,
ואחד הילדים שלי כדרר כדורסל בסלון,
תוך שהוא סופר בקול: "אחת, שתיים, שלוש..." וחוזר חלילה.
מיותר לציין שזה הפריע לי לישון.

בזמנים עברו, הייתי מיד גוער בצעקה רמה:
"אבא מנסה לישון! מה אתה חושב לעצמך?" או משהו בסגנון.

אבל היום, קרה לי נס. הגבתי לגמרי אחרת.
לא אמרתי לו שום דבר. שישחק. זה כל כך טוב בשבילו.
במקום זה פניתי במחשבתי לאלוקים ובקשתי ממנו:
"עזור לי להירדם למרות הכדרורים".

זה לא עבד לי בהתחלה.
אך בכל פעם ניסיתי לבקש שוב,
כשאני חושב לעצמי "מקסימום, אבקש ממנו להפסיק בעוד כמה דקות".
לא אכחד שהייתה גם לפחות פעם אחת, שאיזו צעקה עמדה לי בקצה הגרון.

למרבה הפלא, נרדמתי.
אני לא זוכר אם הוא הפסיק מעצמו או לא.
זה גם לא כל כך משנה.

הנס הזה, של השינוי בגישה, מדהים מבחינתי.

***

אני מרגיש קצת (?) מטופש,
שאלו ההצלחות שאני מספר עליהן.

מבקש מאלוקים לזכור,
שעלי למדוד את התקדמותי ביחס לעצמי.
שאני אדם חולה, בכל הנוגע למערכות יחסים,
וכל תגובה שפויה, מכילה ומאפשרת שלי,
היא פשוט נס.

עידן הניסים לא תם.
לפחות לא אצלי.

מטופש???
מדהים!!
אני מרגיש הרבה פעמים חוסר אונים מול הילדים שלי, בעיקר בכעס על הילדים שלי.
זה ממש כיף לשמוע על מה שכתבת!!!
המון בהצלחה בהמשך, אוהבים!

[quote author=טהרני link=topic=5245.msg69152#msg69152 date=1421010239]
,
יש לך כבר שנה? :



uote]
למען האמת לפי התאריך הלועזי עברה שנה
לפי התאריך העברי יש עוד כ 3 שבועות

שמחתי הבוקר לגלות שכמות הצפיות בדפי המסע שלי עברה את ה-10,000.
עם זאת, אני חושב שב-500 או 1000 צפיות ההתרגשות שלי הייתה רבה יותר.
אני שמח שאלוקים פרץ לתוך המערכת הפנימית שלי ועידן שם כמה דברים.

אני מרגיש את זה גם לגבי דיונים בפורום.
אני קצת פחות לוחמני.
קצת פחות יודע טוב מכולם.
קצת יותר נכון לשמוע ולקבל מאחרים.
הרבה יותר נכון לשמוח גם בהתקדמות חלקית ולא מושלמת.

אני מתלבט לגבי אופן כתיבת ההודעות במסע שלי.
פעמים רבות אני מקבץ כמה נושאים לא קשורים לפונדק אחד, כלומר, להודעה אחת.
ייתכן שבשביל הנוחות בקריאה, עדיף לחלק לכמה הודעות עם כמה כותרות.
יחד עם זאת, אני חושב שאני מונחה (גם) על ידי הרצון "לכבוש" את המקום הראשון בסטטיסטיקות הפורום:
להיות השולח הגדול ביותר, עם השרשור הארוך ביותר, עם זמן החיבור הארוך ביותר וכיוצא באלו.
ובכל זאת, נראה לי שעדיף כפי שהצעתי, גם אם אני לא מושלם.
הנס הוא, שיש לי נכונות מסוימת גם להתייעץ על כך.

ערב טוב ונקי,
חברים יקרים ואהובים.

אסיר תודה על 335 ימים נקיים,
בחסד אלוקים הגדול והאוהב,
בכוחו ולא בכוחי.

תודה הכובש על חיזוקיך.
מקווה שאזכה לראותך מחר.

מזל טוב השואף!
שתזכה לשנים רבות, נקיות וטובות

עדכון יומי של פעולות שעשיתי היום:
טלפון לספונסר, כתיבה יומית, קריאה בספרות,
טלפון לחבר (שנקי 3 שנים), עבודת צעדים (!),
עלייה לשלוש קבוצות טלפוניות.

אני חולה, והיום נשארתי בבית.

זה גרם לי לכמה מחשבות שמאוד תרמו לי:

א. מאוד קשה לי לקבל את רצון אלוקים בעניין הזה.
קשה לי לשכב במשך שעות ארוכות במיטה ולא לעשות כלום.
הרי אני, טהרני, חייב להספיק המון דברים ולהתקדם!
(כמובן, מדובר על הדברים שלי,
מה שנוגע לבית, לא כזה בוער לי :-[).

וכך סוחב אני וירוס עלום שם, במשך שבועות ארוכים,
כשבכל פעם אני מסרב לשמוע לדברי הרופא,
שאומר לי להישאר כמה ימים בבית ולנוח.

זה חוסר בכניעה וחוסר בקבלת רצון אלוקים עבורי.
אתמול הרגשתי כל כך גרוע, שכבר לא הייתה לי ברירה.
אבל אני חושב ומקווה שלמדתי קצת מכך.

(עוד עניין הוא חוסר הנעימות שלי מול הבוס.
אני מרגיש שהוא חושב שאני משתמט, מתחמק ומתעצל.
אני צריך לקבל את זה (אם כי זה מאוד קשה).
מותר לו לחשוב מה שהוא רוצה.
אני צריך להתמקד בעשיית מה שנכון עבורי).

[b]ב.[/b] הרופא כבר כמה שבועות לא סגור על מה שיש לי.
היום כשהייתי אצלו, הרגשתי (וגם אמרתי לו),
שמאוד הייתי רוצה כבר לדעת מה השם של מה שיש לי.
"ידיעת המחלה היא חצי רפואה".
מאוד קשה להיות חולה ולא להבין למה.
לא להבין מה קורה איתי.

זה בדיוק מה שקרה לי עם התאווה.
במשך שנים ארוכות לא הבנתי מה קורה איתי.
למה אני מגיע תמיד לתוצאות הפוכות לגמרי.
אני כל כך מתאמץ להישאר "נקי"
(אז עוד לא הכרתי את המושג...)
למה זה לא עובד? מה יש לי?

כשהייתי אצל מטפל,
והוא אמר שיש לי "אובססיה מינית" - שמחתי.
אני זוכר עד היום, למרות שחלפו שנים,
איך התקשרתי לאשתי ובישרתי לה בהתלהבות.
היום אני מבין שפשוט שמחתי שיש שם לבעיה שלי.
שאני לא סתם אחד מוזר. יש כאן בעיה מוכרת.

אמנם, עדיין לא הגעתי לתרופה הנכונה.
טרם זכיתי להגיע ל"בית החולים של ה'"
(הגדרה מקסימה של אחד החברים לאתר הזה),
שאליו אגיע רק שנים רבות לאחר מכן.

אבל עצם ההכרה בבעיה,
והניסיון לטפל בה מתוך ההכרה בה,
הפחיתו הרבה את האובססיות שלי,
והפכו אותי למכור "תקופתי" יותר.

[סוג של המשך להודעה הקודמת]

במידה מסוימת,
אני תולה את העובדה ש"הצלחתי"
להישאר נקי, כבר מההתחלה,
גם באותו טיפול שלא צלח.

הייתי כמו אותו שיכור,
שלא יכול להבין כלום מהתוכנית,
לפני שהרופאים ינקו את מוחו מהאלכוהול.

הטיפול עזר לי קצת להתנקות,
והכין את הקרקע לכניסתי לתוכנית.

לפעמים אני חושב שחבל
שלא הגעתי לקבוצות לפני עשר שנים,
כשהייתי אצל אותו מטפל.

אבל אז, מי היה בקבוצות?
אנשים שפרצו את גבולות המדיה
ונפלו בדברים חיים.
אני חושב שאם הייתי אז בקבוצות,
הייתי בשוק מהעובדה שיהודים חרדים עושים את זה,
והייתי מקבל לגיטמציה לעשות זאת גם...

אני חושב שגם זה שהתחלתי בקבוצות "שמור עיניך"
ורק אחר כך התחלתי להגיע ל-SA היה לי לברכה גדולה, מסיבה דומה.
רק לאחר שהבנתי קצת יותר מה קורה איתי ומה המחלה שלי,
הבנתי שלא כל כך משנה מה הסיפור של האדם שאיתי בקבוצה.
מה שמשנה הוא מה שאני יכול לקחת מאותו סיפור להחלמה שלי.
אם הייתי מגיע ישר ל-SA אולי היה נגרם לי נזק.

מדהים איך במבט לאחור, אני יכול קצת יותר לראות
איך אלוקים הוביל אותי בדיוק במסלול הנכון בשבילי.

שלום חברים יקרים!

אסיר תודה לאלוקים הגדול והאוהב,
על 336 ימים נקיים, בכוחו ולא בכוחי.

פעולות שעשיתי היום:
טלפונים לספונסר ולשלושה חברים,
השתתפות בשלוש קבוצות טלפוניות,
השתתפות בשתי קבוצות חיות ובחלק מסדנה,
קריאה בספר הגדול והלבן וכתיבה יומית.

אמנם, לא עשיתי צעדים,
אך אני מבקש מאלוקים לשמוח במה שכן עשיתי.

[חשבתי לכתוב, שאחרי הכל, גם הספונסר הוא לא אלוקים.
וגם אם הספונסר אומר שאם לא עשיתי צעדים לא עשיתי כלום,
אלוקים שאותו פגשתי אומר אחרת. לא יודע אם זה נכון :-\].

מקווה לבנות בקרוב פורמט מסודר יותר של פעולות יומיות,
של החלמה בכל תחומי חיי ולהמשיך לעדכן.

העדכון פה עוזר לי. בלעדיו, למשל, הייתי קורא היום הרבה פחות בספר הלבן.

היום נודע לי שיש חברים בקבוצה, המתלוננים על כך שאני מרבה להיעדר לאחרונה. (יש בקבוצה שני מזכירים, שתורו של כל אחד מהם בשבוע אחד).
אני אסיר תודה לאלוקים, שהעליתי להצבעה בקבוצה את השאלה האם אמשיך בתפקיד, כאשר אשתדל להגיע לפחות פעמיים בחודש, או שהם מעדיפים מזכיר אחר שימלא את התפקיד, ויגיע ארבע פעמים בחודש. הרגשתי די שלם עם העניין, וכשמישהו שאל מה זה משנה שאני לא נמצא, בשבועות שבהם אני לא מנחה את הקבוצה, התנדבתי להסביר שכך אני פחות מעורב במה שקורה ופחות מחובר לחברים. הסברתי גם, שלפי תוכנית הצעדים, אני אמור להיות "משרת שזכה לאימון" (וגם זה באופן זמני, כי יש תחלופה קבועה בתפקידים), ואם הקבוצה כעת איננה מוצאת אותי ראוי לאימונה, הרי שעלי לעזוב את התפקיד. הם החליטו שאשאר.
במהלך ההצבעה הרגשתי די נינוח. התפללתי את תפילת השלווה, ובמחשבתי ניסיתי לחשוב שמה שהקבוצה תחליט הוא רצון אלוקים בשבילי.

אני נזכר בשלבים מוקדמים יותר בדרך שלי בתוכנית.
בפעם הראשונה קצת (?) נעלבתי מכך שלא בחרו בי למזכיר (אפילו הוספתי זאת לרשימת הטינות האינסופית של צעד ארבע שלי). מה, הם לא רואים כמה אני מוצלח ושופע אור ואנרגיות חיוביות?
בפעם השנייה, לא ממש רציתי להתמודד על התפקיד, אך זה שהיה בתפקיד לפני דחק בי להתמודד, וחשבתי שזה נכון לתת את השירות הזה, למרות מאוד שלא מתחשק לי, בשביל להחלים יותר. הפעם התוצאות פחות הטרידו אותי, והפעם גם נבחרתי למזכיר הקבוצה, ודי שמחתי בכך.
בפעם הזאת, השלישית, בעצם יזמתי בעצמי אפשרות להפסיד את התפקיד, והייתי די נינוח עם העניין, אם זה מה שהקבוצה מרגישה שטוב לה.
חשוב לי (?) לציין שאני רחוק עדיין משלמות. מאוד. אבל מפלס הגאווה שלי ירד קצת. ומפלס הכנות וההקשבה למציאות כמו שהיא עלה קצת.
כשאני מספר על כך, אני פחות מרגיש את האגו הנפוח שלי (והוא עדיין נפוח). אני יותר מרגיש שאני מספר על דברים יפים שקורים בחיי. דברים שיש לייחס אותם לאלוקים (וגם אם עדיין אינני מייחס לו אותם בשלימות, אלוקים שפגשתי בצעד 2 הוא אחד שממש לא דורש ממני שלימות. הוא אלוקים שמכיל ומבין אותי, ולטובתי גם רוצה שאתקדם. כמו שתמיד רציתי (אך לא הצלחתי לבד)).

נשמע אולי קצת מטופש ומצחיק,
אבל רציתי לשאול בעצתכם:
היום דיברתי עם כותב ותיק בפורום,
והוא האיר לי על הכתיבה בשורות קצרות.
הוא טען שזה מאוד מקשה על הקריאה,
ושכדאי שאכתוב בשורות ארוכות רצופות.

אציין, שזה הפורום הראשון שלי, ברוך ה'! :
כשהגעתי לכאן אכן כתבתי בשורות ארוכות
ואז נתקלתי בשרשור של מישהו שכתב בשורות קצרות
התאהבתי ברעיון ומאז אני כותב כך.

אז מה דעתכם? (אשמח לשמוע כאן או בפרטי)
האם לכתוב כפי שההודעה נכתבה עד עתה, בשורות קצרות,
או שמא לנסח אותה כך:

נשמע אולי קצת מטופש ומצחיק, אבל רציתי לשאול בעצתכם: היום דיברתי עם כותב ותיק בפורום, והוא האיר לי על הכתיבה בשורות קצרות. הוא טען שזה מאוד מקשה על הקריאה, ושכדאי שאכתוב בשורות ארוכות רצופות. אציין, שזה הפורום הראשון שלי, ברוך ה'! : כשהגעתי לכאן אכן כתבתי בשורות ארוכות, ואז נתקלתי בשרשור של מישהו שכתב בשורות קצרות. התאהבתי ברעיון ומאז אני כותב כך.

אודה לכם מאוד על עזרתכם.

אשר יגורתי בא לי, ואף הרבה יותר מכך. בשלוש השעות האחרונות, מאז שעזבתי את הפורום ועליתי לישון, אני פשוט סובל מהתקפי שיעול מטורפים. עייף מאוד, אבל פשוט לא מצליח לישון מהעוצמות החזקות של השיעולים החזקים והכואבים, שכמותם לא זכור לי שחוויתי מעולם. (בקבוצה היום עוד אמרו לי שלא רואים עלי שאני חולה... המאור שבה כנראה החזירני למוטב).

ועם כל הכאב והסבל, שהוציאני מהמיטה והחזירני לפורום החביב עלי בשעה כה לא שפויה, יש לי שתי תודות לבורא עולמים:

א. היה קטע שבו, תוך כדי התקף שיעול כואב, לפתע היכה באפי ריח של בושם, מכיוונה של אשתי הישנה לצידי. לשבריר שנייה התענגתי עליו, התמלאתי ממנו, ואז תיכף מיד ומתוך קליטה שזה רעל בשבילי - ויתרתי. זה היה מדהים. ולא אני עשיתי את זה. הזדהיתי באותו רגע, עם חבר ותיק שסיפר שהוא בא לתת "מבט שני" באשתו, והרגיש שמלמעלה מסובבים לו את הראש.

ב. תוך כדי כל הכאב חלפה בי מחשבה, שכן, זה לא נוח לי ולא מובן לי, אבל משום מה כנראה אלוקים רוצה שאעבור תקופה כזו. שמחשבה כזו תחלוף בראש שלי, זה נס.

ועוד תודה:
ג. התרגשתי מאוד לראות היום בקבוצה שני חברים חדשים שהגיעו דרכי. אמנם, אני הרבה זמן בפורום, אך כמעט לא קרה שחבר הגיע דרכי לקבוצה שלנו (בדרך כלל לקבוצות אחרות, כך שלא יוצא לי לפגוש בהם). ושוב, אני לא חף מגאווה, כלל וכלל, אבל מרגיש שהערוץ המרכזי שזורם בנפשי הוא הכרת הטוב על הדברים היפים שקורים בחיי. לא אני הצלחתי להביא אותם. בורא עולם בטובו פעל דרכי.

ועוד תודה:
ד. מיוחד מאוד שאחרי כל כך הרבה שעות של כאב וסבל פיזי, אני מוצא נקודות טובות להודות עליהן.

ועוד אחת:
ה. לפני רגע הייתי בטוח שההודעה נמחקה לי (כפי שקרה לי הבוקר עם הודעה אחרת). גיליתי שהיא פשוט נשלחה בצורה חלקית, ולא נותר לי אלא להשלימה.

לילה טוב! מבקש מאלוקים לישון קצת, ואם לא, אז כלים לקבל את זה.

"אבא, יש לי מגפיים, אני יכול ללכת בשלוליות!" קרא היום בני הקטן בדרכנו הבייתה מהגן, ורץ להפגין את הדבר בשלולית קטנטונת בקרבת מקום. כשהוא אמר זאת, חשבתי שגם לי יש מגפיים. במשך שנים ארוכות ניסיתי להתמודד עם התאווה באינספור דרכים, אך תמיד בסופה של התמודדות, תמיד כשעברתי ליד שלולית, נפלתי, נרטבתי (במכנסיים... :-\). מאז שהגעתי לתוכנית, אבא קנה לי מגפיים. אני עובר באותן שלוליות, באותם מצבים ומקומות, ונשאר יבש מבלי להירטב, מבלי ליפול! יש לי טלפון, ואני כבר לא מתקשר בו למספרים לא ראויים (בבקשה אלוקים!), לפעמים אני ליד מחשב פתוח או פתוח חלקית, ואני כבר לא נופל, לפעמים אני ברחוב פרוץ, ואני לא מתנהג בו באותו אופן. אבל זה לא בגלל שנהייתי יותר גיבור. ממש לא. להיפך. זה בגלל שהבנתי שאני לא יכול להיות בשלולית שנקראת העולם הזה ולהצליח שלא להירטב, שלא ליפול. חברים טובים למדו אותי שיש דבר שנקרא מגפיים, שחרור והגנה מתאווה, ויש אבא שאפשר לבקש ממנו שייתן לי אותם, שקוראים לו אלוקים, והוא עושה את זה. מאז יש לי מגפיים. מאז אני לא נרטב. מאז אני לא נופל.

רק חשוב לי להוסיף: אבא לא מבקש שאשלם לו על המגפיים. הוא נותן לי אותם בשמחה ואהבה. מה שכן, לטובתי, הוא רוצה שאתקדם. הוא מבין שבשביל שיהיו לי חיים טובים, עמוקים ומספקים, בלי שאירטב (ואפול) באופנים אחרים (כן, ולמרבה הפלא, אפשר ליפול בעוד הרבה דברים מלבד התאווה), לא מספיק רק זוג מגפיים, צריך גם הרבה יותר מזה: סוודר, מעיל, כפפות, צעיף, כובע, מטרייה. שחרור מטינות, פחדים, ריכוז עצמי, הלקאה עצמית, רחמים עצמיים, ועוד הרבה (הרבה יותר מרשימת כל פריטי החורף האפשריים...). הצורה הטובה ביותר שאקבל את כל הדברים האחרים, היא על ידי שאעשה עבודה פנימית (שנקראת עבודת הצעדים). לכן, אבא עושה לי מבצע נושא פרסים. אני עובד והוא נותן לי עוד דברים. חשוב להדגיש, שזה לא בגלל שהוא קמצן, או שהוא מתעקש שאעשה כרצונו. הוא מנהל את זה בצורה כזו, כי כך אני נבנה בצורה הטובה והבריאה ביותר.

שיהיה לכולנו חורף בריא! שנצעד בביטחון בשלוליות התאווה ושנזכה לעוד הרבה יותר מכך! אבא-אלוקים עושה את זה! דברים טובים קורים!

[דבר אחד טוב שקרה לי עכשיו, למשל, הוא שבעקבות המשל השתמשתי ביחס אליו בביטוי "אבא", והרגשתי מאוד נוח, בסך הכל. זה ביטוי שבדרך כלל קשה לי להשתמש בו בעצמי וצורם לי כשאני שומע אותו מאחרים. אז אולי אני מרגיש קצת יותר קרוב אליו...].

טהרני היקר.

נראה שבעקבות המחלה שלך את יש לך לא רק התקפי שיעולים אלא גם התקפי פוסטים. אתה חייב לקחת איזה כדור או משהו שירגיע לך את זה. בזמן האחרון (מאז שהאריה ובג'ירפה גילו לי מי אתה  ), התחלתי לעקוב אחר היומן שלך, אבל אני לכבר לא מצליח לעקוב...
זה עושה תחושה טובה לקרוא את הדברים שלך. אתה נמצא במקום טוב מאוד.




נמצא אולי קצת מצחיק, אבל גם אני כשהגעתי לכאן, הרבה אחריך, כתבתי בשורות ארוכות. בזמן האחרון התחלתי לשים לב למישהו שכותב בשורות קצרות (אתה!), והתלחתי לנסות גם. וככל שאני נמסה יותר אני מתאהב ברעיון יותר...  ;D
אבל באופן כללי כקורא נראה לי שכאשר הרעיון ארוך עדיף לכתוב אותו בגושים ארוכים, זה מקל על הקריאה, על ראיה של כל הנושא בפעם אחת. כשזה משהו קצר, שלא מצריך יותר משתי לחיצות גלילת המסך למטה - שורות קצרות יותר יפות.
זוהי דעתי.

בהתחלה חשבתי שהתכוונת לעקוץ. אחר כך גיליתי שרק אלוקים התכוון לעקוץ (דרכך ). נראה שהמחלה הזמנית של השיעולים עזרה לי לגלות צדדים נוספים של המחלה הקבועה שלי. בדרך כלל אני מאוד עמוס (ולמרות זאת שורץ בפורום בכל רגע פנוי), ועכשיו כשאני בבית יש לי הרבה יותר אפשרות לכתוב פה. בלשון התוכנית קוראים להתקף הפוסטים הזה "אגוריאה", שלשול של אגו. כנראה, שאני סובל לא רק משיעולים אלא גם משילשולים. ;D




זה מה שאני משדר כאן לאחרונה. ואני באמת מרגיש שקורים איתי דברים יפים לאחרונה. אבל יש לי תחושה שמאחורי זה מסתתרים (?) גם כמה וכמה (וכמה!) דברים לא טובים. במיוחד אגו. כפי שכתבתי, אני מרגיש שהמפלס שלו קצת ירד, אבל אני מאוד מתקשה להיכנע ולוותר עליו באמת, וגם נראה לי שהגעתי עם נקודת פתיחה של מפלס אגו גבוה משל חברים אחרים (ואולי זה גם סוג של אגו, שאני הכי גאוותן פה? ).







תודה. עזרת לי מאוד.