אשתי יצאה עם הילדים עד 18:00, כדי לאפשר לי זמן לקידום עניינים חשובים.
הנטייה שלי היא להימרח ולעשות דברים חשובים כמו אכילת גלידה במשך שעות ארוכות...

אני רוצה לכתוב כאן לו"ז שנראה לי טוב בעיני אלוקים (והאמת שזה מה שבתוך תוכי גם אני רוצה):
16:30-17:10 תפילה, השלמת כתיבה יומית, התקדמות בצעד 4.
17:10-17:40 קידום ענייני העבודה.
17:40-18:00 ארגון הבית לקראת החזרה שלהם, שיהיה נעים לחזור אליו,
וגם התכוננות נפשית לכך שהם יבואו (בהמוניהם!), ואני לוקח אחריות על הילדים, ומאפשר לאשתי רגיעה ומנוחה.

מקווה לעדכן שעמדתי בכך. ואם כן, זה היה גם ובעיקר בזכותכם ובזכותו. כשאני לעצמי, מה אני?...

הם חזרו מוקדם... :-\
אסיר תודה על שפחות או יותר נצמדתי לתוכנית, במריחות קלות. פתיחת המעגל פה מאוד עזרה לי.
מתפלל לשלווה ולנכונות "לזרום" עם מה שנצרך פה בבית, ולא עם התוכניות שלי, ולעשות זאת בשמחת הנתינה, ולא בפנים החמוצות של הריכוז העצמי...

תודה טהרני,

כ"כ יפה לראות אותך מתמודד ככה יומיום לפי התוכנית ולפי הרצון האלוקי שנדרש ממך,

תמשיך הלאה להתמודד ולשתף,

מחזק מאוד .

תודה אריאל,

שלום חבר חדש! ברוך הבא לפורום!

לצערי לא קראתי את הודעתך... בשל האובססיה הקשה שלי לפורום, הספונסר שלי הדריך אותי רק לשתף כאן, ולא לקרוא שום הודעה (האמת, שזה מביא לחיי הרבה שחרור (בייחוד לאור העובדה שיחד עם זה גם "הורדתי" אתרי חדשות ואתרי מוסיקה)).

אני מקווה שהודעתך לא הייתה עקיצה בסגנון של "מה אתה משתף בענייני משחת שיניים בפורום למכורים למין?!...". :-[
במבט ראשוני, זה באמת מאוד לא קשור, אבל בשבילי כרגע זה מאוד קשור.

שמעתי מחבר שנקי זמן רב (יחסית אליי), שציטט פרופ' שנחשב מומחה מספר אחת להתמכרות למין, שאמר שהחלמה פירושה הקפדה על חוט דנטלי בצחצוח השיניים... למיטב הבנתי, הוא התכוון לומר (באופן יצירתי), שהמחלה האכזרית של התאווה הורסת את כל תחומי החיים, וההחלמה אמורה לבנות את כולם. אני באופן אישי חווה תהליך (איטי והדרגתי!) של תחיית המתים בכל תחומי חיי. רק להיום.

אם תרצה להיות בקשר טלפוני, אשמח מאוד. שלח לי הודעה פרטית במידה ואתה מעוניין (והוא הדין לכל באי הפורום, חדשים גם ישנים).

1. הנחת תפילין – כן, בצהריים (ב"ה. בלי העדכון הזה הייתי...).
2. ירידה על הברכיים – כן, בצהריים.
3. כתיבה יומית – כן, בצהריים.
4. קריאה בספר הגדול (לפחות דף אחד) – כן.
5. קריאה בספר הלבן (לפחות דף אחד) -
6. הגעה לעבודה בזמן – לא...
7. טלפונים לפחות לשלושה חברים -
8. קבוצות טלפוניות (לפחות להצהיר) - 2
9. קבוצות חיות – לא...
10. טלפון לספונסר – כן (ראה להלן)
11. עבודת הצעדים – כן, קצת.
12. עזרה בבית (לפחות חצי שעה) – כן.
13. זמן איכות עם הילדים – לא... אולי להיפך...
14. קידום ענייני העבודה בבית (לפחות חצי שעה) – כן.
15. צחצוח שיניים – כנראה, בסוף השיתוף.
16. מקלחת – נשמור את זה למחר בבוקר... הכי חשוב זה לישון ב-22:00 (בבקשה אלוקים!)
17. שינה ב-22:00 (בלילה הקודם) – ממש לא. בסביבות 0:00+.

אני על זמן שאול. מקווה לעלות לישון היום ב-22:00 ויהי מה... מקווה להספיק לשתף כמה שיותר.

מתלבט אם לשתף בזה. אבל להשאיר את זה אצלי יהיה יותר גרוע. "אני חולה כמו הסודות שלי". ובכן, אני ואשתי נוסעים לכנס גדול של SA, שמתקיים השבוע. מסיבות שונות, החלטנו לשכור חדר במלון, ואשתי העדיפה שהחדר יהיה במלון היוקרתי (?) שבו מתקיים הכנס, כדי שתוכל לנוח במהלך הכנס.

כרגע אנו בתקופה שריבון העולמים אוסר עלינו לקיים יחסים...

מצד אחד, נראה לי מוזר וגם "בזבוז" להזמין חדר במלון, ועוד חדר יקר יחסית למקומות אחרים. הייתה לי גם מחשבה הזויה ובלתי שפויה לחלוטין, שהאוירה של המלון תגרום לאשתי (שהיא די דוסית וגם עייפה בשעות מוקדמות) ליזום יחסים למרות האיסור. מחשבה שגם גרמה לי להתעוררות מינית מוחשית. מודה לאלוקים על השחרור.

מצד שני, אני שמח שאיך שהוא מבליחה ההכרה לתוך המוח המסומם והאטום שלי, שלשכור חדר בשביל הצורך האמיתי של אשתי במנוחה ביישוב הדעת שווה ומשתלם לא פחות, ואפילו הרבה יותר לאין ערוך, מאשר בשביל הצורך המדומיין שלי בקיום יחסים ללא הפרעות.

***

בשיחה עם הספונסר, סיפרתי לו שאתמול יצאתי לקנות גלידות, במקום לישון ב-22:00... הוא הזכיר לי את אשר אמר לי כבר פעמים רבות בעבר – לנהל מעקב על איך מתנהל היום שלי. מקווה להתחיל לעשות זאת כאן ממחר, בעזרתו יתברך.

הוא אמר לי שאם אני רוצה, יש עבורי אפשרויות של צורות חיים אחרות, כמו שחייתי בשלושים השנים האחרונות... (במילים אחרות, לחזור להשתמש בתאווה). אמרתי לו שזה לא חיים, והוא הגיב שלדעתו, אם אעשה כראוי את התוכנית ואת מה שהוא אומר לי, במבט לאחור, אחשוב שגם צורת החיים הנוכחית שלי אינה חיים. אני נוטה להסכים איתו...

בוקר טוב חברים יקרים!

הבוקר התעוררתי בסביבות חמש (במקום חמש וחצי) בעקבות משהו שאשתי עושה פעמים רבות ותמיד מעיר אותי מוקדם. אני אסיר תודה על כך שהטינה היא חלשה ועמומה יחסית (פעם הייתי מסוגל להעיר אותה ולצעוק עליה מרוב תסכול  :-\ :-[).
שלחתי SMS לחבר בחו"ל לבדוק אם הוא ער, והוא שלח לי הודעה שעכשיו אצלו שבע וחצי בערב. הוא גר בחוף המערבי של ארה"ב, ויש הפרש של עשר שעות אחורה (!). התקשרתי אליו הצהרתי והודיתי בפניו שאני מכור לתאווה ושאני חייב שאלוקים יהיה נוכח בחיים שלי, אחרת הכול תקוע. אמרתי לו שעכשיו אני מבין למה אלוקים ברא עולם עגול עם הפרשי שעות. זו ממש דרך נפלאה להתחיל בה את היום. סיימנו את השיחה בכך שאיחלתי לעצמי יום נקי ולו לילה נקי... מקווה שזה יהפוך לנוהל קבוע.
עד עתה (6:00) עסקתי בפעולות של התוכנית: כתיבה יומית, קריאה בספרות ושיחה עם חבר.
כעת אני רוצה לשתף בלו"ז שנראה לי שאלוקים רוצה ממני בשעה וחצי הקרובות. אני לא יכול לעשות זאת לבד, והביחד, אתכם ועם אלוקים, מאוד עוזר לי.
6:00-6:30 תפילה קצרה, ארגון הבית
6:30 מקלחת.
6:45 הכנת אוכל לילדים ועזרה בארגונם (ואם יש "זמן מת", להמשיך בארגון הבית...).
7:20 לצאת לעבודה.
מבקש מאלוקים שיהיה עמדי.
תודה ויום טוב ונקי לכולנו!

ערב טוב חברים יקרים!

אני אסיר תודה על 364 ימים נקיים, בחסד אלוקים הגדול והאוהב, בכוחו ולא בכוחי.
אני מודה לו על כל יום ומבקש ממנו לסיים את היום הזה בנקיות.

פעולות שעשיתי ולא עשיתי היום:
1. הנחת תפילין - כן.
2. ירידה על הברכיים - כן.
3. כתיבה יומית - כן.
4. קריאה בספר הגדול (לפחות דף אחד) - כן.
5. קריאה בספר הלבן (לפחות דף אחד) - כן.
6. הגעה לעבודה בזמן - כן!!! גם התחלתי לעבוד בזמן, והרבה יותר נצמדתי ללו"ז הנדרש ממני בעבודה. אני אסיר תודה על כך. זה עשה לי ממש טוב. התלבטתי אם לעלות לקבוצה הטלפונית של שמונה למשך כמה דקות, שמתנגשת עם זמן שאני אמור להתחיל לעבוד בו. הבנתי שרצון אלוקים הוא שאוותר על הקבוצה, ואעשה את המחויבות שמשלמים לי עליה.
7. טלפונים לפחות לשלושה חברים - לא. רק לאחד. משמיים בדיוק הספונסר דיבר איתי היום על החשיבות בטלפונים בזמנים הקלים, כדי שיהיו לי כוח ונכונות להרים אותם בזמנים קשים...
8. קבוצות טלפוניות (לפחות להצהיר) - קבוצה אחת.
9. קבוצות חיות - לא...
10. טלפון לספונסר - כן.
11. עבודת הצעדים - כמעט ולא.
12. עזרה בבית (לפחות חצי שעה) - כן. בבוקר.
13. זמן איכות עם הילדים - לא.
14. קידום ענייני העבודה בבית (לפחות חצי שעה) - לא.
15. צחצוח שיניים - דקות תגדנה...
16. מקלחת - כן, בבוקר.
17. שינה ב-22:00 (בלילה הקודם) - כמעט. ב-22:15.

היי טהרני,,

קונה אותי לקראת את הפוסטים שלך,
כמה כנות וגילוי לב,,,

נהנתי גם לשמוע אותך היום בקבוצה !

תמשיך הלאה,,, אתה מחזק-מחזיק עוד הרבה חברים בצעדים שלך !!

אריאל.

שלום אריאל!
שוב נבצר ממני לקרוא את הודעתך, בעקבות הנחיית הספונסר (המדריך הרוחני שלי) להימנע למשך תקופה מקריאת הודעות בפורום, ולהסתפק בכתיבת שיתופים בלבד.
אשמח מאוד לשוחח עימך. אשלח לך כעת את המספר שלי בהודעה פרטית.

***

אתמול אני ואשתי היינו בכנס גדול של החלמה שהתקיים בירושלים, בהשתתפות מאות מכורים ונשותיהם, ובהשתתפות אורח מחו"ל, מראשוני החברים בתכנית הצעדים למכורים למין, שנקי במשך קרוב לשלושים ואחת שנה (!).

אני אסיר תודה לאלוקים על הדרך שבה אשתי הגיבה לכנס. לפני הכנס (כמו לפני השבת למכורים), הייתי מלא פחדים, שאשתי תפגוש סיפורים קשים, ותפתח בסדרת חקירות קשה ונוקבת. בפועל זה היה הפוך לגמרי. החיבור בינינו העמיק, והיא לא הביעה טינה על המחלה שלי. אני חושש מהעתיד, אבל צריך לשמוח בהווה! זה פשוט נס. האופן שבו היא מקבלת אותי ואת התוכנית שאני נמצא בה.

הייתי יכול לתלות זאת בעצמי, בכך שרואים בבית את ההתקדמות שלי, בכך שאני משמיע "פנינים" של התוכנית בכל עת מצוא (ובכל עת קושי שלה. זה מאוד עוזר לה). אבל בתוך תוכי אני יודע, שההשתדלות הקטנה שלי להכניס את התכנית לבית, היא לא תשלום מספיק על הנס הגדול שקורה כאן. זה כמו שאתן למישהו מאה שקלים, ובתמורה אקבל ממנו מרצדס חדשה... זה נכון גם לגבי הנס הגדול של הנקיות והמפוכחות (החלקית) שלי בשנה האחרונה. אני יכול לתלות זאת בפעולות ש(לא כל כך) התמדתי לעשות. אבל הפעולות הקטנות (והחשובות!) האלה לכשעצמן, לא יכולות לחולל את הניסים הגדולים האלה. זה באמת ובתמים בכוחו ולא בכוחי.

***

קשה מאוד, ובעצם בלתי אפשרי עבורי, לתאר במילים את מה שהתחולל שם בכנס. האירוע היה מאורגן להפליא, עד פרטי הפרטים הקטנטנים, העיצוב היה מרשים ויפהפה, המסרים היו עמוקים, מלמדים ומרגשים. אבל יותר מכל, הדבר החשוב והעוצמתי ביותר עבורי, הייתה תחושת ה"ביחד". מאות אנשים ממגזרים שונים (רובם ככולם מהמגזרים השונים של שומרי המצוות ו"חילונים" ספורים), חשים קירבה ואהבה כנה זה כלפיי זה (שהתבטאה בצורה מיוחדת מאוד בהרקדה הסוחפת שבסוף הכנס). נכונים לקבל זה מזה. לקבל האמת ממי שאמרה. מוכנים לדבר בכנות על הפינות הנסתרות ביותר של המתרחש במעמקי אישיותם. חשים שותפות. חשים שישנה דרך החוצה (או אולי דרך פנימה...). חשים תקווה. חווים בצורה מוחשים כוח אלוקי שזורם ופועל דרכם, אוהב אותם ומטיב להם. וכל התיאורים הללו לא ממצים.

***

שוחחתי בכנס עם אחד החברים שנקי פרק זמן נכבד (בכלל, זה אחד הדברים המדהימים בתוכנית. אדם שנקי כמה שעות, יכול לשוחח ארוכות ועמוקות עם אדם שנקי כמה שנים. אין מעמדות. הדבר היחיד שיש הוא, שכאשר יש מישהו שהתוכנית עובדת בשבילו לאורך זמן, מבינים שצריך ללמוד ולקבל ממנו כיצד לעבוד אותה. יש בכך היגיון רב, אם כי אני מבין את המתקוממים על כך [וגם אני לפעמים ביניהם...]).

הוא סיפר לי שכנראה בקרוב הוא הולך לכתוב בפורום הקדוש שלנו, והוא אף קנה סמארטפון לשם כך. אמרתי לו שהפורום מאוד עזר לי במהלך השנה הזו, ויחד עם זאת פיתחתי אובססיה קשה אליו. הוא אמר לי שגם הוא חושש להישאב לכך. התחברתי מאוד לכנות שלו, ולכך שגם אחרי שנים של נקיות הוא מרגיש שלכשעצמו הוא חסר הגנה, חסר תעודת ביטוח. ההגנה שלו צריכה לבוא מהכוח העליון.

***

לבקשתה של אשתי, שכרנו חדר במלון בו התקיים הכנס, ואני אסיר תודה לה על הרעיון. בסופו של דבר, זה מאוד הקל גם עליי, שיש מקום לנוח בו בצהריים ולשים בו את החפצים, שבסוף הכנס אפשר פשוט לעלות לחדר, במקום נסיעה ארוכה ומטלטלת הבייתה.

הרבה דברים בחדר לא פעלו כראוי: סתימה בכיור, פח שבור, מקלחת מקרטעת, קומקום חשמלי שלא מפסיק לעבוד כשהמים רותחים... הייתה לי קצת טינה על העניין, ודמיינתי איך אני פונה למלון בטענות על כך. אני אסיר תודה שבסופו של דבר, הכתה בי המחשבה שאני צריך להתמקד בחיובי. זה מאוד עזר להפחית את הטינה, אם כי לא לסלק אותה לגמרי (בשביל צריך צעדים 4-7 ובשביל זה צריך נכונות ובשביל זה צריך להתפלל על נכונות, או אפילו להתפלל שאתפלל על נכונות...)

***

בחלקים מסוימים של הכנס אשתי לא הרגישה טוב, ורצתה שאשאר לידה. עשיתי זאת במשך זמן ארוך, והיא החלה להרגיש לא נוח עם זה שאני מפסיד את הכנס. אמרתי לה שחלק חשוב של ההחלמה הוא בבית, ואם היא צריכה אותי, אשאר לצידה אפילו עד סוף הכנס (עם המשפט האחרון הייתה לי נכונות והזדהות ברמה של 80%, והיא היה מעורב כנראה גם בשיקולים זרים של תשומת לב מאשתי ויותר סיכוי לקשר פיזי (לטווח הרחוק, כי בימים אלה זה לא אפשרי). ועם כל זה אני מאוד שמח בכך. בשבילי זו התקדמות). אשתי מאוד העריכה את ההתחשבות בה, ובסופו של דבר, גם היינו ברוב הכנס.

החדר איפשר לנו לשוחח שיחה קרובה ועמוקה ללא הפרעות. אלוקים היה שם. אשתי העלתה תופעה שכיחה בביתנו, שבה היא נמצאת עם הילדים, כשכל אחד מהם מנסה בדרכים שונות (ומאוד לא נעימות) לקבל את תשומת הלב שלה. היא מרגישה שהיא נקרעת לחלקים כמספר הילדים. ואז אני מגיע הביתה... מצד אחד, סוף סוף יש מי שיעזור עם הילדים, אך מצד שני, אני גם דורש את תשומת הלב שלה בצורה מוחלטת, מה שגורם לה להיקרע פעם נוספת. אני אסיר תודה על האפשרות שלי לקבל ולהכיל את הביקורת המוצדקת שלה, ולהבין באיזה ריכוז עצמי חולני (איי!) אני נמצא. אמרתי לה, שהשהות הקצרה שלנו ביחד, הוכיחה לי עד כמה היא באמת איתי, ועד כמה היא אכן מקשיבה לי, ושכשזה לא קורה בבית, זה באמת כתוצאה מהעומס הרב. הבטחתי להשתדל לא להעמיס עליה בזמנים כאלה, ולבקש את הקשבתה ותשומת הלב שלה בזמנים שקטים ונוחים יותר. ביקשתי ממנה גם להוסיף ולהעלות את הנושא, במידת הצורך, מכיוון שבפעם אחת זה לא יחלחל מספיק לתוך ההכרה שלי.

***

בסוף הכנס התקיימו הופעות קצרות של חברים לתוכנית. רציתי לעלות ולבצע את "תפילת השלווה", בלחן שאלוקים שלח לי בחול המועד פסח, בתחילת הדרך שלי בתוכנית. קצת חששתי. לא מספיק התכוננתי. ישבתי קצת על העיבוד, והשמעתי לאשתי. היא מאוד עודדה אותי להופיע, ואני מודה לה על כך.

במהלך ההופעות (לא רק שלי), חשתי דבר מיוחד מאוד. לא היה ממש משנה מה האנשים שעלו על הבמה עשו. הקהל השתדל להתחבר ולפרגן. האהבה שבין כולם היא שגרמה לכך. קצת כמו אב שבנו מגיש לא ציור והוא (באמת!) מתרגש ומתפעל ממנו. הרמה לא כל כך משחקת תפקיד. מה שחשוב הוא שבנו האהוב עשה זאת.

***

מאוחר בלילה, אחרי הכנס, הייתי מתוסכל מכך שאין אפשרות להתחבר לפורום (האינטרנט האלחוטי היה כרוך בתשלום, שהייתי מוכן לשלם, ובתהליך הרשמה ארוך ומייגע שלא הייתה לי סבלנות אליו). החלטתי להתקדם בצעד ארבע. ואז גיליתי לתדהמתי, שטבלת הפחדים שלי (שכוללת גם דברים אישיים מאוד, כמו פחדים סביב יחסי אישות מותרת) נעלמה. אולי היא בבית לעיני הבייביסיטר הילדים, אולי היא באוטובוס לעיני השכנים... אני אסיר תודה שהתאפשר לי לעלות לקבוצה של 23:00 ולשחרר את זה.

תודה חברים. תודה אלוקים.
שנזכה לצעוד בדרך של נקיות ומפוכחות, ושל חיבור אמיתי וכנה לאלוקים, לאחרים ולעצמנו.

לילה טוב חברים!
טהרני, מכור לתאווה, נקי בחסד אלוקים הגדול והאוהב, במשך 366 ימים.
מודה לו על כל יום, ומתפלל לסיים את היום הזה בנקיות.

1. הנחת תפילין – רביעי וחמישי: כן.
2. ירידה על הברכיים – רביעי וחמישי: כן.
3. כתיבה יומית – רביעי: כן (בבוקר באוטובוס), חמישי: כן (אחר הצהריים).
4. קריאה בספר הגדול (לפחות דף אחד) – רביעי וחמישי: כן.
5. קריאה בספר הלבן (לפחות דף אחד) - רביעי וחמישי: כן.
6. הגעה לעבודה בזמן – לא רלוונטי לימים האלה.
7. טלפונים לפחות לשלושה חברים – רביעי: לא. חמישי: לא. אני עונה לחברים, וגם משתדל לחזור אליהם, אבל לא מתקשר בעצמי. זה מאוד מסוכן. אני צריך לזכור שלא רק אחרים לא יכולים לבד. אני לא יכול לבד. אני צריך עזרה של אחרים. עזרה של אלוקים. אני צריך להתקשר ולבקש עזרה.
8. קבוצות טלפוניות (לפחות להצהיר) – רביעי: 3. חמישי: 2.
9. קבוצות חיות – רביעי: לא (אך שמעתי כמה מסרים חיים בכנס). חמישי: לא.
10. טלפון לספונסר – רביעי: ניסיתי ולא תפסתי אותו. חמישי: ניסיתי. קיוויתי וכמעט התפללתי שלא יענה (קשה לי לשתף אותו באיך שהיום שלי נמרח, ובעוד כמה דברים...). וכך היה...
11. עבודת הצעדים – רביעי: דווקא היה בתכנון, אבל איבדתי את רשימת הפחדים שלי...
12. עזרה בבית (לפחות חצי שעה) – רביעי: כן. חמישי: נראה לי שכן, אבל בצורה די נמרחת.
13. זמן איכות עם הילדים – רביעי: לא. חמישי: כן. ממש.
14. קידום ענייני העבודה בבית (לפחות חצי שעה) – רביעי: לא. חמישי: כן, אבל פחות מחצי שעה...
15. צחצוח שיניים – רביעי: כן. חמישי: מקווה ומאמין שזה יקרה.
16. מקלחת – רביעי: לא. חמישי: כן.
17. שינה ב-22:00 (בלילה הקודם) – בליל רביעי: לא. הספונסר "אישר" לי לישון ב-23:00 כדי לארגן מתנדבים לכנס. בפועל הלכתי לישון בסביבות 23:30. בליל חמישי: הלכתי לישון בערך ב-00:00. היום יש לי עוד מלא מה לעשות, אבל נראה לי שנכון לישון. מקווה ומתפלל לעשות זאת.

עוד דבר טוב שאני די מתחיל לעשות - לכתוב מה אני עושה לאורך שעות היום, כהנחיית הספונסר. לא מעודד במיוחד. :-\ אבל ההכחשה היא אם כל חטאת (במובן של אם כל חסרון).

שבוע טוב חברים!

טהרני מכור לתאווה, נקי בחסד אלוקים 368 יום.

1. הנחת תפילין – שישי: כן. שבת: לא רלוונטי...
2. ירידה על הברכיים – שישי: כן. שבת: כן. בבית הכנסת (הפעם ראה אותי חבר, אבל אחד שיודע שאני בתוכנית...).
3. כתיבה יומית – שישי: כן. מוצ"ש: לא.
4. קריאה בספר הגדול (לפחות דף אחד) – שישי: לא. שבת: כן.
5. קריאה בספר הלבן (לפחות דף אחד) – שישי: לא. שבת: כן.
6. הגעה לעבודה בזמן – שישי: שתי דקות איחור. שבת: לא רלוונטי.
7. טלפונים לפחות לשלושה חברים – שישי: לא... שבת: לא...
8. קבוצות טלפוניות (לפחות להצהיר) – שישי: אולי 1. מוצ"ש: אולי של 22:00.
9. קבוצות חיות – לא...
10. טלפון לספונסר – שישי: כן. מוצ"ש: לא רלוונטי (הוא בחו"ל. אצלו עדיין שבת).
11. עבודת הצעדים – שישי ומוצ"ש: לא.
12. עזרה בבית (לפחות חצי שעה) – שישי ומוצ"ש: כן. הרבה יותר.
13. זמן איכות עם הילדים (לפחות חצי שעה) – שישי ומוצ"ש: כן!!!
14. קידום ענייני העבודה בבית (לפחות חצי שעה) – שישי ומוצ"ש: לא...
15. צחצוח שיניים – שישי: לא. מוצ"ש: בע"ה אחרי השיתוף הזה.
16. מקלחת – שישי: כן. מוצ"ש: מקווה שמחר בבוקר...
17. שינה ב-22:00 (בלילה הקודם) – ליל שישי: בערך 23:30. ליל שבת: כן. היום גם כן בע"ה, אולי באיחור של כמה דקות.

מקווה לשתף מחר בבוקר. כרגע הדבר החשוב ביותר הוא להתארגן לשינה בזמן.

שלום טהרני,

אני קורא כל יום את התיאור שלך וכ"כ נהנה,,
צריך בשביל זה כזאת משמעת חזקה, ועוד הרבה יותר מזה,,,,
וזה קונה אותי !!
כל הכבוד,

תמשיך לשתף!!  זה בונה אותי !!

בהצלחה !

שלום חברים וערב טוב!

הכינוי שלי הוא טהרני. אני מכור לתאווה.
אלוקים שומר אותי נקי בכוחו וחסדו הגדול, במשך 369 ימים.
אני מודה לו על כל יום. מתפלל לסיים את היום הזה באותו אופן.
מבקש ממנו להיות מחובר אליו וקשוב לרצונו לאורך היום.

פעולות של החלמה ושל חיים שעשיתי ולא עשיתי היום:
1. הנחת תפילין – כן.
2. ירידה על הברכיים – כן (גם אתמול לפני השינה. מומלץ!)
3. כתיבה יומית – כן.
4. קריאה בספר הגדול (לפחות דף אחד) – כן.
5. קריאה בספר הלבן (לפחות דף אחד) – כן.
6. הגעה לעבודה בזמן – כן. אפילו כמה דקות קודם.
7. טלפונים לפחות לשלושה חברים – לשניים, אבל גם בשביל להתייעץ על כמה דברים. נראה לי שכדאי לעשות שלושה טלפונים שבהם אני אך ורק מבקש עזרה, ולא מראה כמה אני חכם / מחלים /  מתלבט איך לעזור לזה שלא מצליח להישאר נקי... (כי אני כמובן (???) מצליח...)
8. קבוצות טלפוניות (לפחות להצהיר) – 3.
9. קבוצות חיות – הלוואי.
10. טלפון לספונסר – כן.
11. עבודת הצעדים – כן.
12. עזרה בבית (לפחות חצי שעה) – כן.
13. זמן איכות עם הילדים (לפחות חצי שעה) – כן.
14. קידום ענייני העבודה בבית (לפחות חצי שעה) – כן.
15. צחצוח שיניים – כן.
16. מקלחת – כן, בבוקר.
17. שינה ב-22:00 (בלילה הקודם) – כמעט. משהו כמו 22:30.

יש לי בקנה צרור שיתופים עוד מאתמול בערב, אבל יש דבר שלא סובל דיחוי. טינה.

בעבר הייתי משכיב את הילדים לישון בצורה קצת נוקשה. מאז התכנית, ובמיוחד בתקופה האחרונה, אני משכיב אותם לישון בצורה הרבה יותר נעימה ומחוברת. יש לי זמן בשבילם (אני כבר לא צריך להשתמש...). אני יכול לשבת לידם. אני יכול לספר להם סיפורים. בכלל, התחום הזה של הסיפורים ממש נפתח אצלי (לפני זמן מה פרסמתי כאן סיפור אחד. רציתי לפרסם עוד אחד לאחרונה, אך לא אסתייעא מילתא. מקווה שבקרוב). יש גם עוד הרבה תחומי יצירה שקיימים בנפשי ונחנקו למוות עם השימוש, ונראה שהתכנית אט אט עושה להם "תחיית המתים". אני גם הרבה פחות מרגיש שיש לי לו"ז צפוף ואני חייב לסיים איתם לפני השעה X. מאוד עוזר לי לחשוב שאני מוכן לוותר על הלילה "שלי" במידת הצורך.

ועל כל זאת, קשה לי לשתף פעולה עם אשתי בהשכבת הילדים. אני מרגיש שאני צריך סדר. גבולות גזרה מסוימים. אני מרגיש שכשהיא מעורבת, היא גורמת לילדים להפעיל עליה כל מיני מניפולציות, ושנוכחותה גורמת לעניינים להתבלגן, לבכיות, צעקות ו"הצגות". אני מעדיף לעשות את הכל בעצמי (או שהיא תעשה את זה בעצמה). אני מרגיש שכשהיא בשטח, ההתמודדות שלי איתם קשה הרבה יותר. כמובן, האמירה הזו שלי, ישירה או עקיפה, מאוד פוגעת בה.

היום היה לי יום ארוך בעבודה, שאחריו הייתי בטיפול רפואי כואב ולא נעים. כשהגעתי הבייתה די לקחתי אחריות כמיטב יכולתי. גם אפשרתי לאשתי לצאת. כשהיא חזרה, התעורר אצלי שוב הקושי המוכר כל כך. ניסיתי לומר "אני חסר אונים, אנא עזור לי". כנראה לא מספיק פעמים, או לא מספיק מבפנים... הגבתי בצורה לא נעימה. דווקא לילדים היה נחמד, והם הלכו לישון בלי מריבות, בלי הצקות ובלי בכיות (נס מדהים שקורה לאחרונה, בזכות הגישה החדשה שלי כשאני איתם, שאני מקבל בדרך נס, באמצעות הכלים של התוכנית). אבל אשתי מאוד נפגעה.

אין לי כח לעשות על זה צעד ארבע. אבל כאן יש לי קצת יותר כוח...
בפניכם זה גם נקרא קצת צעד חמש...

אז איפה זה פוגע בי?
בהערכה העצמית ובגאווה- אני מרגיש שהיא מערערת על הדרך הטובה שאני מוביל בהשכבת הילדים, שהיא טורפת את כל הקלפים עם הדרך שהיא מתנהלת מולם. ברור לי שהדרך שלי היא טובה, ואני רואה בעיניים את התוצאות של הדרך שלה. אני לא מבין איך היא לא מבינה שאני צודק...
בבטחון הרגשי- כשאני מוביל את הדרך שלי, אני מרגיש בטוח. אני יודע כיצד העניינים יתנהלו פחות או יותר. כשהיא מובילה בדרך שלה, הביטחון שלי מתערער. אני לא יודע מה יקרה. מה הילדים עוד יעשו לפני שילכו לישון.
רכוש- אני מרגיש שהיא פוגעת במעמד שלי כהורה מוצלח. אני מרגיש שהיא גורמת שהכל ייקח יותר זמן, ובכך גוזלת את זמני. אני מרגיש שהיא גורמת שהכל יהיה יותר מתיש ובכך גוזלת את כוחות גופי ונפשי.
שאיפות- יש לי לו"ז ברור ומסודר ומוצלח להשכבת הילדים, ובמעשיה היא לא מאפשרת לי לממש אותה.
יחסים אישיים ומיניים- זה פוגע ביחסים שלי איתה. אבל גם ביחסים עם הילדים. במקום שאעשה איתם את התוכנית שלי וזה יהיה כיף, אני מתעצבן מהאופן בו זה מתנהל, והיחסים שלי איתם נפגעים.

החלק שלי בעניין (וזה החלק החשוב בשבילי, אם חפץ חיים אני):
אנוכי- אני חושב רק על מערכת היחסים שלי עם הילדים. אני שוכח שזמן ההשכבה הוא זמן מיוחד ורגיש עבורם. זמן שבו בדרך כלל אמא נמצאת עם ילדיה. אני כמעט בכלל לא חושב על הרגשות והרצונות שלה בעניין. אני גם רוצה להספיק את שאר הלו"ז שלי, אז אני לא מוכן שהיא "תימרח" את העניינים, גם אם היא מבחינתה תרוויח.
חוסר כנות- א. אני יותר "נעול" ומתקשה להיות נחמד כשהיא בשטח כשאני עם הילדים. לא יודע למה (מת מעייפות עכשיו! מתקשה לחשוב...), אבל כנראה כועס על כך שרצונה נעשה ולא רצוני. בכל אופן, אני הוא שמגיב מאוד שונה כשהיא שם. זה לא רק שהיא יוצרת את האווירה הזו. ב. גם אם הדרך שלה קצת לא טובה, זה ממש לא מצדיק את היחס הלא טוב בעליל שלי כלפיה.
פחד- אני מאוד מפחד מה יהיה וכיצד זה ייגמר אם לא ניצמד לתוכנית הטובה שלי, ואם נזרום בכיוון שלה, הגרוע בעיניי. אני מפחד שלא אספיק מה שאני רוצה להספיק באותו הערב. אני גם מפחד מהמציאות שאני מרגיש שהיא יוצרת, שבעיניי היא מאוד "נוזלית" ולא יציבה.

אחד מפגמי האופי החזקים שמתגלים אצלי כאן, הוא חוסר גמישות.
אני מבקש מאלוקים לשחרר ולגאול אותי מן הטינה ומשאר הפגמים שלי (צעד 6-7. יש לי נכונות מסוימת. זה טוב!).

לילה טוב ונקי!
מתאווה ומטינה.