הכינוי שלי הוא טהרני ואני מכור לתאווה.
בחסד אלוקים הגדול והאוהב, באופן ניסי ובלתי נתפס,
הוא שומר אותי נקי במשך 376 ימים.
אני מודה לו על כל יום, מתפלל לסיים את היום הזה בנקיות,
ומבקש ממנו להיות מחובר אליו וקשוב לרצונו לאורך היום.

1. הנחת תפילין – כן (אני אסיר תודה שלאחרונה זה ממש הופך להיות חלק מסדר היום שלי).
2. ירידה על הברכיים – כן.
3. כתיבה יומית – כן. באיחור.
4. קריאה בספר הגדול (לפחות דף אחד) – כן (אני אסיר תודה שסרקו את כל הספר לפני שאיבדתי אותו).
5. קריאה בספר הלבן (לפחות דף אחד) – כן.
6. הגעה לעבודה בזמן – לא. היה מישהו שגרם לי לאחר. הייתה לי טינה חזקה מאוד כלפיו. בשלב כלשהו הבנתי שאם הייתי מתארגן נכון יותר, הייתי יכול להגיע בזמן למרות העיכוב שהוא גרם לי.
7. טלפונים לפחות לשלושה חברים – לא (נושא חלש מאוד אצלי, וקריטי לזה שאשאר נקי. מבקש מאלוקים לעשות את זה כל יום, גם כשלא נוח לי).
8. קבוצות טלפוניות (לפחות להצהיר) – 2.
9. קבוצות חיות – לא.
10. טלפון לספונסר – ביקשתיו ולא מצאתיו, קראתיו ולא ענני.
11. עבודת הצעדים – לא.
12. עזרה בבית (לפחות חצי שעה) – נראה לי שכן.
13. זמן איכות עם הילדים (לפחות חצי שעה) – כן. תלוי איך סופרים... הכנתי לילדים ארוחה חגיגית. הגדול מביניהם היה חסר סבלנות וכל פעם רצה מאכל בשנייה שהיה מוכן (ואפילו קצת לפני זה...). לא הייתה לו טיפת סבלנות. הייתה לי הרבה טינה עליו, אם כי התיאור נשמע מוכר להחריד. מבקש מאלוקים לקבל את ילדיי ואת שאר הסובבים אותי כפי שהם, ולקבל גם את עצמי תוך לקיחת אחריות על המוטל עלי כדי להשתחרר מפגמי האופי שלי.
14. קידום ענייני העבודה בבית (לפחות חצי שעה) – לא.
15. צחצוח שיניים – כן.
16. מקלחת – כן.
17. שינה ב-22:00 (בלילה הקודם) – לא. בערך ב-00:00 אבל הלילה אני מקווה שזה יהיה קרוב לכך.

נ.ב. מתקשה לקבל את זה שלא יוצא לי לשתף כאן בהרחבה. מבקש מאלוקים קבלה ושחרור.

ערב טוב חברים יקרים ואהובים!

הכינוי שלי הוא טהרני ואני מכור לתאווה, לא כל כך בהחלמה.
בהכחשה חזקה לגבי המחלה שלי ולא מספיק עושה את המוטל עלי.
למרות כל זאת, אלוקים הגדול והאוהב שומר אותי נקי, בכוחו ולא בכוחי, במשך 377 יום.
אני מודה לו על כל יום, על כל רגע. מתחנן ומתפלל להתחבר יותר אליו ולנהל את היום שלי כרצונו.

1. הנחת תפילין - כן.
2. ירידה על הברכיים - כן.
3. כתיבה יומית - כן.
4. קריאה בספר הגדול (לפחות דף אחד) - כן.
5. קריאה בספר הלבן (לפחות דף אחד) - כן.
אני אסיר תודה ששיתפתי את אשתי בקריאה, וקראתי בפניה משני הספרים, מבלי "לצנזר" אף מילה, כפי שאני מניח שהייתי עושה בעבר הלא רחוק.
6. הגעה לעבודה בזמן - לא...
7. טלפונים לפחות לשלושה חברים - ממש לא... מבקש מאלוקים נכונות פשוט לעשות את זה.
8. קבוצות טלפוניות (לפחות להצהיר) - 2.
9. קבוצות חיות - לא.
אבל אסיר תודה לאלוקים על סדנא שהשתתפתי בה, שהעביר חבר שנקי חמש וחצי שנים, ואני מאוד מתחבר להחלמה שלו ומקבל ממנו המון. היו גם (יחסית) קצת חברים, אז יכולתי לשאול אותו הרבה דברים, מבלי שינזפו בי על הריכוז העצמי שלי ועל בניית במה לעצמי.
10. טלפון לספונסר - כן.
11. עבודת הצעדים - לא...
סיפרתי לספונסר שאתמול התחלתי לעצב את הטבלה של השלב הבא בצעד ארבע. הוא לא הצליח להבין למה זה לוקח לי כל הרבה זמן. "זה לא אמור לקחת יותר מכמה דקות". האמת שזו באמת טבלה מסובכת (הוא שלח לי אותה באנגלית ב-PDF ועלי להכין טבלה דומה וגם לתרגם אותה). וחוץ מזה, מה, הוא לא מכור? ???
קשה לי גם עם זה שהוא כמעט בכל שיחה מספר לי על חברים שנפלו אחרי הרבה שנים. היום למשל שמעתי סיפורים של חברים שנפלו אחרי שבע, אחת עשרה ועשרים ושתיים שנה(!) :-\
12. עזרה בבית (לפחות חצי שעה) - משהו כזה.
13. זמן איכות עם הילדים (לפחות חצי שעה) - לא. חזרתי מאוחר וכעסתי על הבלאגן שעשו.
14. קידום ענייני העבודה בבית (לפחות חצי שעה) - לא.
15. צחצוח שיניים - כן.
16. מקלחת - כן.
17. שינה ב-22:00 (בלילה הקודם) - לא. בערך ב-23:00. מקווה שהיום זה יקרה עד 23:30.

ערב טוב חברים! האמת שאני מרגיש ממש רע. לא כזה בא לי לכתוב. בטח לא הרבה. אבל אני מאמין שהכתיבה היא הדבר הנכון, ושתוך כדי כתיבה זה ישתחרר לי.

עבר עלי יום מטלטל מאוד. אתמול ישנתי מחוץ לבית, וחזרתי היום בשעות אחר הצהריים. מותש, רעב מאוד, צריך לשירותים. לא ידעתי מה לעשות. הייתי עם המון דברים, כך שהיה הגיוני לרדת סמוך לבית. מצד שני, אני חייב לאכול, אני מרגיש שאני לא יכול לשהות בבית כך מבלי להתפוצץ. רציתי ללכת למקום שנמצא במרחק הליכה קצר מהבית שלי כדי לאכול בו.

בסופו של דבר, הגעתי הבייתה. לשמחתי :-\, אשתי והילדים לא היו. יש לי שקט. אבל הבית! איזה בלאגן! איזה לכלוך! לא מזמן אשתי נסעה מחוץ לבית ואני השארתי אותו כל כך נקי ומסודר לפני שהיא חזרה. למה היא לא יכולה להציב גבולות לילדים? קשה לי להסביר את התסכול שהדבר גרם לי. ניסיתי להרים טלפונים לחברים. אף אחד לא ענה. בסוף התקשרתי לספונסר, למרות שממש לא התחשק לי. כשהספונסר שמע את מה שסיפרתי הוא הגיב: "איזה ילדים חמודים! כל כך הרבה אנשים היו רוצים שיהיה להם את זה! תכתוב עשר אסירויות תודה על אשתך ועשר על הילדים ותחזור אליי".

אשתי התקשרה, ואמרתי לה שאני צריך זמן לעצמי, יותר נכון זמן כדי שאוכל להיות שם בשבילה בצורה טובה. משהו מציק לי ואני צריך לעשות עבודה. זה ייקח אולי שעה. אני אסיר תודה על ההבנה שאשתי גילתה, למרות שהייתה כל היום עם הילדים.

עשיתי זאת. ניצלתי את ההזדמנות גם כדי להתחיל לערוך רשימת אסירויות תודה על אשתי מתוך הכתיבה היומית שלי (בתקופה האחרונה, בהדרכת הספונסר אני רושם חמש אסירויות תודה ביום על אשתי). עוד לפני שעשיתי זאת חייכתי לעצמי במראה של החדר. זה שחרר אותי ברמות שקשה להסביר. החלטתי להזמין את כל המשפחה לאכול באותו מקום שבו תיכננתי לאכול לבדי. תוך כחצי שעה מהטלפון לאשתי כבר היינו שם. ונהפוך הוא. לגמרי. פשוט נס.

חוסר אונים מול המוכרת. טלפון לחבר (שהתפעל גם מאסירות התודה שסיפרתי לו) וזה די הסתדר. בדרך חזרה הבייתה, אשתי רצתה ללכת לאיזה שהוא מקום, ושאני אחזור עם כל הילדים. אפשרתי לה. כבר דמיינתי איך אני מדווח בפורום על הנס. על ה"ונהפוך הוא" של קדם פורים.

הגענו הבייתה. התחלתי לסדר את הבית. ואז טלפון. מישהו מבני המשפחה של אשתי (שתמיד מתקשרים בשעות הכי לא מתאימות ביום). שיחה ארוכה ומייגעת. הרגשתי שהוא מלא טינה וטענה ואני די שלו ורגוע. תוך כדי המשך סידור הבית, גיליתי את החפץ השבור הראשון. מסתבר שבלילה שבו לא הייתי בבית, ילדיי גרמו נזקים לחפצים רבים, בערך כולל של כמה וכמה מאות שקלים. ממש כעסתי על שהם נוגעים בחפצים שלי וגורמים להם נזק. זה קורה כל כך הרבה. הטינה התחילה להתלקח. כעסתי. צעקתי. הענשתי. איימתי. הלכתי לחדר שלי.

בינתיים אשתי חזרה. אמרתי לה שאני רוצה לדבר איתה. בינתיים, עד שהיא הגיעה, הבנתי שזה כנראה לא יהיה רעיון טוב. החלטתי אולי לכתוב לה מה מציק לי. התחלתי להקליד במחשב, ואז מחקתי. אתקשר לספונסר. אבל הפלאפון שלי שבק חיים. כשהיא הגיעה התחלתי איתה את השיחה, קצת מסביב. אט אט התלבתה האש, והתחלתי להאשים אותה במה שקרה בצורה יותר ויותר ישירה. אמרתי שאני מרגיש שאין לי בית. אני לא יכול להשאיר את החפצים שלי כאן בלי שייגעו בהם. אני לא מפחד מגנבים (?), אבל אני צריך לפחד מהילדים שלי כל הזמן! ועוד ועוד כרוח הטינה הרעה השורה עלי (מה שאני זוכר בדרך כלל זה את הדברים הפחות נוראים שאמרתי. זה שאני זוכר את שני הדברים הללו זה לא אופייני. אולי זו הוכחה שזו באמת מחלה. אחרי שההתקף של הטינה עובר, אני לא כל כך זוכר את הפרטים שלו). חשבתי על כך, שכששמעתי לספונסר השתחררתי, אבל כששמעתי לראש שלי, שרק קצת אדבר איתה על זה, זה נגמר רע מאוד.

(אני מקדים כאן קצת את המאוחר:) מאוחר יותר חשבתי לעצמי, כיצד אדם רגיל היה נוהג במצב כזה? מה, הוא לא היה כועס? מה, זה היה בסדר מצידו שכל הזמן מזיקים לחפצים שלו? ואז היכתה בי התשובה: כן, הוא היה כועס, אבל אני לא יכול! אני לא יכול להרשות את זה לעצמי, כי זה הורג אותי! אין לי את הפריבילגיה להגיב כמו אדם רגיל!

אני חוזר לסיפור המאורע. יצאתי לחנות כדי לקנות חפץ חדש במקום זה שילדיי שברו. סיפרתי למוכר מה שקרה. אמרתי לו שהילדים שלי כל הזמן שוברים חפצים וכשאני לא נמצא בבית זה עולה לי אלף שקל ללילה... המוכר אמר לי "ברוך ה' שאלה הצרות. יש הרבה אנשים שהיו רוצים את הצרות האלה". והוא צודק. בדרכי הבייתה התפעלתי ממנו. אני לא יודע אם הוא מכור (אם כן, ואתה קורא את זה, שלח לי הודעה פרטית... ) אבל כנראה שלא, כי יש לו גישה נכונה. גישה בריאה. ואם הוא מכור, הוא עושה עבודה רצינית.

קניות במסווה של קניות לשבת ובעיקר כדי לנסות לאטום בהררי מאכלים טעימים את הרגשות הקשים שחשתי. תוך כדי השוטטות בין מדפי הסופרמרקט ממש הרגשתי את זה שהאוכל ממלא בשבילי פונקציה אחרת. הסתובבתי בין מדפי המשקאות החריפים ושם הרגשתי אפילו קצת יותר בעוצמה את הפונקציה האחרת... על זה ויתרתי. באסירות תודה.

הרגשתי כל כך רע שם בסופרמרקט (וגם בדרך חזור). הרגשתי שאני רוצה למות. הטינה הכאיבה לי. מאוד. הרגשתי שזה יותר גרוע מהתאווה. יותר שורשי. יותר קשה להשתחרר מזה. הרבה יותר קל לי לוותר על תאווה מאשר לוותר על טינה. אני באמת לא יכול. אני באמת חסר אונים מול הטינה. אני לא יכול לוותר על חדר השינה שלי. אני לא יכול לוותר על החפצים שלי. אני לא יכול לוותר על הפגיעה בהם. אני לא יכול שלא לכעוס ברמות קשות כתוצאה מכך. זה שאני מבין שזה לא טוב לא עוזר לי להתנהג בהתאם. חשבתי על כך שעלי לעשות את הצעדים על הטינה, ואולי לספור ימי נקיות מטינה. אבל זה כל כך בלתי אפשרי.

התלקחה בי קצת טינה גם כלפיי האלוקים שהעמיד אותי במצב הבלתי אפשרי הזה. למה? למה אתה עושה לי את זה? העובדה שהיום אני מבין שאין לי אפשרות לברוח (כמו להסתגר בחדר השינה או ללכת למקום אחר וכדו'), אלא אני חייב להתמודד עם זה (גם אם בכלים של התוכנית ולא בכוחות עצמי), הגבירה את התחושה שאני לכוד וחנוק.

כשהגעתי הבייתה עם הקניות, דמעות עלו בעיניי. דמעות של כאב. טינה זה כואב. מאוד. מ-א-ו-ד. חשבתי על כך שבעצם גם בשימוש בתאווה, החלק הכואב היה טינה. הכאב שאחרי השימוש היה בעצם טינה על עצמי, שאני לא מצליח לשלוט בעצמי, טינה על אלוקים, שהביא אותי למצב הזה ולא עוזר לי ועוד.

אין לי פלאפון. אין לי כוח לחפש מספרים של אנשים בכל מיני דרכים אחרות. אני אסיר תודה על האפשרות לשתף כאן. זה שחרר ממני הרבה.

אני אסיר תודה גם על 380 ימי נקיות, אם כי בהחלט חולפת בראשי המחשבה: "מה זה שווה שאתה לא משתמש אם אתה לא יכול לחיות חיים נורמליים, אם הבית לא מתנהל בצורה מסודרת ותקינה? אלה חיים? עדיף כבר להשתמש ולהרגיע קצת את הכאב".

מקווה לזכור, שהמחשבות הללו, נובעות היישר מתוך המחלה שלי ו"הן נשמעות כפילוסופיה של אדם שמכה בראשו בפטיש כדי שלא ירגיש את כאב הראש שלו" (הספר הגדול עמ' 23).

וואו! זאת מחלה כואבת!

מבקש מאלוקים ללמד אותי ולהדריך אותי. איך להשתחרר מזה. איך למסור את זה אליו. איך לקבל את הסצנה הזו ולאפשר לו להיות הבמאי. זה נשמע כל כך קשה וכל כך רחוק, לקבל בשלווה את זה שהדברים שלי נהרסים. לוותר על החפצים שלי. על החדר שלי. זה נראה לי לגמרי לא אפשרי. מנסה לומר לעצמי שגם לחיות בלי תאווה היה נראה לי כך, וכעת אני מגלה שלא רק שזה אפשרי, אלא שזה גם יותר טוב. אולי גם בנידון דידן הדבר כך, אלא שרמ"ח איבריי ושס"ה גידיי מתקוממים כנגד הכיוון הזה.

מבקש מאלוקים גאולה.

עם התאווה עוד יכולתי איכשהו לתפקד!
אבל הטינה משביתה אותי לגמרי! :-\

אני מוכן לקבל את ההחלמה שלי ושמח בה,
אבל אני לא מספיק מוכן לקבל את המחלה שלי,
בייחוד לא כשהיא משתוללת מעבר למה שתכננתי.

תודה על הכנות. שמח בשבילך על התהליך שאתה עובר. על הדבש ועל העוקץ

דוקטור, יצאתי מגדרי וקראתי את ההודעה שלך... תודה רבה!
[אולי חשבתי שתתן לי איזה מרשם ;).
יותר נראה לי שעניין אותי מאוד מה כתבת,
ושחשבתי שבמצב שלי חשוב שאקרא כדי להתעודד].

ערב טוב חברים יקרים!
אסיר תודה לאלוקים על 382 ימים נקיים, בכוחו ולא בכוחי!

אסיר תודה על פלאפון חדש וטוב, והעיקר - בלי Wi-Fi...
(אמרתי לאשתי במוצ"ש שמכור לא יכול בלי פלאפון.
בעבר זה היה בשביל דברים לא טובים  :-\
ועכשיו אני אסיר תודה שזה בשביל קשר עם חברים!).

אסיר תודה על הרבה מנוחה בשבת. הייתי זקוק לזה.

אסיר תודה על שמפלס הטינה שלי ירד בצורה משמעותית במהלך השבת.

אסיר תודה על אשה אוהבת, סבלנית ומתפייסת במידה בלתי נתפסת. "אני מודה לאל על האומץ, הכנות והסבלנות שלה... מתנת האל בשבילי. חסד טהור" (הספר הלבן, עמ' 151). "משום מה נראה שאנו המכורים יש לנו הכשרון לבחור את הנשים הנפלאות ביותר בעולם. מדוע שהן תהיינה משועבדות לעינויים שאנו גרמנו להן? לכך אין לי הסבר" (הספר הגדול, עמ' 139).

אסיר תודה על פרוייקט ה"הגדה של החלמה" שמתחיל לקרום עור וגידים (חברים, תתחילו לכתוב! "ומקבלין דין מן דין" - אנחנו רוצים לקבל החלמה מכם!)

מפחד מזה שאני עולה לישון מאוחר.
מפחד מזה שאין לי כוח לעשות עדכון יומי.
מפחד להרוס את שמחת פורים בביתי, ואת ליל הסדר, ואת ל"ג בעומר, ואת שבועות ואת...
מפחד מהריקנות הגדולה, מ"החור השחור" שבתוכי.
מפחד לחזור להשתמש. לחצות קוים נוספים. להתרסק לחלוטין.

מפחד מאוד מהטינה שלי. מפחד מאוד לוותר על השורשים שלה - על כל הציפיות שלי ובעיקר על כל הזכויות שלי.

"ככל שהציפיות שלי... גדולות יותר, כן נמוכה יותר מידת השלווה שלי. אני יכול לראות את רמת השלווה שלי עולה כשאני נפטר מהציפיות. אבל אז ה״זכויות״ שלי נכנסות לתמונה וגם הן יכולות להוריד בכוח את רמת השלווה שלי. אני צריך להפטר מ״הזכויות״ שלי כשם שאני צריך להפטר מהציפיות שלי ע"י כך שאני שואל את עצמי ״כמה הדבר באמת חשוב? מה מידת החשיבות של זה בהשוואה לשלווה שלי ולשפיות הרגשות שלי״? כשאני מייחס יותר ערך לשלווה ולשפיות שלי מאשר לכל דבר אחר, אני יכול לשמור אותם ברמה גבוהה" (הספר הגדול עמ' 152).

נשמע רחוק ממני כרגע. נזכר במה שכתב לי חבר במייל בתחילת הדרך בתכנית: "12 צעדים זה לא טיפול, זו דרך חיים שבן אדם צריך לחתוך ממנו חתיכות בשר ולוותר על עצמו לגמרי, וכשהוא בידיים של אלוקים, אז בדרך כלל אלוקים מנהל את הבן אדם הכי טוב שאפשר".

מי שענני ממצולות התאווה הוא יענני ממצולות הטינה. אמן!

בבקשה אחי תתקן ל"382" בשבילי. אוהבים אותך.

תיקנתי...  תודה! 100 ימים זה באמת נס גדול.

ערב טוב חברים יקרים ואהובים, בחסד אלוקים הגדול והאוהב הוא שומר אותי נקי במשך 383 ימים.

(לא) רוצה להביא לאור מעידה שהייתה לי היום: קריאה על התנועה השבתאית לזרמיה השונים, שכללו מתירנות מינית שערורייתית.
אני מניח שלא רק הסקרנות ההיסטורית, וליתר דיוק, לא בכלל, היא שהניעה אותי לקרוא את הדברים. אם כי שיקרתי לעצמי קצת בהתחלה שכן.
כשראיתי את עצמי מרפרף על הדברים ומחפש את הנקודות ה"חשובות" במשך פרק זמן ארוך, התחלתי כנראה להבין יותר מה קורה לי.
אני אסיר תודה לאלוקים על הנכונות להתנתק מהרעל ולעלות להקשיב קצת לקבוצה הטלפונית לחברים חדשים (לא יזיק לי להתנהג קצת יותר כמו חבר חדש. ו...כן! גם אחרי שנה אני חדש! עוד לא יצאתי מהניילון...).

מבחינתי זו מעידה (גם אם לא כמו "מעידה" בהגדרותיה המקובלות בתכנית), כי יש כאן פעולה בחירית (אם כי אינני יודע עד כמה התחילה כפעולה מודעת לגמרי) של חיפוש ריגוש מיני ובדיקת גבולות.

אני אסיר תודה על הנכונות לשתף כאן בפתיחות גוברת והולכת. אני אסיר תודה על פחות חשש שאשתי תראה את הדברים.
אני אסיר תודה על כך שאני לא נוטה לזרוק הכול ולברוח למצולות התאווה, כי "אם כבר אז כבר".
אני מבקש מאלוקים לנהל חיים שפויים יותר, בעניין ההחלמה ובכל תחומי חיי.
אני מאוד מפחד מהשאננות הזאת, שעלולה להרוג אותי. ויותר מכך - מהשאננות שלי ביחס לשאננות שעלולה להרוג אותי.

שיהיה לכולנו לילה טוב. ונקי!!!

פעולות שעשיתי ולא עשיתי היום:
1. הנחת תפילין – כן.
2. ירידה על הברכיים – כן.
3. כתיבה יומית – כן.
4. קריאה בספר הגדול (לפחות דף אחד) – כן.
5. קריאה בספר הלבן (לפחות דף אחד) - כן.
6. הגעה לעבודה בזמן – לא.
7. טלפונים לפחות לשלושה חברים – לפחות לשניים.
8. קבוצות טלפוניות (לפחות להצהיר) – 1.
9. קבוצות חיות – 0.
10. טלפון לספונסר – כן.
11. עבודת הצעדים – לא...  > :o :-[ :-\ :'(
12. עזרה בבית (לפחות חצי שעה) – קצת פחות מזה.
13. זמן איכות עם הילדים (לפחות חצי שעה) – כמה דקות (גם זה משהו!).
14. קידום ענייני העבודה בבית (לפחות חצי שעה) – לא.
15. צחצוח שיניים – לא.
16. מקלחת – לא.
17. שינה ב-22:00 (בלילה הקודם) – לא.

ערב טוב חברים יקרים ואהובים!

אסיר תודה לאלוקים הגדול והאוהב על 384 ימים נקיים בכוחו ולא בכוחי.

אסיר תודה על זמן פנוי בעבודה. אסיר תודה על כך שבמסגרתו התיישבתי היום לכתוב את הטבלה הלא-נעימה של מי שנפגע במהלך השימוש שלי בתאווה (במסגרת צעד ארבע). אסיר תודה על הנכונות. אסיר תודה שהתקדמתי בכך רבות.

אסיר תודה על פתיחות גוברת והולכת עם הספונסר. סיפרתי לו על המעידה אתמול. סיפרתי לו על הקושי שלי לישון בשעה 22:00 (אמרתי לו ששמעתי חבר ותיק שאמר שעדיף לומר לספונסר "אני לא יכול לעשות / קשה לי לעשות את זה" מאשר לומר "כן, כן, כן" ולא לעשות), במיוחד בעקבות הכנס הקרוב של "שמור עיניך" ופרוייקט של ה"הגדה של החלמה" (ראה להלן). הוא אמר לי שאתייעץ עם אשתי. "היא בוודאי מכירה אותך טוב". "אבל היא ישנה כמה שעות לפניי!". "בכל זאת, היא אמורה להיות עזר כנגדך, לא? היא לא אמורה להיות שפחת מין שלך, כפי אני הייתי חושב לפני התוכנית שאשתי צריכה להיות..." (הוא רווק. וצעיר. ומדהים אותי בכל פעם כמה הוא קולע בעניינים של זוגיות. כנראה כשאדם עושה עבודה רוחנית בצורה רצינית, הוא יכול לעזור גם במצבים שלא התנסה בהם, כי העקרונות זהים).

אסיר תודה על ההתקדמות המדהימה ב"הגדה של החלמה", שאנו מתעתדים להוציא לקראת הכנס. זו הזדמנות להודות לכל העוסקים במלאכה, וגם הזדמנות לקרוא לעומדים כרגע מבחוץ להצטרף וליטול חלק בכך.

פעולות שעשיתי ולא עשיתי היום:

1. הנחת תפילין – כן. בצהריים.
2. ירידה על הברכיים – כן. כנ"ל.
3. כתיבה יומית – כן. כנ"ל.
4. קריאה בספר הגדול (לפחות דף אחד) – כן. בבוקר.
5. קריאה בספר הלבן (לפחות דף אחד) - כן. בצהריים.
6. הגעה לעבודה בזמן – לא...
7. טלפונים לפחות לשלושה חברים – לפחות לשניים, אבל כדי לשתף בחוסר אונים ספציפי, ולא כפעולת תחזוק קבועה.
8. קבוצות טלפוניות (לפחות להצהיר) – 2.
9. קבוצות חיות – לא. אבל מחר בע"ה כן!!!  :D ;D
10. טלפון לספונסר – כן.
11. עבודת הצעדים – כן!!! 
12. עזרה בבית (לפחות חצי שעה) – בעיקר בקניות ולקיחת הילדים איתי.
13. זמן איכות עם הילדים (לפחות חצי שעה) – לא.
14. קידום ענייני העבודה בבית (לפחות חצי שעה) – לא. אבל האמת שלמחר זה לא נצרך כ"כ.
15. צחצוח שיניים – לא נראה שזה הולך לקרות הערב. אבל הלוואי.
16. מקלחת – אין סיכוי! אולי מחר בבוקר...
17. שינה ב-22:00 (בלילה הקודם) – לא! לא! לא! בערך 23:30...

ערב טוב חברים יקרים ואהובים!

אני אסיר תודה לאלוקים ששומר אותי נקי במשך 385 ימים, בכוחו ולא בכוחי.
אני אסיר תודה על ההתקדמות בקשר עם הספונסר ובהבנה שבינינו.

פעולות שעשיתי / לא עשיתי היום:
1. הנחת תפילין – כן.
2. ירידה על הברכיים – כן.
3. כתיבה יומית – לא.
4. קריאה בספר הגדול (לפחות דף אחד) –לא.
5. קריאה בספר הלבן (לפחות דף אחד) - כן.
6. הגעה לעבודה בזמן – לא.
7. טלפונים לפחות לשלושה חברים – לא.
8. קבוצות טלפוניות (לפחות להצהיר) – 2.
9. קבוצות חיות – 1.
10. טלפון לספונסר – כן.
11. עבודת הצעדים – לא...
12. עזרה בבית (לפחות חצי שעה) – לא. אבל לא הייתי היום בבית.
13. זמן איכות עם הילדים (לפחות חצי שעה) – לא. אבל לא הייתי היום בבית.
14. קידום ענייני העבודה בבית (לפחות חצי שעה) – לא. אבל לא הייתי היום בבית.
15. צחצוח שיניים – וואי, מקווה שבשעה כזו יהיה לי כוח.
16. מקלחת – כן. בחירוף נפש ממש. זה גם גרם לי לאחר משמעותית לעבודה.
17. שינה ב-22:00 (בלילה הקודם) – ממש ממש לא...

מרגיש שוב לא נוח עם זה שאני משתף בדברים כאלה. זה נראה לי משעמם. תינוקי. שאני היחיד בעולם שעושה דבר מטופש כזה - לשתף באינטרנט את כולם אם הוא התקלח היום או לא. אבל אלה הדברים שאני מתעסק בהם. אני צריך סדר יום נורמלי שמשולבות בו פעולות יומיומיות באופן סדיר ונוספות אליהן פעולות החלמה. זאת המשבצת שלי. לא נוח לי איתה, אבל היא שלי. אם אנסה להחליף אותה במשהו אחר, להציג משהו אחר, זה לא ישנה את המצב שלי.

אני מפחד מאוד ממחר. נותרו לי ממש קצת שעות לישון הלילה. משהו כמו שלוש ברוטו.
כרגע הבית מבולגן. אני מאוד מפחד שאחזור מהעבודה עייף רעב (בגלל הצום) ועצבני ושאתפרץ.
יש לי נכונות מסוימת לשבור את הצום במידת הצורך, למרות אי הנוחות שבדבר,
כדי למנוע את ההתפרצות על בני משפחתי, או כדי להפחית את עוצמתה.
גם אם לא אעשה זאת, עצם סולם הערכים הזה שלי, הוא התקדמות בשבילי.

מבקש מאלוקים למסור לידיו את היום שלי מחר. לא כל כך יודע איך לעשות את זה, וגם לא כל כך רוצה. מבקש ממנו נכונות והכוונה.

מרגיש כמו הבן שלי שבכה אתמול כשהוא לבוש בתחפושת הליצן. הקנטתי אותו בציניות שאף פעם לא ראיתי ליצן בוכה. אבל אני דווקא ליצן בוכה לאורך שנים.
לא יודע למה אני מרגיש ככה, ואין לי כוח לעשות על זה צעד ארבע (מקווה שלפחות יהיה לי כוח להתקשר לכמה חברים), אבל אני מרגיש רע. פשוט מרגיש לא טוב. בעיקר נפשית.

אשתי מאוד מכילה את כל הלו"ז הנמרח שלי בפורים הזה. מרגיז אותה רק שאני לא עושה את הבקשה הקטנה שלה, להשמיע מוסיקה בבית. אני בעצמי לא יודע למה אני כל פעם שוכח, ויחד עם זאת מתגונן ומסביר בהיגיון (?) שלאור הניסיון המצטבר בהרס החפצים בביתנו, אינני יכול להשאיר מכשיר המשמיע מוסיקה ללא השגחה.

אני לא כל כך יודע איך לצאת מזה. אני לא שמח. אז איך לשמוח? איך לשמח את המשפחה שלי?

תוך כדי הכתיבה עולה לי הרעיון להניח סוף סוף תפילין, לרדת על הברכיים, לבקש יום נקי מתאווה וטינה, ולבקש גם יום שמח. משהו בסגנון של: "אלוקים, אני עצוב ואני לא יודע איך לצאת מזה. המשפחה צריכה אותי שמח בחג הזה. אני חסר אונים לגמרי מול העצבות והריקנות, ואני מבקש ממך שתתן לי שמחה".

שיהיה לכולנו פורים נקי, מחובר ושמח!

אה, ותודה לאלוקים ששומר אותי נקי במשך 387 ימים. זה באמת באמת לא מובן מאליו.
ונהפוך הוא! טהרני המשתמש הכפייתי לא השתמש יותר משנה! זה באמת בלתי נתפס.

אני אסיר תודה על כך שאשתי אמרה שפורים היה טוב.
אני חייב לציין שממש התפלאתי. הרי הייתי מלא "מריחה", טינה וחוסר סבלנות.
אמנם, בהמשך שחררתי ורקדתי עם הילדים בסעודה, אבל בכל זאת...
זה גרם לי לחשוב על כך, שמבחינתי פורים -"טוב", זה כנראה פורים עוצמתי וסוחף, והעיקר - מושלם! אבל האמת היא שפורים כזה בדרך כלל לא קיים. המציאות היא יותר מאוזנת, וטוב שכך.
כל עוד אני לא פועל בעוצמה על טינה, ומשתדל להיות בסדר, בשילוב עם המזג הסבלני היוצא מן הכלל של אשתי, יכול להיות בסדר ואפילו טוב.
אני אסיר תודה על השיתוף כאן במהלך היום, שקצת שחרר אותי, וגם על הירידה על הברכיים (קצת מאוחר יותר) שהוסיפה לשחרר אותי.
האמת שהיא שחררה אותי הרבה יותר. אחרי שפניתי לאלוקים והודיתי בחוסר אונים מול העצבות וביקשתי שמחה, הרגשתי את האנרגיה החיובית שאפשרה לי לרקוד עם הילדים.

בילדותי, למדנו שיר שאמור לעזור להקנות אנגלית בסיסית, והוא מעין דו שיח בין וילי, שיש לו חור בדלי, לליזה, שמסבירה לו איך לתקן אותו.
וילי פונה אליה כך:
There's a hole in my bucket, dear Liza, dear Liza, There's a hole in my bucket, dear Liza, a hole
יש חור בדלי שלי, ליזה היקרה, ליזה היקרה, ליזה היקרה, יש חור בדלי שלי, ליזה, יש חור!
וליזה משיבה כך:
Then fix it, dear Willy, dear Willy, dear Willy, Oh fix it, dear Willy, dear Willy, fix it
אז תקן אותו וילי היקר, וילי היקר, וילי היקר, אז תקן אותו וילי היקר, וילי היקר תקן אותו!
וכך ממשיך לו השיר. הוא שואל אותה עם מה לתקן אותו, והיא משיבה שעם קש, והוא מסתבך שהקש ארוך והיא מדריכה שעליו לחתוך אותו וכו' וכו'.
(יש על השיר אפילו ערך בויקיפדיה האנגלית: en.wikipedia.org/wiki/There%27s_a_Hole_in_My_Bucket).

היום כשהלכתי עם הילדים לקנות חלות לסעודת פורים, הרגשתי שיש לי פצע עמוק וכואב בלב, חור בלב. אני לא יודע למה. אני לא יודע איך נוצר החור השחור הזה שבתוכי אבל הוא קיים. בעקבות המחשבות על כך, התנגן לי שיר, פרפראזה על אותו שיר ילדות (תודה אלוקים על השיר!). להלן השיר, ולאחר מכן התרגום שלו:



תרגום:
יש חור בלב שלי, אלוקים יקר, אלוקים יקר, יש חור בלב שלי, אלוקים יקר, יש חור!
אז תקן אותו בן-אנוש יקר, בן-אנוש יקר, בן-אנוש יקר, אז תקן אותו בן-אנוש יקר, בן-אנוש יקר, תקן אותו!
במה? אלוקים יקר, אלוקים יקר, אלוקים יקר, במה? אלוקים יקר, אלוקים יקר, במה?
בי (בנוכחות שלי)! בן-אנוש יקר, בן-אנוש יקר, בן-אנוש יקר, בי! בן-אנוש יקר, בן-אנוש יקר, תקן אותו בי!
אבל איך? אלוקים יקר, אלוקים יקר, אלוקים יקר, אבל איך? אלוקים יקר, אלוקים יקר, אבל איך?
היכנע! בן-אנוש יקר, בן-אנוש יקר, בן-אנוש יקר, היכנע! בן-אנוש יקר, בן-אנוש יקר, היכנע!
אבל איך אכנע? אלוקים יקר, אלוקים יקר, אלוקים יקר, אבל איך אכנע? אלוקים יקר, אלוקים יקר, אבל איך?
פשוט בקש זאת! בן-אנוש יקר, בן-אנוש יקר, בן-אנוש יקר, פשוט בקש זאת! בן-אנוש יקר, בן-אנוש יקר, פשוט בקש זאת!

נ.ב. אפשר להחליף את "בלב" (heart) ב"בנשמה" (soul). זה גם מתחרז טוב יותר באנגלית.

תמיד אהבתי מאוד את פורים, אבל גם הרגשתי חוסר כנות. הרגשתי שמשהו לא אמיתי שם. היום זה התחדד לי יותר, וגם הציק לי יותר. הסיבה לכך, ככל הנראה, היא שאני יותר מודע למה שאני מרגיש.

מאוד קשה לי עם סעודת פורים הישיבתית כפי שאני מכיר (ומבין?) אותה. היא מתנהלת בהתפרצויות רבות של האחד לדברי חברו, בהרבה משחק (אולי בגלל שאני משחק נראה לי שאחרים משחקים, והם באמת תחת השפעת היין, אבל אני מרגיש שזו לא המציאות). אי אפשר לשמוע אף אחד עד הסוף (אלא אם כן מדובר באדם נכבד שנזהרים בכבודו), וגם פעמים רבות אי אפשר לשיר שיר מסוים עד הסוף.

הרגשתי שאני כמה לסעודה פורים שבה עורכים איזה שהוא סבב, וכל אחד משתף במה שהמגילה אומרת לו, במה זה פורים בשבילו. סעודה שבה אין דו שיח בקבוצה . סתם. לא בקיצוניות הזו. אבל שנותנים לכל אדם להשלים את המהלך שלו לפני התגובות. שמשתדלים לא להיות עסוקים במה שיש לומר על הדברים שלו. סעודה שבה שרים מתוך רגש וחיבור. בלי תנועות מיותרות. כן, אפשר לשתות, להיפתח. אבל לא לשתות ולהשתולל. זה פשוט לא נעים.

באופן אישי אני מרגיש ש"נכנס יין יצא סוד", וגם עולם התורה שמצמיח בפורים את ההתנהלות הזו הוא בעצם כזה לאורך השנה, אם כי בצורה מינורית. בלימוד בחברותא בצעקות מבלי להקשיב היטב האחד לדברי חברו, מבלי לתת לחבר לסיים את המהלך. ויכוחים בלי פתיחות אמתית לקבל מהשני.

יכול להיות שכל זה פגמי אופי שלי. אבל קשה לי לקבל את ההשערה הזאת. האופן בו אני רואה את הדברים הוא כל כך מוחשי ונכון עבורי.

בכל אופן, אני מבקש מאלוקים הכוונה בעניין הזה. אני גם אסיר תודה לו על כך שאני לא מרגיש שעלי לצאת למתקפה חזיתית כנגד הנוהגים כפי שתיארתי. עלי פשוט לגבש לעצמי קבוצת חברים שאיתה אני נפגש על בסיס אחר (האמת שכבר יש לי קבוצה כזו, חבל שהם לא גרים לידי... ). או אולי מוטב, לנסות להיפגש עם אותם חברים על בסיס אחר, מכיל, אמיתי וכנה יותר.