חחחח, ההערה שלי באה ממקום לא טוב... מצטער.

אהלן טהרני, כבר עברתי פה אז קפצתי לביקור...
המשך נקיות ומופכחות...
הכובש

יהושע, הייתי מתפלפל בכוונתך ומסביר לך למה מה שכתבת הוא לא נכון וזה דווקא ממקום טוב ואין לך על מה להצטער.
אבל אני מרגיש מה זה חולה כשאני נכנס לפינות האלה... :-\




כיף לראות אותך בפורום (ועוד יותר בקבוצות ). הרבה זמן לא קפצת לבקר. שברכותיך תתקיימנה גם בך.

ערב טוב חברים יקרים ואהובים!
שיהיה יום שואה של תקווה ולא של דיכאון>שימוש...

אסיר תודה לאלוקים הגדול והאוהב ששומר אותי נקי במשך 428 ימים, בכוחו ולא בכוחי.
חסר אונים מול "ים" של דברים לעשות, ושל דברים רבים שעוברים עלי, שאני "טובע" בו.
אני לא מצליח לעשות הרבה ממה שצריך, וגם לא מצליח לשתף הרבה. אני עייף מדי, פיזית ונפשית.

***

אסיר תודה לאלוקים על תרגול של כלי התכנית במישור של פחדים (בעקבות צעד 5 עם חבר שמאוד התחברתי אליו ולאופי החלמתו).

היום איחרתי לעבודה, ופניתי לאלוקים כמו בהתקף תאווה: "אני חסר אונים מול הפחד לאחר, מול הפחד מהתגובה של הבוס לזה שאיחרתי. הפחד הזה "גדול" עלי, אני מבקש ממך לשאת אותו בשבילי". שיתפתי זאת גם בקבוצה טלפונית של 8:00. זה מאוד עזר לי ושחרר אותי. לא לחלוטין, אבל הרבה.

מאוחר יותר, התגלה איזה מחדל חמור שלי בעבודה. מחדל חמור מאוד, שהיה עשוי להכתים את שמי. הייתי צפוי לשיחה עם המנהל ועם עוד אדם שאנו עימו בקשרי עבודה. היה לי פחד מהנזיפות. פחד מפיטורין. פחד מהכתמת שמי ההולך לפני (סך הכל מרוצים ממני...). שלחתי SMS למספר גדול של חברים מהתכנית, וגם לאשתי (שגם מתחברת לדרך), בו אני משתף בפחד שלי, מוסר אותו לאלוקים ומבקש שיישא אותו בשבילי. אחר כך הרגשתי נינוח יותר. לא לחוץ כמו קודם, אבל עדיין די דרוך וחושב על דרך לא לעבור מול עיניו של המנהל עד שיעזוב את המשרד...
המנהל קרא לי לשיחה. למרבה הפלא, היא התנהלה ברוח חברית והדדית לגמרי, בלי שמץ של האשמה וביקורת. הוא הציף את העניין והתייעץ איתי כיצד נוכל לשפר זאת, כשאיכשהו החלק ה"כבד" שלי בסיפור נעלם מעיניו. השיחה התמקדה באיך לעזור לאחרים שהיו מעורבים בסיפור להשתפר...
קצת אחרי הסיטואציה, נזכרתי ב"רופא-אלכוהוליסט-מתמכר" שגם היה בסיטואציה דומה שבה מישהו "לא העלה על דעתו לשאול... ואני לא העליתי על דעתי לספר לו" (הספר הגדול, עמ' 146). הרגשתי קצת כמוהו. זה לא היה כל כך נעים. אבל אי הנעימות אילו הכל היה צף, הייתה רבה יותר. הרגשתי גם קצת כמו "מוישל'ה גנב", בסיפור של ר' שלמה קרליבך, שאלוקים שומר שהמשטרה לא תתפוס אותו...

אסיר תודה על כך שההודעה נמחקה לי ו"חזרה".

גזרתי והדבקתי את הסיפור (המוזכר בהודעה הקודמת) לטובת מי שלא מכיר (וגם לטובת מי שרוצה לקרוא שוב את הסיפור המיוחד הזה), ובסופו כתבתי כמה תובנות והרהורים שעלו לי כשקראתי אותו שוב.

מוישלה גנב (סיפור של ר' שלמה קרליבך)

כל אחד רוצה שיהיה לו עסק עם צדיקים. כל מורה רוצה שיהיו לו רק תלמידים טובים, כל אדם רוצה שיהיו לו רק חברים טובים, אבל מי רוצה גנבים, מי רוצה שקרנים, מי רוצה לבבות שבורים?! הקדוש ברוך הוא! "קרוב ה' לנשברי לב". הקב"ה רוצה את הגנבים, את השקרנים, את שבורי הלב.

וזה ההבדל בין צדיק תחתון לצדיק עליון. צדיק תחתון - אוהב רק צדיקים, אבל צדיק עליון כמו הבעל-שם-טוב הקדוש, או כמו דוד המלך, או כמו הקב"ה בכבודו ובעצמו - אוהב כל שבור לב. וכאן מתחיל הסיפור.

במזיבוז', הוי! כמה הלב כואב, כשאומרים את המילה מזיבוז'. ובכן, במזיבוז', היה יהודי אחד, נקרא לו מוישלה. מוישלה היה גנב. היתה לו ב"ה 'יד ארוכה', והוא היה גונב הכל. פתאום, הוא התחיל להיות חסיד של הבעש"ט הקדוש. הוא עשה תשובה! הוא גנב רק מעשירים! שינוי לטובה... וכמובן, עשירים, אם גונבים מהם הם הולכים למשטרה, וכך היה. מוישלה גונב, המשטרה רודפת אחריו, ומוישלה רץ לבית-המדרש של הבעל-שם-טוב הקדוש, ואומר: "רבי הקדוש! שוב גנבתי! תברך אותי שלא ימצאו אותי!"

הבעל-שם-טוב הקדוש, ברחמיו המרובים, מברך את מוישלה: "אני מברך אותך, שהמשטרה תיכף תשכח מהכל!" וכך הוא מוישלה גונב והבעל-שם מברך אותו. פעם, חשב מוישלה: "כמה אני יכול לגנוב מהעשירים במזיבוז"? והרי זה ידוע ,מי כבר היה עשיר במזיבוז'? אדם שהיה לו 10 רובל בכיס, היה עשיר ! חולם לו מוישלה, שהוא רוצה ולו פעם אחת בחיים, לגנוב משהוא רציני.

והנה, יום אחד שמע מוישלה, שאחד מבני משפחתו של הצאר הרוסי, עובר במזיבוז', ובכיסו שלושים אלף רובל! אהה! זה לא פשוט! מוישלה, כמובן הבין שזה סימן מן השמים שרוצים לעזור לו ! מוישלה הרי לא מפחד מן המשטרה, בגלל הברכות של הבעש"ט.  הוא ארגן את כל הגנבים ביחד, זה היה במוצאי חג השבועות, והלך עם כלם לאכסניה בה התגורר הגוי הרוסי. מוישלה סדר שהחלון בחדרו של הגוי יהיה פתוח, מוישלה עולה על הסולם, "מי יעלה בהר ה'", והוא עולה עם הרבה שמחה, והגנבים עומדים למטה ומחכים. מוישלה נכנס,הגוי ישן, מוישלה לוקח את הכסף, יורד למטה, ושם כלם אומרים "לחיים" ומתחילים לרקוד. בינתיים, התעורר הגוי משנתו, ומוצא שהכסף איננו!
הוא קורא מיד למשטרה, אבל מוישלה אינו מפחד! למה לו לפחד? הוא רץ לבית-המדרש של הבעש"ט, ואומר: "רבותי, רבותי! איפה רבנו הקדוש? אני צריך ברכה! "

הוא מסתכל על הפנים של האנשים שסביבו, כלם בוכים. הוא שואל אותם: "מה קרה? למה כלם בוכים?" " לא שמעת? רבנו הקדוש עזב את העולם! הבעל שם טוב נפטר בחג השבועות." אוי ! זעק מוישלה, איזה צדיק גדול היה הבעש"ט, איזה לב גדול! איזה נשמה רחבה!  מוישלה לא יודע מה לעשות. ואז הוא אמר: "אין כאן צדיק אחר שיכול לברך אותי ?!" אומרים לו החסידים : "שמע ! לבעש"ט הקדוש היו הרבה תלמידים צדיקים. שם בפינה יושב אחד, "התולדות יעקב יוסף", אחד מגדולי התלמידים, הוא בוודאי יברך אותך".

מוישלה נגש אליו ואומר לו: "אדוני, אני מוישלה גנב, ובכל פעם שאני גונב הבעש"ט מברך אותי, שהמשטרה תשכח מכל הדבר." "התולדות יעקב יוסף", היה צדיק, אבל הוא לא היה הבעש"ט הקדוש. קם "התולדות יעקב יוסף" ממקומו והתחיל לצעוק : "אתה גנב ואתה מעיז לבקש ממני ברכה!" הוא כעס עליו כל-כך, עד שמוישלה ברח מבית-המדרש והלך. אבל לאן ילך? אין לו מקום בעולם. הוא הלך לבית הקברות, למצוא את הקבר של הבעל-שם-טוב הקדוש.

מוישלה נפל על קברו של הבעש"ט, ובדמעות שליש בכה ואמר : "רבי הקדוש, רבי היקר כמה אני בוכה שעזבתם אותי, שעזבתם את כל עם ישראל. אבל רבי הקדוש, דעו לכם, שכל אחד רוצה להיות "רבה" של צדיקים, אבל רק אתם,אתם הייתם ה"רבה" של כל עם ישראל,אתם ה"רבה" של כל הגנבים, של כל הרשעים. ובכן, רבי הקדוש, מה אעשה עכשיו? אני רואה שהשארתם צדיקים - צדיקים, שידאגו רק לצדיקים, אבל גנבים כמוני מה נעשה בלי הבעש"ט הקדוש ?!"

הוא בכה ובכה עד שמרוב בכיות הוא נרדם. בחלומו הוא ראה את הבעש"ט הקדוש, אומר לו: "מוישלה, התפילה שלך בוקעת רקיעים"! שמעתי מאחורי הפרגוד, שמאז חורבן בית-המקדש לא היתה תפילה אמיתית כמו התפילה שלך. הצדק אתך. כל אחד רוצה להיות הרבי של צדיקים. אבל דע לך, לפני שעזבתי את העולם, השארתי את הנכד שלי, ר' אפרים מסדליקוב, וגזרתי עליו להיות הרבי של כל הגנבים. תרוץ אליו מהר! תאמר לנכדי שאני דברתי אתך, וכדי שהוא יאמין לך, אומר לך את הפרשה, שלמדתי את הנכד שלי. בכל ליל שבת קודש, אני לומד עם הנכד שלי את הפרשה, כמו שלומדים אותה בגן-עדן העליון, ורק אני ונכדי יודעים את התורה הזאת. תגיד לו בשמי, שיברך אותך."

מוישלה קם מהשינה, רץ לסדליקוב, נכנס לרבנו הקדוש והמהולל, ר' אפרים ואומר לו: "יש לי משהו להגיד לך בשם הבעש"ט הקדוש..." מיד נתן ר' אפרים את ידיו על ראשו של מוישלה, ואמר לו: "מוישלה, אני מברך אותך שישכחו שאתה גנב"! ומאז, הפסיק מוישלה להיות גנב. וכי איך אפשר לשמוע תורה מגן-עדן עליון ולהיות גנב?! זה לא הולך ביחד.
והחסידים מספרים, שמוישלה לא רק שלא היה גנב, אלא המשיך את דרכו של הבעש"ט הקדוש, והיה לאחד מגדולי הצדיקים, רק שאת שמו האמיתי איננו יודעים.

***

תובנות והרהורים בעקבות הסיפור

אני מאוד מתחבר לסיפור הזה בהקשר של ההתמכרות. תמיד התנהגתי כמו "גנב", מחביא את המעשים האסורים שלי. פעמים רבות כילד, הרבה לפני ההיכרות עם גברת תאווה (שאלוקים יברך אותה ורצונו ייעשה בחייה!), תרגלתי גניבות של ממתקים, והדבר עזר לי בבניית התשתית להעלמת ראיות זריזה. בכלל, כל הרעיון של שימוש בתאווה הוא גם סוג של גניבה, של לקיחה של משהו בכוח במישור הנפשי. "הגעתי להבנה שבלגימה שלי מהדמות של האישה, שהפנטזיה תִּגברה אותה, בעצם לקחתי. עם או בלי הסכמתן, באמצעות מבט התאווה הזה, לקחתי משהו באלימות מאותו מושא תאווה. כבשתי אותם" (הספר הלבן, עמ' 148).

במבט לאחור על כעשרים שנות שימוש אינטנסיבי בתאווה, אלוקים כמעט תמיד הגן עלי. בניסי ניסים, הוא דאג שלא יעלו עלי ועל השקרים וחצאי האמיתות שלי. בניסי ניסים ממש. כמו הבעש"ט בסיפור. [אמנם, הגיוני שפעמים רבות זו גם הייתה הכחשה. אני יכול לשחזר כמה וכמה מצבים שבהם נראה שאחרים קלטו משהו, אבל העדפתי לספר לעצמי סיפורים ולהמשיך להשתמש. "בוקר אחד, הוא... יצא לספר על בעייתו לכל אלה שפחד שיידעו על כך. באופן מפתיע, הוא מצא את עצמו מתקבל יפה, ונוכח שרבים ידעו על שתייתו" (הספר הגדול, עמ' 126)].

בהדרגה, התחלתי לחפש "לגנוב משהו רציני". בכל פעם שחציתי קו אדום, הוא הפך מהר מאוד להיות "לא רציני", ואז שבתי וחיפשתי "לגנוב משהו רציני יותר, משהו רציני  באמת, משהו שיביא אותי לסיפוק. ובעצם, משהו שלא קיים באמת במציאות. "מרגע שחציתי גבול מסוים... היה סם חדש שהייתי חייב לצרוך. אבל הוא עבד רק מספיק זמן עד שהופיע הסם החדש ומשך אותי עוד צעד קדימה. וברגע שחציתי גם את הגבול הזה, הופיע הגבול הבא כבאורח קסם, וגם אותו הייתי חייב לחצות" (הספר הלבן, עמ' 12).

לאורך כל הדרך, היו את הצדיקים הרבים ש"צעקו" עלי בספריהם, אותם ספרים העוסקים בשמירת הברית, שאותם הקפדתי לקנות באובססיביות. יש לי ממש אוסף. הצדיקים האלה היו בשבילי כמו ה"תולדות" בסיפור (ואפילו אלה שלא ממש צעקו ואפילו אהבו ועודדו כמו רבי נחמן, רמזו שאני דפוק. ראו את המאמר בסוף הספר "יש לך כנפי רוח", שעומד על כך).

בניגוד למוישל'ה אני לא ברחתי מהם. חשבתי שהם יצליחו לעזור לי להפסיק לגנוב... שהרי, בניגוד למוישל'ה, שרק בסוף הסיפור התחיל לרצות להפסיק לגנוב ומיד הפסיק, אני מהתחלת הסיפור רציתי להפסיק, ואפילו הפסקתי, אבל אף פעם לא הצלחתי להישאר בהפסקה לאורך זמן. "זו לא חכמה גדולה להפסיק לשתות; החכמה היא להישאר בהפסקה." (הספר הגדול, עמ' 161). ["העיקר הוא לא כל כך להפסיק להשתמש, אלא להישאר מפוכח. מכורים יכולים [b]להפסיק[/b] להשתמש בהרבה דרכים, אבל התכנית מציעה לנו דרך להישאר מפוכחים. בעזרת הא-ל, אנו חברי "שמור עיניך" לא נצטרך לעולם לטפל בשימוש בתאווה, אבל אנו צריכים לטפל בפכחות כל יום. כיצד אנו עושים זאת? אנו לומדים דרך עשיית שנים עשר הצעדים וההתחלקות בפגישות, כיצד להתמודד עם הבעיות שבימי השימוש שלנו פנינו לתאווה שתפתור אותן" (ע"פ הספר הגדול, עמ' 167)].

כשפגשתי את התכנית, "שמעתי תורה מגן עדן". קיבלתי הדרכה אלוקית למסלול מתאים עבורי. בעקבות כך, כמו מוישל'ה, התחלתי מהלך שבו אני מפסיק "לגנוב", מפסיק להשתמש ("בבקשה, אלוקים!"). וחשוב לא פחות - מפסיק להתנהג כמו גנב, מפסיק להחביא, ומתחיל בדרך חיים של כנות בלתי מתפשרת.

טוב, תמיד רציתי להיות מ"גדולי המחלימים", כמו מוישל'ה שנהיה מגדולי הצדיקים... (בעצם, רציתי להיות גדול המחלימים...). אבל הרצון הזה הוא חלק בלתי נפרד מהמחלה שלי, שעלי להיפטר ממנו בחסד אלוקים. אני מרגיש קצת שיפור, קצת נכונות להיות חלק, ולא להיות המטאור.

בכל אופן, בשביל שאהיה באמת מגדולי המחלימים, אני צריך כנראה, בדומה למוישל'ה, "שלא יידעו את שמי", שאייצג בענווה עקרונות שרק עוברים דרכי, ומופיעים בחיי בחסד אלוקים, מבלי שהגוף יחצוץ בפני הנשמה, מבלי שהאישיות שלי תתפוס את המרכז. "אנונימיות היא הבסיס הרוחני לכל מסורותינו, להזכירנו תמיד להעמיד עקרונות לפני האישיות" (מסורת 12).

***

לפני שעה הייתי בטוח שעוד רגע אני עולה לישון. לא היה לי כוח לכתוב באריכות. הדברים הללו נכתבו בחסד אלוקים, כפשוטו וכמשמעו, כמדרשו וסודו.

אני חייב להודות שלא הכרתי את הסיפור, בטח לא את הניתוח של הסיפור
אבל הזדהיתי לגמרי, לפעמים הדרך הכי טובה להילחם היא פשוט לעשות שלום. וזה ההבדל הגדול בדרך ההתמודדות הזאת לבין שאר הדרכים "המוכרות" והרגילות. בהתמודדות הזאת צריך להיות שלום עם עצמי, עם הרוחני שלי, והגשמי שלי, ומה שבתוכי, שפותר ממילא את כל שאר הדברים, יכול להיות שאני לא מדייק אבל כך אני רואה את זה...

תודה דן. דבריך גרמו לי לחשוב על איך שמוישלה היה שלם מאוד (כמעט) לאורך כל הדרך עם זה שהוא גנב. מקווה ללמוד ממנו להיות שלם עם החסרונות שלי...

אסיר תודה לאלוקים הגדול והאוהב ששומר אותי נקי במשך 429 ימים, בכוחו ולא בכוחי.
אסיר תודה לאלוקים על שינוי מדהים אצל בני הקטן. בעבר הלא רחוק, הוא לא רצה שאחבק ואנשק אותו לפני השינה. היום למשל הוא הרעיף עלי מטר נשיקות שלא קיבלתי מעודי מאף ילד למיטב זכרוני, במשך למעלה מעשר שנים. הוא מרבה לומר "אבא חמוד"! "אבא, אני אוהב אותך!" "אבא, אנחנו אוהבים אותך!" וכיוצא בזה. בגן היו לו קשיים רבים, וביומיים האחרונים ברציפות הוא הביא פתקים מן הגננת על שהתנהג בנעימות. לא יודע איך זה קורה. אני רק קצת יותר נוכח. מנסה להיות. זה נס!

חסר אונים לגמרי, לחלוטין, מול ההתנהלות הקלוקלת שלי בכל הנוגע לסדר יום. מול זה שאני לא הולך לישון בזמן. קם עייף. לא מספיק לעזור מספיק בבוקר. יוצא בלחץ. עובד בעייפות. מורח את הזמן בעבודה ובבית, כי אין לי כוח.
מבקש מאלוקים נכונות למסור את עצמי בידיו. ולבקש ממנו להשתחרר מחסרונותיי בכנות ובענווה (מקווה להרחיב כאן בהזדמנות על הדיון שלי עם הספונסר על צעד 6, ועל כמה שאני מתעקש להיאחז בפגמים שלי. להישאר תקוע. להישאר עם דברים לא טובים. דבר אבסורדי לחלוטין. אבל הוא קורה. אצלי. לדוגמא, אני לא מוכן להפסיק להיות זללן גלידות. אני כל כך תקוע בתוך הרצון לאכול גלידה, שאני לא מוכן שאלוקים ייקח אותו ממני...).
חסר אונים גם מול הציפיות הרבות (וההגיוניות!) של אשתי שלא מתממשות, במידה רבה כתוצאה מאותה התנהלות. אני מרגיש שאני מאכזב. שאני מקרטע.

שיהיה לכולנו לילה טוב, נקי ומחובר לאלוקים אוהב!

אה, וחסר אונים גם מול זה שהפסדתי שתי קבוצות טלפוניות הלילה, וגם את הקבוצה שאחרי הקבוצה, גולת הכותרת של הקבוצות. :-\
מרגיש טיפש שאני ער בשעה כזו, ושוכח מקיומן של הקבוצות הללו. ומרגיש שהפסדתי הרבה אנרגיה שיכלתי לקבל שם. כזו שאני די צריך עכשיו. רצונו ייעשה.

טהרני!!!
אני לא מבין גדול בכלל בכל תהליך השלבים, בטח לא מתקרב לרמה שלך, אבל הלו!???!? אתה נשמע מיואש, יש הרבה הרבה על מה לעבוד, אבל ברגעים כאלה אני לא בטוח שיעשה טוב לראות מה עוד לא טוב אצלי, אלא למצוא נקודת אור קטנה (שבטוח קיימת בך!) ולהתחיל להאיר את הכל ממנה...
חבר יקר אל תהיה ע.כ.ב.ר . . . זה מושגים שכר בטח שכחת אבל אצלי הם חדשים...
אוהב אותך אח יקר!

(התלבטתי אם לשלוח לך לפרטי או לפה, אבל החלטתי לפה...)

תודה על דבריך דן (וגם על השיר).
לא מיואש. רק נשמע ככה.. ;D
באמת אחד מיסודות התכנית הוא "אסירות תודה". אני חייב לחזור לכתיבה יומית. יש לי הרבה על מה להודות.

בעניין העייפות אתה צודק לגמרי! באמת אני צריך להיזהר ממצב עכב"ר. בשנה האחרונה אני די בטוח (ובלשון התכנית "הראש שלי מספר לי סיפורים"), שבכל הנוגע לעייפות אני שונה. אני צריך לצאת מההכחשה הזו ולשמוע לניסיונם של אחרים. מה גם שאני רואה בחוש כמה העייפות מזיקה לי. זה לא עוזר לי להפסיק. אבל אולי זה יעזור לי לפנות לכוח גדול ממני.

ואם בעייפות עסקינן, דווקא אתמול בשיטוטיי בפורום נתקלתי במשהו יפה בעניין (שעזר לי להבין למה למרות זה שאני מתפקד בסך הכול בסדר בעייפות, זה לא אומר שאני מוגן מהתאווה). והרי הציטוט לפניך:

שלום חברים יקרים ואהובים!
אסיר תודה לאלוקים הגדול והאוהב ששומר אותי נקי במשך 430 יום, בכוחו ולא בכוחי.

אסיר תודה על פרויקט גדול של החלמה שזכיתי להיות שותף לו, שיצא לדרך אתמול. השותפות בדברים כאלה נותנת לי חיות. מסתבר שפעמים רבות היא לא "נקייה" ומעורבת בשיקולים זרים רבים. מבקש מאלוקים להשתחרר מאותם שיקולים זרים ולפעול ממקום נקי, לקבל את החלקיות, את זה שזיכוך השיקולים שלי הוא תהליך, ויחד עם זאת, לא להפוך זאת לאידיאל ולהיתקע סתם לאורך זמן בתוך דברים שאלוקים מוכן ורוצה לשחרר אותי מהם. אני מבקש מאלוקים שיעזור לנו להביא את הפרוייקט לידי גמר בצורה טובה, וגם לקבל את זה שזה "נתקע" לפעמים ולא מתקדם בקצב שהייתי רוצה. אני מבקש מאלוקים גם להקדיש זמן לפרוייקט הזה בצורה נכונה ומאוזנת, ולא בצורה אובססיבית.

חסר אונים מול ההיתקעות הטיפשית שלי בצעד 6. הבנתי שאחרי 4-5, 6-7 זה ממש זורם, אבל כנראה כמו שהספונסר שלי אומר, יש לי נטייה לסבך כל דבר...

מבקש מאלוקים לקבוע לו"ז של מה שאני חושב שהוא רוצה ממני עד השבת ולעמוד בו.

בוקר טוב וחודש טוב חברים יקרים ואהובים! (כרגע אין לי גישה לאינטרנט, מקווה להעלות את הדברים בהמשך היום. אסיר תודה על שוויתרתי על השיתוף הזה, למרות שמאוד רציתי, אתמול – כדי לישון בזמן, והבוקר – כדי להיות נוכח בבית).
הכינוי שלי הוא טהרני, ואני מכור לתאווה ולביטויים מיניים שלה.
אני אסיר תודה לאלוקים, הגדול והאוהב, ששומר אותי נקי במשך 432 ימים, בכוחו ולא בכוחי. אני מקווה ומתפלל לסיים את היום הזה בנקיות, מתוך חיבור אליו והקשבה להדרכתו. בחסד אלוקים אני מתמקד כרגע בצעד 6.

***

אתמול בהשכבת הילדים, התחדד לי משהו שאני מרגיש כבר די הרבה זמן.
תמיד אני הייתי הקשוח, הבלתי מתפשר, מציב הגבולות לילדים. כעת, בזמנים שאני "מחובר", אני הנחמד, המאפשר, המשחרר. עם ההתקדמות בתכנית, במשך הזמן שאני נמצא בה ובצעדים, זה קורה יותר.
אצל אשתי קורה קצת להיפך. בעבר, כשהייתי קשה, היא הייתה משחררת ובאה אליי בטענות. אני הייתי מגיב, שאם היא הייתה קצת יותר מציבה גבולות, לא הייתי צריך להיות כזה נוקשה. כעת, בזמנים שבהם אני נחמד, לעיתים, דווקא היא זו שיוצאת מדעתה ומאבדת את סבלנותה, ובמיוחד כשאין כבר את הבעל הקשה שחותך בחדות את העניינים.
וכאן מגיע פגם האופי שלי (אחד מהם...). הייתי רוצה לומר שהוא בדקות שבדקות, אבל ייתכן מאוד מאוד שאני קצת (?) בהכחשה לגבי המימדים שלו, ולא בכדי. לא נעים לי להיות פגום, ובטח שלא בצורה גסה.
כנראה שמרגיש לי טוב הקונטרסט הזה - בין איך שאני מגיב, לאיך שהיא מגיבה. הוא מחדד לי את המקום הטוב שבו אני נמצא. יש כאן רצון לעליונות מצדי (ככלי להמחשת ההתקדמות שלי), וגם סוג של תחרותיות ("את מתלוננת על איך שאני עם הילדים?! תראי איך שאת איתם ואיך שאני איתם!"). בסופו של דבר, כשהיא מאמצת את הגישה שלי, אני "מתנפח" מכך שהיא מנסה לחקות אותי...
אני צריך לחיות בשיתוף אמיתי. בחיבור עם אשתי ולא בניתוק ממני. שהצלחה שלה תהיה הצלחה שלי מאוד קשה לי לעשות את זה.
מבקש מאלוקים את ההבנה העמוקה שזה לא טוב בשבילי, את הנכונות לשינוי בעניין הזה, ואת האמונה שהוא יכול ורוצה לעשות זאת בשבילי.

***

ועוד עניין לגבי הילדים: לפני מספר חודשים, הדריך אותי הספונסר לכתוב חמש אסירויות תודה ביום על אשתי. בעקבות איזה שהוא פיצוץ גדול עם איזה ילד, הצעתי שאעשה זאת גם על הילדים. הוא קיבל את ההצעה. אני חייב לציין שלקח לי יותר זמן מאשר עם אשתי עד שזה נכנס לשגרת היום שלי. שכחתי. ואז נזכרתי ולא התמדתי. אבל בימים האחרונים, כאשר אני זוכה לעשות כתיבה יומית, זה שם.
שמתי לב, שכאשר אני כותב אסירות תודה על הילדים, אני מתמקד בזה שהם יוצרים סביבה שקטה סביבי ולא מכבידים עלי. "אני אסיר תודה על כך שהלכתם לישון יפה", "אני אסיר תודה שהשארתם בית מסודר / סדרתם את הבית", "אני אסיר תודה ששמרתם על שקט בזמן שנחתי", וכיוצא באלה. זה עשה לי הרגשה רעה. זה גרם לי להבין שבעצם רוב שאני רוצה מהילדים שלי זה שיעזבו אותי בשקט, שיניחו לי לנפשי. חלקתי את ההרגשה הזו עם חבר, וגם עם החבר שאיתו עשיתי צעד 5.
כדי להקל על ההרגשה הרעה הזו, חיפשתי בכל פעם קטעים יפים שהיו לי איתם במהלך היום, אך האמת המרה הייתה שלא ממש היו כאלה. מקסימום "אני אסיר תודה על הלימוד איתך" (בדף שחובה להחזיר אותו חתום למחנך...).
אתמול זה השתנה. ואסירות תודה על הילדים זרמה בשפע נדיב (יחסית). שמתי לב, שכשאני מתמקד יותר במה שאני עשיתי בשבילם היום, ופחות במה שהם עשו בשבילי, ומביע אסירות תודה על כך – אני מרגיש הרבה יותר טוב, הרבה יותר סיפוק.

"התחלנו לתרגל מפוכחות חיובית, ולעשות את פעולות האהבה כדי לשפר את יחסינו עם אחרים. למדנו איך לתת, ובמידה שבה נתנו כך גם קיבלנו חזרה. גילינו את מה ששום תחליף לא סיפק מעולם, יצרנו קשר אמיתי. הגענו הביתה" (הספר הלבן, עמ' 205).

1. לא!
2. כן!
3. כן!

וואו! חסר אונים לגמרי מול ההישאבות שלי לתוך איזה שהוא פרויקט החלמה שאני מעורב בו...
האמת שזה מרתק ומחבר, אבל כמו כמעט כל דבר שאני עושה, אני לא מצליח לעשות אותו בפרופורציות.
מבקש מאלוקים לעשות את צעדים 6-7 כראוי ולהשתחרר מכל פגמי האופי וההתנהלות שלי.

ועם כל זה, אסיר תודה שעסקתי במילי דאחלמתא ולא בדברים אחרים...
לי אין את הפריבילגיה (?) לומר אנו נשארים מאוחר והם נשארים מאוחר.
אני הוא המשכים, או יותר נכון, נשאר מאוחר בלילה, לדברים בטלים, ורץ לבאר שחת.
אך "ה' העלית מן שאול נפשי חייתני מירדי בור" (רק להיום!)
"זמרו לה'!"

אשתי נסעה לקבוצת S-Anon הראשונה שלה. כנראה, שבסתר (?) ליבי אני לחוץ מכך שהיא תבוא ותתחיל במסכת החקירות הכואבת. האמת, שמאז שאני בתכנית לא זכור לי שזה קרה. אבל אני עדיין חושש כל פעם מחדש. בשבת JSS, בכנס של SA ועוד. נוסיף לזה את זה שהיא הודיעה לי על כך ברגע האחרון. היא כנראה תכננה עם חברות את העניין ושכחה לעדכן. נוסיף לזה את זה שהשכבת הילדים עליי. נוסיף לזה את זה שישנתי אתמול ארבע וחצי שעות (וואו איך שכחתי שאשתי נתנה לי לישון שעה כשחזרתי מהעבודה! ממש לא מובן מאליו. אני אסיר תודה לה על זה). ומה יצא? מתכון מנצח! מתכון שמנצח אותי ועושה לי איכסה וגורם לי לרצות להשתמש או לפחות להיות בריכוז עצמי. עכשיו תוך כדי הכתיבה אני מבין שזה באמת לא כל הדברים הללו, זו הגישה שלי. בכל אופן, לא היה לי כוח להתייחס לילדים. נתתי להם די להשכיב את עצמם. בלילות שאני נוכח זה הולך ממש טוב, ועכשיו, כשהייתי בריכוז עצמי וניסיתי לעבוד על איזה פרויקט של העבודה, זה הלך ממש רע. לא צחצחתי להם שיניים. צעקתי ואחר כך שאגתי על המציק הסדרתי. עכשיו כולם ישנים. איזה יופי! מרגיש לי ממש רע (אפילו עלתה לראש המילה ש(כמעט) כולם משתמשים בה, או לפחות התחלתי לשמוע אותה הרבה מאז שאני בתוכנית, ממש ...), ואין לי כל כך מה לעשות עם זה.

הקטע הוא, שאני חוזר על אותן טעויות ומצפה לתוצאות שונות. גם בנושא השכבת הילדים לישון, וגם בנושא הזה שאני כבר רואה את עצמי שוב הולך לישון מאוחר. שהרי איך אני יכול לוותר על העוצמה השואבת של "פרויקט ההחלמה"? ואיך אני יכול לוותר על פרפקציוניזם ולהתקדם בו רק קצת ולא הרבה? ואז, מחר, אני נוסע לקבוצות, חוזר מאוחר ו... כנראה, הפיצוץ הבלתי נמנע (האמת שעכשיו אני נזכר שהתעצבנתי הרבה היום על דברים קטנים, כמו חפץ בשווי של כמה שקלים שאבד, ולא הייתי מוכן לשמוע אף אחד או לעזור לאף אחד עד שהוא יימצא, אז כבר היה הפיצוץ, אבל בגלל אשתי הסבלנית ויותר מכך בגלל ההכחשה שלי לא ממש שמתי לב ועוד יותר לא זכרתי...).

זה בדיוק הסיפור של צעד שש. אני לא נכון לוותר על הדפקטים שלי. הזוי! טוב, בעצם, אולי פשוט חולה...

אוהבים אותך, טהרני!