בוקר טוב חברים יקרים ואהובים!
אני בהמתנה לאיזו פגישה חשובה. בשנייה שיקראו לי אצטרך להפסיק לכתוב ובע"ה המשך יבוא.
אסיר תודה לאלוקים הגדול והאוהב על 444 ימים נקיים, בכוחו הגדול ולא בכוחי הדל.
***
אני מרגיש בתקופה האחרונה ששני דברים מציקים לי ומנהלים אותי.
הדבר הראשון, הוא נפילות של חברים שבעיניי עשו דרך מדהימה, שהייתי מהמר עליהם שיישארו נקיים לאורך ימים ושנים, אחרי תקופה ארוכה של נקיות. זה גורם לי קצת (!) לתחושות של ייאוש והרמת ידיים. אני רוצה טוטאליות. או שיש לי פתרון מלא והרמטי לבעיה שלי, או שאני לא מעוניין. נמאס לי ליפול ולקום. אני גם לא רוצה ליפול מ"מרומי" "מעמד" ההחלמה שלי. מה, טהרני שנקי יותר משנה פתאום יצהיר שהוא נקי כמה שעות? בתסריטים שלי, אחרי נפילה אני חוצה עוד קוים ומתרסק לגמרי. הבעיה היא, שאני קצת מתחיל להבין, שכל כך אסבול, וכל כך אין פתרון אחר, שבסופו של דבר אצטרך לבוא "על ארבע" ולהודות: אין לי דרך אחרת. טעיתי. ברחתי. התגאיתי.
שוחחתי על כך עם הספונסר שלי אתמול (באמת טוב שסוף סוף נזכרתי להתקשר אליו...), והוא אמר לי את אותם דברים שהוא "חופר" לי במשך כל התקופה שאני איתו. כשהוא אומר דברים בסגנון אני מרגיש שהוא ממש נודניק, ואני מגיב לדבריו בהפטרה של "טוב, אני מקווה שבאמת אתקדם בצעדים...". הפעם הוא חידד לי את הנקודה: רוב החברים שיש להם שנה נקייה לא נשארים נקיים לאורך זמן. הוא תלה זאת בכך שהם עסוקים בנקיות של ספירת ימים ולא בנקיות של התעוררות רוחנית.
כשאני עסוק בשאלה כמה ימים אני נקי היום, כנראה שבסופו של דבר אפול (האמת שאני קצת פחות עסוק בכך מאשר בתחילת הדרך, אבל עדיין מאוד עסוק בכך. מבקש מאלוקים את הנכונות לעשות משהו בעניין. בעצם, מודה לו על הנכונות ועל הרעיון שנתן לי. מבקש לזכור אותו ולהיות נכון להתייעץ לגביו עם הספונסר).
כשאני עסוק בשאלה כיצד אחיה היום חיים רוחניים מיטביים, חיים של נוכחות, נתינה ויציאה מאגו וריכוז עצמי, חיים של כנות בלתי מתפשרת, חיים שבהם כשאני מוטרד אני בודק מה לא בסדר אצלי, כיצד "לנקות את הצד שלי של המדרכה" - כנראה שאשאר נקי.
בתגובה לדברי הספונסר נדנדתי לו על כך, שליום אחד זה בסדר, אבל לחיות חיים שלמים שבהם אני חי כך, בלי איזה יום אחד של תקופה קשה שזורקת אותי לריכוז עצמי ושימוש, נראה לי לא סביר ולא הגיוני. אך שלוש תשובות בדבר (שאני עונה לעצמי, כי מבחינת הספונסר נראה לי שהוא הרגיש שאני סתם "חופר" לו ומבלבל לו את המוח):
א. אין! הכי נמי! רק להיום!
ב. אני חסר אונים לחלוטין מול התאווה, אך לא מול עשיית הפעולות שיצילו אותי ממלתעותיה (בדיוק בזמן הופיע מאמר על כך במייל היומי אתמול. וזה הקישור:
forum.gye.org.il/index.php?topic=1226.msg12893#msg12893).
ג. מהניסיון שלי בשנה האחרונה, אלוקים לא כזה מדקדק איתי שכל סטייה הכי קטנה מהפעולות, כחוט השערה, הוא שולח אותי לעזאזל. אלוקים פשוט רוצה שאצמח ואתקדם. מהחוויה האישית שלי, כשאני מחובר ונכון באמת לעשות פעולות, זה הדבר הכי חשוב עבורי, אפילו אם בפועל אני לא מצליח לממש את כולן בפועל. לעומת זאת, אם "אין לי כבר כוח לתכנית הזאת" נראה לי שאני במצב מסוכן (אך יכול לצאת ממנו בעשיית מה שלא מתחשק לי).
וואו! איזה כיף שיש פורום, אחרת הייתי נראה כבר מתעצבן מההמתנה בתור. אסיר תודה שיש לי כאן גם ספר מעניין.
וכעת - לדבר השני. הדבר השני שמאוד מציק לי הוא איבוד השליטה על החיים שלי. גם על כך דיברתי עם הספונסר שלי והוא אמר שזה מצוין...
בהתחלה לא כל כך הבנתי והרגשתי מה זה אומר שאיבדתי שליטה על חיי. חשבתי שהשימוש בתאווה דחק הצידה את כל החיים שלי, ולכן לא הצלחתי לנהל אותם כראוי, או שהצלחתי אבל במאמצים כבירים "להשלים" בשעות ספורות את כל מה שלא הספקתי לעשות בשעות השימוש הארוכות, או לתפקד "כרגיל" לאחר לילה ללא שינה מלא וגדוש בשימוש בתאווה.
אך לאחרונה, אני מבין שהדברים הם קצת להיפך.
לא איבדתי שליטה על חיי בגלל השימוש בתאווה, אלא ברחתי לשימוש בתאווה בגלל שאיבדתי שליטה על חיי. אני לא יודע בדיוק איך זה התבטא אצלי כנער מכור (ובעצם, תוך כדי המשפט הזה, עולים בדעתי כמה וכמה קצוות חוט חשובים לתשובת השאלה הזו), אבל כאדם נשוי ובעל משפחה זה מתבטא בתחומים רבים. להלן כמה מהם:
עיקר העיקרים, שממנו נגזרים דברים רבים: אני לא מצליח לנהל סדר יום תקין.
אני לא מצליח לקום בשעה קבועה בבוקר לאורך זמן.
אני לא מצליח להתקלח ולצחצח שיניים כראוי על בסיס קבוע.
אני לא מצליח לארגן את הילדים בבוקר כמו שצריך, בלי להתפזר, ובטח שלא על בסיס קבוע.
אני לא מצליח להתנהל נכון בעבודה, בלי לבזבז זמן. אין לי את הכוחות להעביר יום עבודה אידיאלי.
אני לא מצליח להתנהל נכון בזוגיות. כל דבר קטן מערער אותי. אין לי מספיק נכונות לאפשר לאשתי את המרחב שלה. אני רוצה שהיא תהיה תמיד "שלי". כמו ילד קטן (בעצם, אפילו לילדים הקטנים שלי אין ציפיות כאלה... :-\).
אני לא מצליח להתנהל נכון בקשר עם הילדים (אם כי, באסירות תודה, אני יכול לומר שמאז כניסתי לתכנית, ובפרט בתקופה האחרונה, יש שיפור עצום). לא תמיד יש לי כוח להגיב בצורה סבלנית. לעיתים מזומנות (שבאסירות תודה הולכות ופוחתות, אבל ממש), אני מתנהג באלימות מילולית (זה כבר הרבה זמן לא זכור לי) ופיזית. אין לי כוח להתמיד, למשל, בצחצוח השיניים שלהם דבר יום ביומו.
אני לא מצליח וגם לא כזה רוצה להתנהל נכון כלכלית. אני קונה מה שבא לי ומתי שבא לי. אף אחד אצלנו לא מנהל את חשבון הבנק (אשתי גם סובלת מכמה דברים...
).
אני לא מצליח לתחזק את הבית. כמעט תמיד אני מרגיש בבית שלי כמו באורווה.
אני לא מצליח לסיים את התואר שלי. בתחילת הדרך עקפתי את כולם. עשיתי המון קורסים ועברתי בהצטיינות, וכעת, נשארו לי כמה מטלות בודדות, ואני תקוע איתן חודשים ארוכים, אולי אפילו שנים.
אני לא מצליח למלא את חובותיי הדתיות הבסיסיות. לא מצליח להניח תפילין בכל יום (מאז התכנית השתפר מאוד), וכל שכן להתפלל...
לא מצליח לשלם חשבונות בזמן.
לא מצליח לטפל בעניינים בירוקרטיים שונים בזמן, דבר שגורם לי להפסד כסף רב, ולדימוי (מוצדק) לא אחראי בעיניי הסובבים אותי.
לא מצליח לנהל מערכות יחסים תקינות, בעיקר עם הורי ומחותניי.
לא מצליח להתמיד בפרויקטים יצירתיים שלי.
זה ממש קצה הקרחון, החד והדוקר עד זוב דם. בחסד אלוקים, המתגלה דרך התכנית, הרבה מהדברים האלה משתפרים, ולפעמים אפילו הרבה, אבל הדרך עוד ארוכה ומפותלת עד בלי די. בקושי רואים את ההתחלה, לא כל שכן את הסוף... כשאני חייב מליארדים, אז מאה אלף זה נחמד ויפה, אבל זה לא ממש מתחיל "לגרד" את הפתרון.
הבעיה שלי עם כל הסיפור הזה היא, שלא כל כך הגעתי לאמונה שאלוקים יעשה בשבילי את כל הדברים האלה שאני לא יכול לעשות בעצמי. לגבי התאווה, אולי בגלל הרקע הדתי, שזה נתפס אצלי ממש רע, איכשהו יותר היה קל לי לקבל שאלוקים ירצה לעזור לי, ואולי באמצעות מפגש עם חברים נקיים לאורך זמן, יותר האמנתי שהוא גם יכול ורוצה לעשות זאת. לגבי העניינים האלה - הרבה יותר קשה לי להאמין שזה יקרה, וגם הרבה יותר קשה לי למסור זאת אליו, כי זה לא כזה רעל מוצק ומוחשי כמו התאווה.
יש למישהו רעיון?