כשנכנסתי כעת לפורום, ראיתי שמחכה לי הודעה פרטית. הראשונה מאז המתכונת החדשה של הפורום. תודה לכותב. מעניין שדווקא עכשיו קיבלתי אותה...

מכיוון שכפי שהכותב עצמו ציין, הוא חשב להעלות את ההודעה לפורום עצמו, ורק חיכה לראות כיצד יתפתחו השיתופים שלי, אני רואה לנכון להביא אותה כאן. אני חושב (ומקווה) שיש בה תועלת לי ולאחרים.

וזו לשון ההודעה:

"בזמן שהפורום היה קפוא מפעילות, החלטתי לכתוב לך תגובה ולחכות לשעת הכושר לפרסם אותה. בגלל התגובה האחרונה שלך אני לא יודע אם לפרסם אותה או לא (כי עצרת באמצע - אתה ממש מותח אותנו...) אז אני מעתיק אותה פה במקום לפרסם אותה:

אוהבים אותך טהרני!

אני יאמר את האמת, קשה לי מאוד לקרוא את השיתופים שלך בזמן האחרון. זה פשוט לא הטהרני שאני מכיר מאז שהגעתי לקבוצות החיות. אני ממש מקווה שתתאפס על עצמך מהר - איבדת את הטעם לחיות? זה כנראה אומר שאתה לא כותב מספיק אסירויותודה כל בוקר. או שאין לך מספיק קולה במקרר... יש אנשים שהיו משלמים המון בשביל ללכת בדרך שאתה הולך בה כרגע. אולי אתה גם צריך לחזק את הצעד השני - האם אתה מאמין שאלוהים יכול להחזיר לך את השפיות? ייתכן שהוא רוצה להביא אותך לחוסר אונים מול החיים שתבין שבאמת הכל ממנו (סתם השערות שלי, אני לא הדובר שלו...)

תהיה חזק, אני מקווה שתצא מזה מהר ונחזור לראותותך כותב פה שורות רצופות של סמיילים (עכשיו המבחר יותר גדול!)" עכ"ל.

***

קשה להסביר במילים את ההרגשה המתסכלת שאני נתון בה בשעות האחרונות. בשלוש מילים זה יהיה "טוב מותי מחיי" (כן, ממש כמו שכתבת באותה הודעה פרטית, ואפילו יותר מזה). חשבתי לכתוב זאת בכותרת, אבל זה נראה לי מוגזם.

אני כותב כעת בקושי רב. כל מילה עולה לי בכאבים פיזיים גדולים. (בהמשך הכתיבה והעריכה, זה קצת משתנה, אבל עדיין. כואב מאוד).

אחר הצהריים חזרתי מהעבודה למקום שבו אני מתגורר. במוצ"ש סיכמתי עם אשתי שאוכל לחזור הביתה מידי יום בשעה 18:00, ועד אז אוכל לשהות בבית המדרש, לעבוד תכנית, לקדם את התואר וכדו'. מכיוון שאני רוצה לחזור למהלך של חיים בריאים ותקינים יותר, שהרגשתי שהייתי בהם בעבר, החלטתי לשלב הליכה בזמן הזה. התלבטתי מתי בדיוק, והחלטתי לעשות זאת בהתחלה, בסביבות ארבע, כדי שלא אחזור הביתה מותש ורצוץ אחרי ההליכה. עדיף להגיע לבית המדרש, שם להירגע ואז. שמתי את התיק שלי עם המחשב בבית המדרש, ויצאתי להליכה.

היה פשוט חום אימים שקשה לתאר. אבל אני מתעקש. אני פשוט חייב לחזור לזה. יהיה אשר יהיה. וכפי שזה נראה עם ההתנהלות הנוכחית של אשתי, לא נראה לי שזה יתאפשר בזמן אחר. אחרי כרבע שעה, עשרים דקות גג, אני מתחיל לקבל צרור SMSים: "מצטערת. אני לא עומדת בזה", ומהר מאוד "תחזור הביתה דחוף". תוך כדי הליכה אני מתאמץ להשיב בשלווה יחסית להודעות הנודניקיות האלה ("אוף! שוב היא לא מסתדרת איתם! אפילו לשנייה!").אני מסביר שאני באמצע הליכה והתיק שלי בבית המדרש. רק אסיים ומיד אגיע. ואני אכן עושה זאת מבלי להשתהות אפילו רגע. בדרך הביתה אני מרים טלפון לחבר, ומודה בחוסר אונים מול שינוי התוכניות שלי. אני מבקש מאלוקים בנוכחותו שלא לומר אפילו מילה אחת על כך, ואפילו עושה זאת בצורה שאני מרגיש שהיא משפילה בשבילי, שיש בה כניעה ברמה שאני לא מורגל אליה.

אני נכנס הביתה והנס קורה. אני לא אומר כלום על שינוי התוכניות. אני רק מעיר לילדים שנמצאים בבית זמן קצר והספיקו להפוך אותו למקום מלוכלך שנפשי נוקעת ממני, ודורש מהם לסדר. שעות אחר הצהריים שתכננתי לנצל בצורה ממוקדת, חולפות להן ב"מריחה". קשה יותר להתרכז בבית (ועם אינטרנט פתוח). בכל זאת, מנסה להתקדם בצעד תשע, ואפילו מאתר מספר של מישהו שפגעתי בו לפני למעלה מחמש עשרה שנה ובקושי זכרתי את שמו.

אני מתחיל לסבול מכאבי ראש. כנראה קצת התייבשתי. אין לי יותר מדי סבלנות להשכבת הילדים. אני עושה זאת בצורה מינימלית וסופג על כך תלונות של אשתי, שמאוד מרגיזות אותי. מתפתח בינינו ויכוח סוער. אין לי כוח לכלום. לפחות אלך לישון מוקדם. זה עושה לי טוב. אני עולה למיטה ב-20:30 (!). אבל סובל מכאבי ראש ועיניים נוראיים. נ-ו-ר-אי-י-י-ם! (דמעות שורפות עולות בעיניי תוך כדי כתיבת הדברים ("צורבות" זה תיאור עדין מדי).

אשתי לא מפסיקה "לנדנד" = לעשות דברים שיפריעו לי לישון (אני מאוד רגיש לאור ולרעש). בשלב כלשהו, באמצע שיחת טלפון קולנית במיוחד, היא עוברת לסלון. אחרי 22:00 אני זוכה מדי פעם לרגעים של שינה חטופה.

לפני שעה וחצי התעוררתי עם כאבים איומים. אני מרגיש כל כך מתוסכל, כל כך מושפל, כל כך מבויש. כלום אני לא יכול. כלום! אני לא יכול אפילו לעלות לישון מוקדם. אין שום דבר בחיים שלי שיצליח "לזוז", שיפסיק להיות כל כך "תקוע". רציתי. רציתי לעשות את רצונך. השתדלתי לנהל סדר יום של החלמה (אפילו צחצחתי שיניים למרות הקשיים הפיזיים והנפשיים. זה אולי נשמע לכם מטופש, אבל זאת המשבצת שלי).

כיביתי בתחושת ייאוש את השעון המעורר שמכוון לשעה מוקדמת. איך? איך אקום כל כך מוקדם כשלא ישנתי? מי יודע מתי, אם בכלל, אירדם הלילה.

מרגיש כל כך חסר אונים. כל כך שאין לי סיכוי.

אבל לא הגעתי לאמונה. לא. אני לא רואה איך הוא מוציא אותי מכל הבוץ העמוק הזה שהחיים שלי תקועים בו. אני לא רואה שהוא רוצה לעשות זאת.

בדיוק היום בעבודה רציתי ולא הספקתי לעשות צעד ארבע בנושא מצב השיניים שלי. בעקבות התוכנית התחלתי לטפל בהן. השקעתי המון כסף. וזה לא נגמר. אני באמצע סדרה של המון טיפולים כואבים ויקרים. בעקרון אני אמור להיות בלי חורים גדולים. והנה, באמצע העברה של הלשון על השיניים, אני מרגיש חור גדול שנפער. אולי סתימה שנפלה. אולי חלק מהשן שנפל. לא יודע. אין לי כבר כוח לכל מה שמתפרק בחיים שלי, משיניים ועד זוגיות.

אני לא עומד בזה. אני לא מצליח לומר "רצונך ייעשה". אני לא יכול אפילו לישון כדי לצאת ממצב עכב"ר, כדי שיהיו לי יותר כוחות גוף בשביל לומר את זה. אני חושב אפילו לומר זאת מן השפה ולחוץ. הנה, "רצונך ייעשה" (גם אמרתי. לא רק הקלדתי). אבל אני לא מרגיש שזה עוזר לי. מרגיש תקוע.

הוקל לי קצת באמצעות הכתיבה. אה, ושכחתי לציין, שממש הרגשתי שנאה כלפיי אלוקים שמעמיד אותי במצב הבלתי אפשרי הזה. נכון, יש יותר גרוע. הרבה יותר גרוע. אבל למה החיים שלי צריכים להיות כל כך תקועים? למה? למה אי אפשר שיתחולל בהם שינוי יציב (חוץ מאי השימוש בתאווה ב-460 הימים האחרונים, שאני גם לא בטוח שהוא כזה יציב. ובכל זאת, אסיר תודה עליו. עדיין).

רק עכשיו הבנתי את הבדיחה עם הקולה במקרר (בהתחלה חשבתי שזו סתם דוגמא למשהו שישמח אותי). מרגיש טיפש ונכה חברתית.

ועוד משהו: הרבה יותר כיף לכתוב שיתופים מפורטים על טהרני ה"סופר-מחלים" הדגול שעושה ללא הרף פעולות הפוכות, שלא שיער אדם מעולם שביכולת בן-אנוש לעשותן. ש"עומד בפני אסון בשלווה", ומגיב לסיטואציות מורכבות ולא נעימות בצורה מלאכית כמעט.

ובכל אופן, אני מאוד שמח על כך שיצא (ויוצא) לי לשתף בתחושות הקשות שלי. זה גם מקל מעליי, וגם כנראה חלק מהתהליך שאני עובר. התמונה שתוצג כאן (אם בכלל אמשיך לזכות (אוף! כמה היה קשה לי להוסיף את המילה הבודדה הזו) להיות כאן לאורך ימים ושנים) לא תהיה שלימה בלי זה. אם וכאשר אהיה במקום אחר, חשוב שאזכור מאיפה באתי.

שלום חברים יקרים!

בחסד אלוקים קמתי הבוקר בתחושה טובה (עכשיו, לפני ההגשה הסופית של ההודעה, קשה לי להתאפק מלהוסיף: יחסית), אחרי שישנתי בערך מ-4:00 עד 7:00, עם הפסקה בסביבות 6:20 שבה אני רוטן ומתלונן על אשתי המתארגנת בחדר, ש(העיזה ו)הדליקה את האור "את מפריעה לי לישון! ישנתי רק שעתיים! תעשי את זה בחושך או במקום אחר".
יצאתי מהבית בסביבות 7:20, בלי תוכנית ובלי לעזור בבית ("אתה יכול לעזור לנו?" "לא! אני צריך לצאת עכשיו!" אבל לא ממש בכעס, יותר בהחלטיות).
כנראה בהשראה ההודעה מאתמול, קניתי לי בקבוק קולה גדול וקר, ויצאתי לעבודה.
בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכי, פניתי לכתיבה יומית. חשבתי על כך שממש לא מובנת מאליה ההרגשה הכללית הטובה שיש לי, שאני קם בתחושה טובה בבוקר. זה משהו שקורה אצלי הרבה, והוא קורה מאז התהליך שלי בתוכנית. חשבתי גם שממש לא מובן מאליו שהדקירות האיומות בעיניים והלמות הפטישים בראש נרגעו במידה רבה.
כשחשבתי על כל הדברים התקועים בחיים שלי, ועל הפחד שלי שזה לא ישתנה וגם יילך ויסתבך, חשבתי שכדאי לי לאמץ את שיטת "העבודה" של ביירון קייטי (נתקלתי בה פה בפוסטים ממליצים של ד"ר פנחס, אבל לא ממש אימצתי והפנמתי, עד שקראתי לאחרונה את "הספר הוורוד" שאני מקווה מתי שהוא לכתוב עליו בהרחבה, ובו מוזכרים עיקרי השיטה בתמציתיות בשני עמודים. אין לי כוח לפתוח ולחפש, אבל נראה לי שאני די נצמד לעיקרון הכללי):
"האם אני יכול להיות בטוח שהמחשבה הזו נכונה?" לא. חשבתי כך גם לגבי התאווה, וההיפך היה הנכון. מעין מה שכתוב בספר הגדול (עמ' 11): "כולם היו בטוחים שיכלאו אותי באיזה שהוא מקום או שאמעד בצעדי לעבר הסוף האומלל, כמה חשוך החושך לפני השחר! במציאות זו היתה ההתחלה של הבולמוס האחרון שלי. בקרוב אזרק לתוך מה שאני קורא "המימד הרביעי של הקיום". עמדתי להכיר אושר, שלוה ותועלת, בדרך חיים שנעשית יותר נהדרת ככל שהזמן עובר". "מה המחשבה הזו עושה לי?" גורמת לי לייאוש, תסכול וחידלון. "מה אני יכול להיות בלי המחשבה הזו"? חופשי, משוחרר ומלא תקווה.
ועכשיו, מחשבת ההיפוך: "הדברים בחיים שלי יכולים להיות יותר ויותר טובים". "האם אני יכול להיות בטוח שהמחשבה הזו נכונה?" לא, אבל אם אסתכל על מה שקרה איתי בשנה האחרונה, יש יסוד סביר להניח שזה מה שיקרה (אם כי אולי לא בקצב האגרסיבי שאני מייחל אליו). "מה המחשבה הזו עושה לי?" מציתה בי שלווה ותקווה. "מה אני יכול להיות בלי המחשבה הזו?" אדם מתוסכל עם מחשבות פרה-אובדניות.
אז לא, מצב הרוח שלי (תרתי-משמע!) לא השתנה לגמרי. אבל הוא השתפר. אני מזהה קצת מגמה של צמיחה ולבלוב. רק להיום. רק לשעות הקרובות (וכולי האי ואולי).

תודה חברים. יש לכם חלק רב בכך. תודה מיוחדת לכותב ההודעה מאתמול ולמסמס היום שגם הוא היה כותב הודעה דומה, אילולא מישהו הקדימו...

בצהריים ישבתי ותכננתי לו"ז של "רצון אלוקים בשבילי" משהו שמאוד עוזר לי לאחרונה. זה שאני עצמי "נמרחתי" כשעה, הפריע לי, אבל לא כזה. הקש ששבר את פיוז המכור היה כשאשתי תחילה הפריעה לי לישון ואחר כך סירבה להתפנות מהחדר כדי שאוכל לעסוק בשקט, שלווה ויישוב הדעת בתכנית המקודשת.
לאחר ש(סוף סוף!)התאפשר לי הזמן השקט, שאליו ייחלתי, הרגשתי רע, והחלטתי שעם כל הכבוד לצעד תשע שבו אני עוסק (ולאחר שניסיתי להשיג את הספונסר ומישהו שנפגע לפני שנים רבות כדי להתקדם בצעד תשע ולא הצלחתי), אני צריך לעשות צעד ארבע בעניין הרגשות השליליים שלי.
לא הספקתי לשתף אותו עם חבר בטלפון. מקווה לעשות זאת בהמשך. בינתיים אני עושה זאת אתכם. קיבלתי הרבה מהצעד הזה. מקווה שיהיה גם לתועלת לאחרים (נ.ב. אשתי חוזרת כעת עם הילדים, כך שלא אספיק להדגיש במקומות הנכונים. אולי בעריכה מאוחרת יותר. אסיר תודה שאני יותר נינוח עם זה, ואסיר תודה שהיא יצאה עם הילדים ואפשרה לי את כל הזמן הזה להתבוננות).

הטינה: אשתי לא מתחזקת את הבית כמו שאני רוצה, לא מאפשרת לי את המרחב שלי, לא מאפשרת לי לישון, לא מאפשרת לי את השקט שאני רוצה.

היכן זה פגע בי?

הערכה עצמית- "היא לא שמה עליי! אני לא מקבל יחס בסיסי"
גאווה- "היא לא נכנעת לתכנית המוצלחת שלי (לתכתיבים שלי ).
ביטחון רגשי- אין לי בבית את המרחב שלי. אני אף פעם לא יכול להשאיר משהו ולהיות בטוח שהוא יישאר באותו מצב.
רכוש- שעות שינה, זמן שקט, חפצים ובית מסודר.
שאיפות- התוכניות שלי לא מתממשות. ההשקעה שלי יורדת לטמיון.
יחסים אישיים ומיניים- התחושות האלה שלי (ויותר מכך הדיבור הקשה שלי בעקבותיהן) מאוד פוגע ביחסים שלנו בשני המישורים הללו, ביחסים שלי עם הילדים ולעיתים ביחסים עם בני משפחה אחרים.

החלק המלוכלך במדרכה שלי:

1. אנוכיות
אני בונה לעצמי לו"ז ואופן התנהלות מבלי להתחשב בצרכיהם של אחרים, ובעיקר מבלי להתחשב במוגבלויות של אשתי. אני מצפה ממנה דברים שכנראה היא לא יכולה. יש לה איזה קושי, איזה חולי, שגורם לכך שהיא לא תצליח את כל הדברים הללו. אני לא מוכן לקבל את החסרונות האלה שלה. התחושה שלי כלפיה היא "קחי את עצמך בידיים או שתעזבי" (הספר הלבן עמ' 133). עד כמה שמעצבן עבורי לשמוע את זה: "חיכיתי שהיא תשתנה, בלי לקלוט שעצם הגישה שלי לא מאפשרת את זה... כשהגישה שלי שלילית, דוחה, ביקורתית, היא מחוברת למחלה הרוחנית שלי" (שם).
אם אני מנסה לגזור מזה משהו מעשי, אז:
אני צריך לוותר כעת על מנוחת צהריים. אני צריך להתאים את עצמי לשעות השינה שלה ושל בני הבית. אם אני רוצה לנוח צהריים, זה צריך להיות מתוך הבנה שלא בטוח שזה יתאפשר. במציאות שלי כרגע נראה, שמוטב להימנע מזה בכלל. גם אם אני עייף מאוד.
אני צריך לוותר על זמן שקט בבית בשעה מסוימת. אני צריך למצוא לעצמי מקום אחר לעבוד בו את התכנית. אם אני רוצה לעבוד בבית, זה צריך להיות מתוך הבנה שלא בטוח שזה יתאפשר. במציאות שלי כרגע נראה, שמוטב להימנע מזה בכלל. גם אם ממש לא מתחשק לי לצאת ולכתת את רגליי למקום אחר.
אני צריך לוותר על הציפייה שדברים יישארו כפי שהם. זה כבר ממש קשה לי לעשות. אני לא יכול לעשות את השינוי הזה. אני חייב את אלוקים בתמונה. מה שכן, אולי יעזור לי לזכור שהשלווה שלי, ומערכת יחסים טובה עם בני הבית משתלמות יותר מאשר סינדרום הטינות והצעקות, שגם כך לא משנה את המציאות היומיומית בבית. אלו אכן דברים שאין ביכולתי לשנותם. כמה קשה לי לקבל זאת.
אני לא מוכן לקבל כלל וכלל שאלוקים מכוון את מה שקורה בעולם, ובעיקר בבית שלי. טוב, הוא שומר אותי נקי מתאווה, אבל הוא לא זה שגורם שהילדים שלי ילכלכו את הבית. זה לא דבר שאמור להיות. זה לא יכול להיות חלק מאיזו תכנית שמיימית מועילה למשהו. זה סתם דפקט בחיים שלי. ויש כמוהו עוד הרבה. והם בלתי נסבלים. בשתי מילים: חוסר אמונה.

2. חוסר כנות
אשתי מאוד משתדלת להתחשב בי ולעשות בבית (בהתחשב במגבלותיה). אני ממש ממש לא מספיק מפרגן לה על זה (ובטח שלא בעוצמה המתקרבת לדורסנות שלי כשמשהו לא רוחי).
אם אני מנסה לגזור מזה משהו מעשי, אז:
אני צריך לשים לב יותר לדברים שהיא עושה בבית. גם לדברים הכי קטנים, ולהביע את הערכתי עליהם. לא תהא כהנת כפונדקית? הקטעים הטובים של אשתי לא ראויים לתשומת לב זהה לפחות לקטעים הלא-טובים שלה?
אני עצמי גם לא עושה מספיק בבית על בסיס מסודר וקבוע.
אם אני מנסה לגזור מזה משהו מעשי, אז:
אולי כדאי לכלול עשייה בבית כחלק מתכנית הבוקר, הצהריים והערב. שירות בבית הוא בהחלט חלק בלתי-נפרד ממשולש ההחלמה (החלמה, שירות, אחדות), וגם בהחלט יחזק את צלע האחדות עם אלוקים ועם אחרים. בבוקר זה דווקא הולך מצוין, אפשר לעזור בארגון הילדים (ובחסד אלוקים בימים כתקונם, אני הרבה יותר עושה את זה), בצהריים גם – אפשר ורצוי להשקיע זמן בסידור הבית על בסיס קבוע. בערב זה לא כל כך מסתדר כרגע, אבל אם אתחיל בבוקר ובצהריים ואתמיד בכך, יהיה זה שינוי משמעותי לטובה.

3. פחד
אני מפחד שהבית שלי יהיה מלוכלך, שהחפצים שלי יישברו. זה ממש צובט וסוחט את הנפש שלי במקומות הכי עמוקים שלה. אני מפחד שהחיים שלי ימשיכו להיות תקועים כך לעולם ועד. (דבר לא ריאלי, כי כבר ראיתי התקדמות עצומה, למרות כל הטענות שלי, ולמרות שזה לא מתקדם בקצב שאני רוצה).
אם אני רוצה לגזור מזה משהו מעשי, אז:
אני צריך לבקש מאלוקים לשאת בשבילי את הפחדים האלה, שלא אפעל מתוכם. שהביטחון הרגשי שלי יהיה תלוי בו, ולא בחפצים שיש לי ו/או בבית מסודר.

פגמי אופי שלי הבולטים כאן: ריכוז עצמי (ההיפך שעלי לבקש מאלוקים: מיקוד ברווחת האחרים, נתינה), חוסר הכלה, חוסר קבלה, חוסר אמונה, חוסר פרגון (ההיפך שעלי לבקש מאלוקים: הערכה ופרגון), רחמים עצמיים (ההיפך שעלי לבקש מאלוקים: אסירות תודה), דורסנות (ההיפך שעלי לבקש מאלוקים: עדינות), פחד (ההיפך שעלי לבקש: אומץ וביטחון באלוקים), חוסר עשייה בבית, חוסר ביטחון באלוקים.
אני מבקש בנוכחותכם מאלוקים לשחרר אותי מהפגמים הללו, ולתת לי במקום ריכוז עצמי - מיקוד ברווחת האחרים ונתינה, במקום חוסר הכלה – יכולת הכלה, במקום חוסר קבלה - קבלה, במקום חוסר אמונה - אמונה, במקום חוסר פרגון – פרגון והערכה, , במקום רחמים עצמיים – אסירות תודה, במקום דורסנות - עדינות, במקום פחד – אומץ וביטחון באלוקים ובמקום חוסר עשייה בבית – עשייה על בסיס קבוע ויומיומי.

ערב טוב חברים יקרים ואהובים! אסיר תודה לאלוקים הגדול והאוהב על 462 ימי נקיות. לא בכוחי. בכוחו.

***

הייתי אמור לנסוע לקבוצה ביום רביעי, אך בחסד אלוקים, ומתוך רצון להתחשבות גדולה באשתי, החלטתי לנסוע היום, על אף שזה היה כרוך בטלטולים רבים.
המדהים הוא, ש:
א. בדיוק היום בצהריים (לאחר שכבר סיכמתי עם אשתי את העניין)יצר איתי קשר חבר מהפורום, והייתה לו נכונות להגיע לקבוצה.
ב. בדיוק היום אחד החברים שאני בקשר חזק איתו מתחילת הדרך שלו כאן, מסר בקבוצה את הצעד הראשון שלו, ואנכי לא ידעתי (שהוא אמור למסור אותו היום) והייתי אמור בדרך הטבע לפספס.

***

אני מאוד חושש מההתנהלות שלי מחר. בימים האחרונים השתדלתי לישון ב-22:00 ובמהלך היום להשתדל להיצמד לרצון אלוקים עבורי. אך כעת אלך לישון אחרי 1:00 בעקבות הנסיעות המרובות, ואני חושש מהתוצאות. מבקש מאלוקים עזרה.

טהרני,
אני עומד חסר אונים מול הררי הכנות והשיתופים שלך,,
אני פשוט לא מספיק לקרא הכל, וכל שניה כשאני נכנס יש כבר משהוא ארוךךךךךך חדש ממך,,

תרחם עלי,,,

נסתרות הן דרכי האל
היית צריך לשמוע את זה אז הובילו אותך לשם

מכיר את ההרגשה לישון מאוחר והפחד שכשאתה עייף יש לך פחות שליטה (או כניעה)
אני גם משתדל לישון מוקדם ולאחרונה זה לא יוצא

אוהבים אותך טהרני

אוהבים גם אותך newbody!
איזה כיף לראות אותך שוב משתתף פעיל במסע שלי.
מעלה ניחוחות נוסטלגיים מתחילת הדרך...

הוי אריאל,,,,, כתב:


אריאל, איכשהו פיספסתי את ההודעה הזאת...
מעניין שבדיוק לפני כמה דקות, תהיתי לעצמי אם יש לך טינות עלי (חשבתי שבטח כן... ובצדק...)
קצת אחר כך פתחתי את המייל ומצאתי עדכון על הודעתך (אז כנראה שלא... ).

לילה טוב חברים יקרים ואהובים!

חסר אונים לגמרי מול המריחה שלי הלילה. מול זה ששוב אלך לישון מאוחר.
אסיר תודה לאלוקים על 463 ימים נקיים, ועל יום מחובר יחסית.
כל כך הרבה רציתי לשתף (וגם לכתוב כמה פוסטים שחשבתי עליהם), אבל העייפות בעוכריי.

שיהיה לכולנו לילה טוב! ונקי!!!

עדיף לישון מלהיות עכבר העיר

צודק לגמרי newbody.
אבל אני לא מצליח לעשות מה שעדיף.
יום-יומיים אני הולך לישון בעשר.
ואז אני כבר מרגיש שבעצם אני קצת יכול לנהל סדר יום.
ואחר כך אני שוב חוזר לסורי והולך לישון בשעות מטורפות.
נראה לי שאף אחד כבר לא בפורום עכשיו חוץ ממני...
זה דופק לי את היום למחרת, ובמיוחד את האפשרות לנהל סדר יום של החלמה.
אין לי כוח כבר להתקלח ולצחצח שיניים היום (אחרי שבוע שדווקא די הקפדתי, והתחלתי להרגיש שאני מצליח לתחזק את צחצוח השיניים כהלכה ואפילו קצת כאגדה! איזה טוב אני מצחצח...).

טוב, תודה אלוקים על שני פוסטים שכבר ממש רציתי לפרסם...
אני מבקש ממך להגיע לאמונה, שאתה יכול להחזיר אותי לשפיות מחר. למרות שעות השינה המעטות, למרות ההתנהלות הכושלת שלי, למרות אי לקיחת האחריות, למרות שידעתי שרצונך שאלך לישון ועשיתי מה שבא לי (לא שאני מרגיש שאתה מחפש לנקום בי, אבל פשוט בדרך הטבע זה שלא מחובר לרצונך מפסיד והחיים שלו איכסה). עזור לי להיות נוכח ואיכשהו לתפקד ביום שישי הארוך הזה שהוא גם ערב שבת וגם ערב חג.

שלום חברים יקרים!

המון עייפות היום והמון טינות. ביקורת מרעילה מצד משפחת אשתי (הם ממש טובים בזה!). נופש שמתוכנן כבר המון זמן שנתקע ממיליון כיוונים. ילדים רבים וצורחים. ועוד.

עכשיו אני מרגיש קצת יותר טוב, אבל בשלבים קודמים של היום הרגשתי, שאני פשוט רוצה להשתמש "עד הסוף" לחטוף מחלות מין ולמות. טוב, התעצמות הרגשות היא חלק מהמחלה שלי, אבל זה מה שהרגשתי.

תוך כדי כתיבה צועק בקולי קולות על אשתי שמנדנדת על משהו שהיא מבקשת.

רציתי לכתוב שאני מצפה לישועה, אבל אפילו זה לא כזה נכון.
לפחות אני רוצה לרצות להיות במקום טוב יותר.

נ.ב. השעות האחרונות השכיחו ממני את הראשונות. היום דווקא התחיל טוב. גם הספקתי יפה בבית, עד הטינה ששברה את גב המכור.

שבוע טוב, מבורך ונקי!
אסיר תודה על משהו כמו 467 ימים נקיים, בכוחו הגדול והאוהב, וממש לא בכוחי.
אסיר תודה על ניצחון גובר והולך בסך הכל הכללי, על הגישות השליליות שלי, גם אם לא בקצב שהייתי רוצה.
אסיר תודה על ספרים מעוררי השראה שמתחברים לי לעבודת התכנית.

עברו שבת ושבועות מוצלחים ומחוברים (אני פרפקציוניסט ותמיד מרגיש שמשהו חסר. אז אשתי היא המדד. כשהיא מרוצה זה כנראה הולך טוב. בסך הכל גם אני הרגשתי הרבה התחשבות ונוכחות מצידי). מקווה לפרט על כך בהמשך.

עדיין מאוד לחוץ מהנופש שלא מסתדר, מהאפשרות שאפול ואאבד את כל הדברים היפים שיש בחיי ובמיוחד עם אשתי, ומהקשר המרעיל עם משפחת אשתי.

חייב לזוז. מקווה שמתי שהוא יתאפשר לי לעדכן באריכות.