כאתמול כן היום.

אמנם מצד אחד, הרגשות השליליים מתכהים ומתקהים. משהו שם נחלש בעוצמה.
אך מצד שני, ההתבוססות בזה הרבה זמן יוצרת סוג של עכירות.

מצב הזוי - אני מאוד סובל. יודע איך להפסיק את זה, אבל לא עושה את זה.
כך נראים החיים שלי פעמים רבות מדי מאז הצטרפותי לתכנית.

מבקש כוח וגם פתיחות. לשחרר את האחיזה העקשנית המתחפרת ברגשות השליליים.

תודה לכם על ההקשבה.

בימים כאלה, אין לי כל כך כוח לדבר עם אנשים.
לא להרים טלפון, וגם לא לענות למי שמתקשר.
"אענה לו", אני חושב, "אבל אחר כך".
מי שסובל מכך הם בעיקר ספונסיים.
אסיר תודה שעניתי לאחר מהם באי רצון.
פעולה הפוכה של קצת יציאה מריכוז עצמי.

כל הכבוד על המסע שאתה מתחיל!!!
יש ביוטיוב בלוג של סרטוני מוטיבציה וכו',
לי הם מאוד עזרו.
בהצלחה!!!

גם לי לפעמים יש זמנים שלא בא לי טלפון

תודה חברים על התגובות.
תודה "בעצתך תנחני" על ההזדהות.

ונתן, בהתחלה כשראיתי את זה - נתן כתב:
אחרי ההתלהבות מהחיזוקים, חשבתי לעצמי: "מה הוא לא שם לב שאני לא מתחיל? אני כבר נקי 662 יום (נכון להיום. אז זה היה קצת פחות".

אז זהו, שאני באמת מתחיל. אני באמת צועד את צעדיי הראשונים, ואני באמת זקוק לחיזוקיכם.

אז נכון שזה זמן רב שלא השתמשתי בתאווה כפי שהייתי רגיל, ובחסד אלוקים הנס הזה נמשך פרק זמן מדהים ובלתי נתפס (עבורי לפחות) בארכו.

אבל, מצד שני, יש המון דברים כל כך בסיסיים שאני חייב לעבוד עליהם, שאני ממש בתחילת הדרך. התקדמתי עד פאתי צעד 9, אבל לאחרונה אני מגלה שחסר לי המון בצעד 3.

אני אסיר תודה לאלוקים על הנכונות לעשות משהו בעניין.


אני גם אסיר תודה על כך, שלמרות שכמעט לא עשיתי כלום בעניין התחושות הקשות שלי בימים האחרונים, הוא (רבונו של עולם) הרים אותי מאשפות.

במחשבה לאחור, בכל זאת כן עשיתי משהו, שחשוב לי לשתף בו.

לפני כמה ימים שכבתי במיטה, כולי מדוכא ואכול טינות חסרות פרופורציה על משהו קטן, שנמשכו בעוז כמה ימים. הזנחתי את הטיפול בהן וממש סבלתי מכך. ידעתי מה עליי לעשות אבל לא היה לי כוח לעשות את זה. בשלב כלשהו ביקשתי מאלוקים שייתן לי את הכוח וההכוונה לעשות את הצעד הנכון הבא.

"להתקשר לחבר" הייתה התשובה, ועשיתי זאת. זה היה קשה, כי ממש לא היה בא לי לדבר, ועוד יותר לא היה בא לי להקשיב לחבר שאתקשר אליו ויפרוס הוא בתגובה את מסכת ייסוריו... חיפשתי מישהו שארגיש בנוח איתו התקשרתי אליו ופתחתי בכך שלא מתחשק לי לדבר. הקושי לא התפוגג לגמרי, אבל הוא התרכך משמעותית.

אחר כך הבנתי שעליי לצאת מהמיטה בה הייתי קבור משך זמן ארוך (שעות?) ולעזור קצת בבית. אני אסיר תודה שיצאתי. לא מספיק עזרתי בפועל, אבל יצאתי לשם כך, והבעתי נכונות לכך.


מבקש מאלוקים להתקדם השבוע בקצב הנכון והטוב בעיניו, גם אם זה מהר מדי או לאט מדי ביחס לתסריט שלי...

אשמח להא/ערות שלך לגבי ההתקשרות לחבר.
האם אתה מרגיש לפעמים לא נעים להתקשר כי אולי אתה מפריע?
הרי לא בטוח שיהיה נעים לחבר לסרב לך אם לא נוח לו אם תרצה לדבר. ואז אני משחק את אלוקים ומחליט בשבילו (בשביל החבר) ולא מתקשר.
אני חושב שהנקודה הזאת של לחשוב יותר מדי על השני (שלא יהיה לו נעים וכיו"ב) היא נקודה בעייתית אצלי. אני לא תמיד מקבל את זה שכמו שאני עבדתי על האסרטיביות שלי (עוד יש עבודה. אל דאגה ) כך כל אחד צריך לדאוג לשלו וזה לא תמיד התפקיד שלי (כל עוד אני מתנהג באופן הוגן, כמובן) לחשוב מה אחרים יחשבו (מה גם שלא תמיד זה נכון בכלל)

תודה בעצתך תנחני על תגובתך.

אצלי הסיפור הוא לא "לא נעים". באופן כללי, אין לי כל כך פחד קהל (במישור הגלוי, בכל אופן). אין לי בעייה לעמוד ולדבר מול מאות אנשים.

לא בטוח שזו מעלה... אני סובל מאובססיה עצמית, שגורמת לי לא כל כך להתעניין עד כמה זה מתאים לשני (וגם להיפגע שהוא לא לגמרי איתי אלא גם עם הילדים שלו או חברים שהוא פוגש תוך כדי וכדומה).


אצלי, מה שגורם לי לא להתקשר, הוא:

א. הרצון להתחפר בתוך מצב הרוח השלילי האיום, שכנראה אני מרוויח ממנו משהו.

ב. הרצון שלא להתייצב מול עצמי ולעשות את הבירור הנוקב לגבי החלק שלי בעניין ההרגשה הרעה שיש לי. מאז שאני בתכנית, למדתי שכאשר אני מרגיש רע, תמיד יש משהו אצלי שלא בסדר (בעיקר בתחום הגישה), וכשאשנה את אותו משהו, אשוב להרגיש נוח. כאשר אני מרים טלפון למישהו חיצוני ומשתף אותו במה שקרה, זה מתחיל לשחרר את המבט הסובייקטיבי שלי על כמה אני מסכן ולחדד לי את העבודה הרוחנית שאני כבר יודע בתוך תוכי שעליי לעשות. להתייצב מול עצמי במלוא הכנות, ולראות עד כמה אני לא בסדר, זה משהו שאני מפחד ממנו ובורח ממנו, ואם לא לזרועות התאווה, אז לזרועות הטינה שבכלל לא בטוח שהן חלשות יותר. פעמים רבות אני תוהה אם לא ההיפך הוא הנכון.


ולגבי מחשבות ביחס לאחרים:
נראה לי שעליי לחשוב הרבה על השני ומה שאני יכול לעשות בשבילו, ולחשוב פחות על מה שהוא חושב עליי ועל איך שאני נראה בעיניו...

אסיר תודה על 666 ימי נקיות (איך אני אוהב את המספרים המיוחדים. בתור מכור אפילו בזה כנראה אני מחפש ריגוש...).

אני מאוד מתקשה בימים האחרונים לקבל את החיים שלי איך שהם. אני מרגיש שלאשתי לא חשוב שיהיה לי טוב ונחמד, ושהיא רק מחפשת לסנג'ר אותי ולהוציא ממני את מה שהיא רק יכולה. מצד שני, אין לי אפשרות אחרת. אם אתגרש, אסבול כנראה יותר...

המצב הזה שבו אני תקוע בלי ברירה נעימה וכיפית, מצב שבו אני נאלץ לבחור בין גרוע ליותר גרוע, בין מאוד לא נעים למאוד מאוד לא נעים - מאוד קשה בשבילי.

הקשיים הכרוכים בחיים שלי גורמים לי להרגיש שהחיים שלי הם חסרי טעם, ולמה לי חיים. ליתר דיוק, אלה לא החיים עצמם אלא הגישה שלי אליהם. האופן שבו אני (לא) מקבל אותם.

"אני לא עובד תכנית" - זו המחשבה שחלפה במוחי היום. אני כביכול נמצא בתכנית 12 הצעדים, אבל לא באמת עושה משהו. במיוחד לא לאחרונה. אומרים שזה מסוכן. שמי שמתנהג כך בסוף נופל. זה לא מצליח להחזיר אותי למסלול.

"אבל איך בדיוק אני אמור לעשות כרגע צעדים" אני שואל בעיקר את הספונסר בפעמים הנדירות שאני מתקשר, וגם לפעמים את עצמי. התשובה שבתוך תוכי אני יודע היא, שעליי פשוט לשבת ולנסות לעשות פעולות בכיוון. זה יבוא תוך כדי תנועה. זה לא יבוא תוך כדי פסיבית.

***

היום האזנתי לתכנית ברדיו, שבה יכולים מאזינים לעלות לשידור ולהביע את דעתם בעניינים שונים. "אלו אנשים נבערים", חשבתי לעצמי, כששמעתי את כל הנושאים הקטנוניים בעיניי שהעלו, ואת כל הדעות המשונות בעיניי שהשמיעו. דמיינתי איך אני עולה ומספר על ההתמכרות לתאווה ועל הפתרון שמצאתי (וכמובן, איך אני עולה בשם בדוי ומשנה את הקול שלי...).

ואז חשבתי לעצמי: "רגע, ומה הם היו חושבים על הנושא שאתה מעלה?...". פתאום הבנתי, שאני כל חיי משדר תכנית כזו. אני מעלה כל הזמן את הנושאים החשובים בעיניי ואת הדעות ההגיוניות בעיניי, ומתייחס לאנשים אחרים בביטול. אני כל כך משוכנע שהכול אצלי הוא הטוב ביותר, שפשוט ברור לי לחלוטין שאנשים אחרים מתנהגים וחושבים בצורה חסרת שחר. (איכשהו אני גם משוכנע, במקביל, שהכול אצלי הוא גם הגרוע ביותר...).

איך אני פותר את זה? איך אני רואה כיוון של אדם אחר ומכבד אותו? צעד ארבע עוזר לי בכך. אני מתחיל להבין שהשיפוטיות שלי לא כזו מדוייקת...

להרגשתי, זה טבעי שהבעיה שהרסה (או לפחות פגמה) בחייך, תגרום לך לחשוב שהפיתרון שלך הוא הדבר הכי חשוב בעולם. וכנראה שהוא באמת ככה בשבילך.

בכל אופן, לגבי הביקורתיות, גם אני מתמודד עימה במידת מה.
גם קצת מהצד המקבל וגם מהצד הנותן.
כתבת: "איכשהו אני גם משוכנע, במקביל, שהכול אצלי הוא גם הגרוע ביותר..."
אולי זו גם ביקורת, אבל עצמית?

תודה בעצתך על תגובותיך.

בעצתך תנחני כתב:


בשפה של תכנית 12 הצעדים, אני חושב שלא קוראים לזה "ביקורת עצמית" אלא "הלקאה עצמית".

עם זאת, כאשר אני רואה את המגרעות שלי כפי שהן, מבלי להעצים אותן בצורה מניפולטיבית (ולהסתתר מאחורי אותה מניפולציה שמאפשרת לי לא לקחת אחריות עליהן), זה נקרא "חשבון נפש נוקב וחסר פחד".

אסיר תודה על 672 נקיים בחסדו ובכוחו הגדול.

אסיר תודה על שינוי גישה קטן מצידה, שהפך את כל הסבל שהיה מנת חלקי עם אשתי בשבוע האחרון, לטוב גדול. תמיד אני מתפעל איך שינוי הגישה משתלם. צעד קטן למכור, צעד גדול למשפחתיות...

שתי נקודות שחשבתי לכתוב עליהם פוסטים, אך לא עלה בידי בינתיים:

א. על ההבדל בין נצח והוד (לכבוד ימי החנוכה). מידת הנצח היא מידה שמשנה דברים בעולם על ידי מאבק וניצוח. לעומתה, מידת ההוד, היא מידה שמשנה דברים בעולם באמצעות הודאת הנבראים בכוח הבורא ומנהיג לכל הברואים (ע"פ "מאיר עיני חכמים"), והיא נחשבת מידה מתוקנת ושלימה יותר. יהי רצון שניקח אתנו מימי החנוכה את אור עבודת ה"הוד" לכל השנה כולה (ובכלל ההודאה בכוח הבורא, גם ההודיה לו על כל הטוב שהוא משפיע, ובלישנא דתוכנית: "אסירות תודה").

ב. לאחרונה אני קורא ספר על זוהר ארגוב, גדול הזמר המזרחי, שהיה מכור לסמים (ואולי גם לתאווה). כמה סמלי שהשם שלו הוא "זוהר" = אור, אך החושך של ההתמכרות לא אפשר לאור הזה להחזיק מעמד ולהתגלות בצורה יציבה. כוונתי לכך שאור הכישרון שלו הועם בערפילי הסם שהביאו עד שערי מוות ועד בכלל. מקריאה בין שורות התיאורים של המרואיינים, מאוד בלט הניתוק והריצוי שהיו חלק בלתי נפרד ממסכת הסבל שלו (אם כי לא בטוח שהיה מודע לכך). אגב, אין בדבריי משום המלצה על הספר (ובכוונה לא נקבתי בשמו). יש בו כמה שורות שאין ההתמכרות יפה להן...

והיו עוד כמה דברים שכמובן שכחתי...

מכל מקום, ובכל אתר ואתר, שיהיה לכולנו לילה טוב ונקי!

מרגיש היום חולה מאוד (פיזית). מבקש מאלוקים להתנהל נכון בסיטואציה הזו. כשהמערכות שלי נחלשות, פגמי האופי צצים במלוא עוזם.

אסיר תודה שאני מרגיש הרבה יותר טוב פיזית (אם כי עדיין רחוק משלימות).
אסיר תודה על 677 ימים נקיים, בחסדו הגדול והאוהב ולא בכוחי.
אסיר תודה על הנכונות לחזור ולהתפלל שלוש תפילות ביום במניין, רק להיום.
אסיר תודה שאני יותר עונה לספונסיים. אסיר תודה על שני טלפונים לחברים שיזמתי היום.
אסיר תודה על המון התקדמות בהמון תחומים בחיים שלי.

ויחד עם כל זה, אני מאוד מתקשה לקבל את השעות הלא יפות שלי. שעות של בזבוז זמן, שעות של נטייה לתאווה, שעות של חוסר סבלנות וקוצר רוח.

מבקש מאלוקים להיות מחובר אליו כמה שיותר לאורך היום. זה ממש עושה לי טוב. עושה אותי טוב. קרבת אלוקים לי טוב.

מבקש ממנו לקבל את חוסר השלימות הגדול שלי מחד, ולעשות את מה שאפשר כדי לשפר, מאידך.

אסיר תודה על המקום הנפלא הזה. עדיין כל פעם מתקשה לעכל, שדווקא באינטרנט, מכל המקומות, מצאתי את הפתרון שעובד בשבילי. רק להיום...

אה, ואסיר תודה על מי שלקח על עצמו את קידום הפורום מאחורי הקלעים.
אין לי מושג מי זה, אבל הוא ממש עושה עבודה מדהימה. האתר והפורום מתקדמים בצעדי ענק!