תודה יוסיפונוס היקר
שמח ששימחתיך מעט..

כן אני חי בסרט.

לפעמים סרט מתח 
לפעמים קצת סרט אימה 
לפעמים סרט מלחמה 
או מלחמה-רומנטית..
לפעמים סרט קומדיה 
או קומדיה-רומנטית 

ולפעמים סרט בצבע השמיים... ה' ישמור.  (זאת התחושה לא הצבע..)

אבל מנסה לחיות בסרט הכי טוב - בסרט ההחלמה. 

שבת מבורכת=)
צריך להתאמץ עליה!

תודה אריסטו. "להתאמץ" בשבילי הוא מושג שקצת שינה את הצבע שלו. במקום להיות משהו לוחמני, זה הפך להיות משהו של מחויבות וחיבור. רק להיום.

קודם כל, חושף את החולשה שלי. מנסה לחשבן עכשיו אם כשאני לוחץ על "תודה לך" למשתמשים אחרים, זה יגרום שבסוף הם יעקפו אותי במספר הלייקים, או שההשקעה משתלמת כי אני כותב יותר ואז אם כולם יגמלו לי בסוף לי יהיה הכי הרבה.

איי! כואב לשתף דבר כזה. תודה אלוקים על האומץ.

האמת שיש עוד הרבה עניינים ש"מדגדג" לי לשתף, כבר מאתמול, אבל אני יודע שרצונו בשבילי הוא להתארגן וללכת לישון. אני מאוד צריך את זה אחרי כמה ימים מעייפים, וגם הסובבים אותי צריכים את זה, כדי שאהיה להם לברכה ולא לקללה.

מבקש מאלוקים לא ללכת לישון מאוחר יותר מ-23:00 (בעצם, אחרי הצהרה על ימי נקיות בקבוצה הטלפונית. אני מכור. חייב לעגל פינות... ).

מקווה שיהיה לי פנאי מחר לשתף מעט את אשר על ליבי ומוחי.

לילה טוב ונקי!

טהרני

כשקוראים מה אתה משתף מבינים עד כמה אתה אמיץ...

אישית, פעם קראתי מחקר ( נראה לי "גברים ממאדים נשים מנוגה". או שזה היה בפורטיפיי?) שהוא לא כל כך הפתעה האמת, אבל הוא אומר שלאנשים תמיד קשה להתנצל כי הם תופסים זאת כחולשה. אבל כשמישהו מתנצל בפניהם ומבקש את סליחתם בכנות או אז הם מסתכלים על זה כמעשה גבורה ועליו כאדם חזק מהם נפשית. אותו דבר בפרגון למשל.

זה אומר שתמיד עדיף לא להסתכל עלינו בתור דוגמה, כי לפעמים הקושי שלנו לפרגן או להתנצל נובע מהחולשה הנפשית שלנו ובעצם מדובר במעשה שנתפס כגבורה, אפילו בעיני עצמינו.

ובכלל, תמיד כשאנחנו מקבלים את ה"תודה לך" ממישהו אחר אנחנו אף פעם לא חושבים "אה... הוא עושה לכולם לייקים" אלא אנחנו תמיד תולים את זה בדברים היפים והמחכימים שכתבנו... כמו כן, אם אנחנו מקבלים תודה מאחד שלא שולח הרבה "תודות" אנחנו לא תמיד זוכרים את העובדה הזאת או מייחסים לה חשיבות. מאידך, כשאנחנו שולחים תודה כמה אנחנו חושבים לפני כן...

אני אישית לא אוהב להתלבט הרבה, אני לא אוהב לחיות בספקות, תמיד הולך לפי מה שהדחף שלי אומר לי באותו רגע (זה סיפור ההתמכרות שלי, אגב). אם אני רואה משהו ונהנה אני כמעט אוטומטית לוחץ על הלייק (כן, גם בפייסבוק...) ובינתיים אני חי טוב עם זה...

בהצלחה בשיתופים ובהחלמה! כיף לצעוד אתך ולצלוח יחד אתך את כל הקשיים..

תודה אהבת חסד, קיבלתי הרבה מדבריך.

***

ערב טוב חברים יקרים אהובים.

כעת חזרתי מהיעדרות די ממושכת מחוץ לבית. הייתי מאוד עמוס בעניינים שונים, ובליבי קיוויתי שאגיע הבייתה, ואז סוף סוף אוכל להתיישב ולכתוב את כל השיתופים שאני רוצה להעלות, ולפחות איזה פוסט אחד ראוי לשמו, מהרשימה שיש לי בקנה (אני גם קצת-הרבה מקנא ב"סוד הכניעה" שפתאום חזר לכתוב כאן פוסט חדש כל דקה... ).

אבל מה לעשות - לאלוקים יש תסריט אחר בשבילי. זה די ברור. צריך להקשיב רק טיפ טיפה ולשמוע את זה צלול וברור.

אשתי יצאה לאן שהוא, כמה דברים בבית דורשים סידור (איזה כיף שנשלף לי משפט כזה במקום "הבית מבולגן להחריד" או גרוע מכך... איזו התקדמות. באמת ). כמה עניינים בעבודה דורשים טיפול.

אז כנראה שרצונו הוא שאעשה את הדברים הללו. בדרך כלל, בתסריט האלוקי כפי שאני מבין אותו, מה שאני מחויב וצריך לעשות קודם למה שאני רוצה ומתחשק לי לעשות. במחלה שלי זה דווקא הפוך. קודם כל, כנקודת מוצא, אני עושה מה שבא לי. ואם בטעות נשאר זמן וגם מתחשק לי, אז אני עושה את מה שצריך.

אני מבקש בנוכחותכם מאלוקים להתיישב עכשיו. לכתוב לו"ז לשעות הקרובות של "רצון אלוקים בשבילי" ולהשתדל להיצמד אליו.

רצונך ייעשה, ולא רצוני. רצונך טוב מרצוני.
תכניתך תיעשה, ולא תכניתי. תכניתך טובה מתכניתי.
תסריטך ייעשה, ולא תסריטי. תסריטך טוב מתסריטי.

לילה טוב נקי ומחובר לכולנו!

"קודם כל, כנקודת מוצא, אני עושה מה שבא לי. ואם בטעות נשאר זמן וגם מתחשק לי, אז אני עושה את מה שצריך." הייתי בטוח שרק אני ככה... לפחות האלטרנטיבה שלי היא ומה שמתחשק לי רק להיום זה להיות בפורום... 

מעניין אותי, מה ה' מצפה ממני לעשות כשהשעה 12 ורבע בלילה ואשתי עדיין לא חזרה, אני לבד עם הילד (עשרה חודשים) והוא לא מגלה סימני עייפות. מה אני אמור לעשות? אני מת...

אתה יכול לשאול את ה' ולנסות להיות קשוב לתשובה שלו (מאז התכנית למדתי הרבה יותר לעשות את שני הדברים האלה, והם בשבילי חלק מרכזי של צעד 3).

מסברה פשוטה נראה שאתה אמור להיות איתו (אני אישית הרבה פעמים נוטה להיות ליד ילד במקום להיות איתו...).

ועוד נראה להוסיף, שחשוב לזכור שהסיטואציה הזו לא נועדה להציק לך (אני זוכר שכשהיו לי ילדים בגיל כזה, הייתה תופעה שרק הייתי מניח את הראש על הכרית כדי לישון בשעה מאוחרת (או רק מתחיל לקיים יחסים בשלבים המתקדמים שלהם), ובדיוק באותו רגע הוא מתעורר ובוכה. זה קרה המון פעמים, ובזמנו הגדרתי את זה "השגחה פרטית לרעה". ממש הרגשתי שה' מחפש את הרגעים האלה ואז הוא מדליק את האזעקה המטרידה).

בצעד 2, הגעתי להבנה בסיסית שאלוקים לא מחפש להכאיב לי. הוא מחפש אך ורק את טובתי. אם כואב לי, זה כדי להצמיח אותי (כנראה, באותה סיטואציה דווקא הכאב הוא מה שיכול להצמיח, ובעולמו איכשהו פעמים רבות באמת דווקא הכאב הוא זה שעושה זאת) והוא נמצא איתי בכאב הזה.

זו הזדמנות לממש את הכינוי שלך... בתכנית הצעדים אומרים, שאמונה בלי פעולות מעשיות שמבטאות אותה, היא "אמונה מתה". אז אלוקים זימן לך פעולות מעשיות של "אהבת חסד".
 

אז ככה:

כזכור היו לי המון תכניות להערב. תכניות טובות ומועילות - להתקדם בעבודה ובתכנית ועוד, אך כשהגעתי הבייתה גיליתי שמחכה שם עבודה רבה. הייתי מעדיף לחשוב שהיא לא מחכה לי, אבל ניסיתי לחשוב מה רצון אלוקים בשבילי, והבנתי שזה התסריט שלי.

התחלתי לפעול לפי זה, שיננתי לעצמי שאני "משרת שזכה". נישקתי את הנעל של הילד שלא הייתה במקומה (איזה כיף שרק במחשבה שנייה חשבתי לכתוב שהייתה "זרוקה"). אבל אחרי כשעה, איבדתי את הסבלנות. יש לי גם חיים משלי. יש גם דברים שאני רוצה לעשות. העשייה בבית יכולה למלא כל יום את כל היום שלי, אז מה? לא אעשה דברים אחרים?

התקשרתי לספונסר שלי תוך כדי שאני ממשיך לעבוד ולסדר, ושאלתי אותו את השאלה הזו. הוא השיב שזו אכן שאלה טובה ומורכבת, ואין עליה תשובה בשחור לבן.

המשכתי למחזר את השאלה ולשטוח שוב ושוב בפניו את צדדיה, ואז כן הגעתי להבנה מסוימת. אם הייתי נותן בבית באופן עקבי אפילו רק חצי שעה (ומוטב ארבעים דקות) מידי יום דבר יום ביומו, הבית לא היה מגיע למצב כזה. אני בעצם אוכל עכשיו את הפירות הבאושים של הרצון העצמי שלי.

החלטתי שהלילה אמשיך לסדר ולנקות, והחל ממחר, בעזרתו, אכניס ללו"ז שלי (שאמור להתנהל ע"פ רצון אלוקים בשבילי) 40 דקות עשייה בבית.

תוך כדי עשייה עליתי לקבוצה טלפונית של 22:00 (עם אוזניות הפלא), ונשארתי אחרי הקבוצה לשוחח עם חברים תוך כדי עבודה. עליתי גם לקבוצה של 23:00 ולקראת סיומה רעייתי הגיעה.

הקדשתי לה קצת זמן שיחה (למרות התכניות האחרות שלי) ועכשיו אני כאן.

בסיכומו של יום, מה שיש לי לומר הוא, שכאשר אני שם את הרצון העצמי שלי בצד, ומשתדל להיצמד לרצון אלוקים בשבילי, אני בטווח הארוך ובשורה התחתונה, מרגיש הרבה יותר טוב. כשאני עושה נכון, אני מרגיש נכון. אני מרגיש נוח עם מה שעשיתי. מרגיש שלווה.

גם כאשר זה קשה מאוד, כמו היום למשל, זו דרך ארוכה וקצרה. הדרך של הרצון העצמי, היא דרך קצרה שאורכה אינו נגמר לעולם ועד.

מבקש מאלוקים לישון בקרוב (תכננתי ב-23:00 ומשהו, אבל סה"כ היה נכון להתגמש. אני כן רוצה לתת קצת זמן לעצמי, אז בע"ה מקווה לא לישון אחרי 1:00) ולהיות קשוב לרצונו לאורך היום, כל יום, רק לאותו היום, או ליתר דיוק, רק לכמה שעות בכל פעם.

תודה על ההקשבה!


 

טהרני כתב on 23 פבר' 2016 22:38:



תודה אח יקר התחברתי מאד לתסכול, ולתחושת ההקלה כשאני מבצע את רצונו ולא את רצוני,
מתפלל לעשות את זה היום בעבודה עם כל הקושי והרצון לברוח שוב מהמטלות שבוראי תכנן לי..
מקווה שלא אמצא את עצמי בסוף בתוך לווייתן...

אוףף למה החיים לפעמים כ"כ מסובכים?? למה?
אז יש רצון עצמי או שעליי להתבטל לחלוטין לרצון העליון?
כמה אחוזים עלי להקדיש לאחרים וכמה לעצמי? יש עצמי בכלל בסיפור?
אולי יש רק 'משרת' שזכה לאמון ולכמה זאטוטים שובבים?

תודה על דבריך,
מנסה שוב להפנים שכנראה בוראי רוצה שאפנה אליו כל הזמן בכניעה ובקשת עזרה. 
שרצונו ייעשה גם אם נראה לי שזה בעצם רצוני..

יום טוב ומחלים לכולנו 

טהרני כתב on 23 פבר' 2016 22:26:




מצחיק... כתבתי דברים דומים כאן לא מזמן... כנראה שצריך להתחיל ליישם...

תודה על ההתייחסות! 

אהבת חסד היקר,

חשבתי להביא כאן משהו לגבי "להתחיל ליישם" -
בכנס "שמור עיניך" בשנה שעברה, התארח הרב טווערסקי מארה"ב, שהינו נצר למשפחה חסידית מכובדת ומיוחסת וגם פסיכיאטר בעל שם (כמדומני שגם בקרב אלה שאינם יהודים. כבדרך אגב הוא סיפר באחד מסיפוריו, שבהזדמנות מסוימת בחייו היה אחראי על 2,000 רופאים...).

הוא שאל שאלה פשוטה: למה "מוסר" (במלעיל ובהגייה אשכנזית טיפוסית) לא עבד לנו והתכנית כן? והוא השיב על כך, שבניגוד למוסר, בתכנית מאוד ברור למי שמשתתף, שאם הוא לא עושה את העבודה הרוחנית שמדובר עליה - הוא פשוט מת! אם היינו לומדים כך את רבי ישראל סלנטר, זה היה עובד לנו... כה דברי הרב טווערסקי.

אני בטוח שכעת תשאל - "נו, אז למה אני צריך תכנית? פשוט אקח ברצינות הראויה את רבי ישראל סלנטר, או כל אחד אחר?.."

שתי תשובות בדבר:

א. אתה חופשי לנפשך, ואכן תוכל לעשות מה שתרצה...
ב. כרגע, אין שום מסגרת כה מסודרת לעבודה רוחנית למכורים כמו תכנית הצעדים. אין בשום בית מדרש גילוי לב מן הסוג הזה ושיתוף פעולה מן הסוג הזה וניסיון של אנשים שנגמלו בהיקף כזה. העקרונות אמנם חופפים במידה רבה מאוד את היהדות, אך הסידור המעשי שלהם מצוי כרגע רק בתכנית (וכבר ציטטתי כאן היכן שהוא את "אור החיים" בעניין. נו, טוב, אחפש איפה זה. זה היה כאן: http://gye.org.il/forum/18-%D7%A8%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%A6%D7%99%D7%98%D7%95%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%A7%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/83246-%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%A4%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%9D---%D7%9C%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98%D7%99%D7%9D#83268).

עכשיו שמתי לב שעוד לא הגבתי לך שם...
עוד חזון למועד