ב"ה

שלום חברים יקרים,
רוצה לשתף אתכם בכאב טרי ככתם דם שותת מנפילה, אך אני עדיין חי.
אחיי היקרים, חלקכם לצערי כבר לא בין החיים. אינני טוב מכם בשום דבר. כנראה שההפך. :-[
אולי אחד מכם ישכיל להסביר איך, אם אני עדיין חי, לא כואב לי כשאני נופל? למה אני מבין את ההשלכות ואת הרס חיי ולא מבכה את האובדן?
למה הכאב שלי הוא במקרה הטוב רגעי, בדומה לתענוג הרגעי (והמזויף) מהתאווה?

המבט שלך הוא אש קרה
אישה זרה
איך שאת מתבוננת דרכי
האהבה שלך כל כך מרה
מיטה סתורה
מזכירה איך פלשת לתוכי
כשעצמתי עיניים
ניסיתי לשוא
להזות את פנייך

ריח אבק בשערך
אפלולית מבטך
בצילו של יום קיץ
הולך ודועך

השיר הזה מבטא אצלי איך שהתאוה הפכה להיות חלק ממני, או יותר נכון השתלטה עלי.
בכל זאת, יש לי בחירה. יש כח גדול ממני שרק מחכה שאושיט לו יד והוא ירים אותי. אז למה אני שוב ושוב חוזר לרקוד עם השט*?

יש בי הרבה שאלות ותהיות. קיים בי רצון חזק להיכנס להחלמה (הלוואי וממושכת) אך אינני מצליח לממש רצון זה.

לחצים, חששות ופחדים מכווצים אותי מול החיים ומתנפחים למימדי ענק שגורמים לכל שאר הדברים בחיים להראות לא חשובים.
האפלולית הזאת עוטפת אותי בלפיתתה הקרירה ומסלקת ממני את היכולת לרצות להתמודד עם כל מה שטוב וחשוב בחיי.

"כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור".
ברור לי שאלוקים יכול ורוצה לעזור לי אך אני לא מצליח לאפשר לו זאת (...נשמע קצת כפירה :-\).

אני רוצה לפרוח, להיות מואר ולהאיר. לחוש בחסד השם ולא רק מסיפורים אלא אצלי, על בשרי.

רוצה למסור את רצוני לאלוקים אך בנתיים רצוני מוסר אותי לתאוה.

תודה שקראתם ואשמח להתחבר בעזרתכם.

אוהבים!
חבר אמר לי פעם בשיתוף שחלק מ"לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנות" זה העבר. אני מתמחה בלהתכחש לעבר, או לחילופין, להתבוסס בו. תפילת השלווה מאוד פותחת את המקום הזה. העבר לא בר שינוי. אפילו אם כן, הוא לא רלוונטי. השאלה היא, בעיני, וזה מה שעוזר לי, היא מה אני עושה בשביל ההחלמה שלי עכשיו. מנגנון השכחה עובד מאוד מהר, זכורות לי פעמים שהשתמשתי ונפלתי, עם כל המודעות והדם מהשפתיים הנשוכות וקללות בלי מלים בראש, ותוך פחות מדקה יצאתי לסיבוב נוסף, עד הפעם הבאה. העבר טוב בשביל להקים מצבה יפה בככר. לזכור לאן אני יכול להגיע. ומהר. אבל מה שמוציא אותי מהסלט זה להבין שהעסק הזה היה גדול מהבחירה שלי, ושאיפ-שהוא גם האמנתי שהבחירה שלי היא הכל בחיים והיא נתנת אך ורק בידי ושאף אחד לא ינסה לעזור לי, אני יעזור לעצמי, אני יסיים עם זה, ויתחיל עם החיים האמתיים מתוך אותה בחירה שהייתה בעצם ריכוז עצמי באחוזים גבוהים, אם זה היה אלכוהול, בגפרור אחד הכל היה בוער. אם אני רוצה לצאת מהסרט הזה אני חייב לשחרר את הבחירה השלילית שתוקעת לי את החיים, ולהרים עיניים לשמים. קרא לזה איך שבא לך, ענווה, כניעה, חיבור. ואלוקים עוזר. חוץ מזה, עצם בקשת עזרה היא כבר יציאה מהריכוז העצמי השלילי, אני מאפשר לעצמי להפתח ולקבל מאחרים. לא שיזהר אשדות הוא כוס התה שלי.

אוהבים אותך חבר יקר.

איננו יודעים איך זה עובד, איננו יודעים למה אחד עבד קשה ולא זכה והשני מהיום הראשון שוחה. איננו יודעים כלום.

מאחל לך שמתוך השבר תצליח לזעוק מספיק חזק לאלוקים.
מספיק חזק כדי שתשמע כמה הוא בעצם קרוב אליך.

אוהב
הושיעה