שלום אנשים יקרים,
אופס, כמעט 4 שנים... מהפעם האחרונה שכתבתי כאן ות'אמת? כמעט שכחתי כבר את הקוד כניסה לפורום.
אבל הנה אני כאן מתוך פרץ קטן של נוסטלגיה וגעגועים למועדון הקסום הזה שהיה לי כבית ראשון תקופה ארוכה ממש. והציל אותי מהמשך של חיי אוננות ופורנוגרפיה אובססיביים.
יש לי המוווון מה לומר ולכתוב על השנים שעברו. אך מעל ומעבר לכל אני שב ומודה לבורא עולם על אותו יום מאושר וגורלי לפני 8 שנים ומשהו בו גיליתי שאפשר גם אחרת. שהאוננות לא חייבת להיות חלק בלתי נפרד מחיי ושיכולות לעבור שנה ועוד שנה ועוד.. בלי שפתאום אני שם עוד הפעם.
אני נזכר בימים כמו חגי תשרי בתוך השימוש כשאני מנצל כל רגע פנוי כדי לברוח לתאווה, מסתגר כארי בסוגר בתוך עולם של חידלון, אשמה וטירוף. חי בתוך בועה ספוגה באדי רעל ומת לברוח מעצמי לאן שתישא אותי הרוח. את ימי חול המועד סוכות מול המסך לבד.... שוקע עמוק בבוצת המדמנה בלי שום קצה קצהו של אור ותקווה.
והנה עברו חלפו להן שנים, כמעט עשור. וכבר לא שבוי בשבי התאווה. המוח צלול יותר ומסוגל לחשב מסלולים מחדש. ומי מדבר על חשיבה שונה במהותה, על קבלה עצמית גדולה יותר ופחות אשמה רעילה שהרגה אותי כל יום מחדש.
כן, זה בהחלט אפשרי גם אחרי יותר מחצי יובל של שימוש ואלפי צורות של חרטה והפסקה שכבר ייאשו אותי מאפשרות כלשהי לחיים אחרים. וזה אכן קרה.
אז גם לך חבר אנונימי שנאנק ממש ברגעים אלו תחת ייסורי השיעבוד, יש תקווה והיא נמצאת ממש לידך.
חג שמח לכולכם!