מוזיקת הרקע הבוקר אפססס לא ממש מרגיעה. יש לי רעשים מנטליים באזניים. אתמול שוב שנאתי את מה שעשיתי והרגשתי צורך לתקן שוב ושוב. אני יודע שזו לא חייבת להיות המציאות כפי שהיא אלא הפרשנות המגוונת למדי שאני נוהג לתת לסיטואציות. אז כתבתי על זה פוסט "קבלה היא המפתח" נראה לי שהצלחתי לשרבט עלי מקלדת את התחושות שלי, זה שחרר לא מעט, אסירות תודה.

חוצמיזה בעצם הכל טוב למדי ב"ה, למה להתלונן? ומה עם היום  ה-102 בנקיות שעבר? הוא לא שווה חגיגה קטנה למרות ארובות השמיים הפתוחות?

מזדהה עם הפרפקציוניזם והשנאה. מתפלל לויתור, שחרור וקבלה.
אוהבים. יש לי נטיה כזאת להגדיל את הסיבות לתלונות על פני שאר הדברים, לאט לאט אני לומד להחליף את הדיסק

השעה כמעט 13:00, חסר אונים מול הזמן שחווווווולף לו במהירות האור. מרוב שאני עסוק להספיק את הכל אני לא מספיק כמעט כלום בכל הקשור לחיי האמיתיים כלומר בתכנית. משתוקק לעצור את מחול השדים, להשקיע קצת בהחלמה, לכתוב על מה שאני מרגיש, אבל רכבת ההרים נוסעת מהר מדי, עולה הרים יורדת עמקים ואינה מרפה. כשיש קצת זמן בתחנות ביניים אני מיד מחפש בלוחות הזמנים מתי יוצאת הרכבת הבאה...

קשה לי במרוץ וקשה לי בעצירות. ובפנים חוסר השקט תובע את שלו, הלוחות הטקטוניים המתחילים לזוז מזכירים לי את השבר האפריקאי סורי עליו אני יושב ואת הסכנות הכרוכות בו. יש צורך להתחיל ולהשקיע יותר בתכניות מיגון וחיזוק, עוד טלפון לחבר, עוד כתיבה, עוד קריאה בספר הלבן. בקיצור לזווווווז מהמסילה לפני שהרכבת באה, עדיף עוד לפני ששומעים את הצפירות, אם אפשר לפני שנדלק הרמזור ואולי הוא כבר עובד, לך תדע...

רק אני מתחיל לכתוב ואני מרגיש את תחילתה של השלווה מבצבצת בין השורות מציצה מבין הקטעים. כמה מוזר לדעת שאתה מרגיש מה טוב עבורך אבל לא מוצא לנכון לעשות את זה.

אסירות תודה לך הקב"ה שאתה משאיר אותי על הגלגל גם כשהוא מתחיל לרדת. נותן לי את היכולת וההבנה להמתין עד שיעלה שוב וחוזר חלילה....
אסירות תודה על עוד יום נקי ומפוכח ועל 106 ימים של שפיות.

כיף לקרוא. אגב, הקשר שלי עם הדומים לי הוא 'סולם ריכטר' החלמתי, המעיד על הפעילות הסייסמוגרפית של המחלה שלי... חיבוק.

בתקופה האחרונה הרגשתי איך החיים נוסעים בסטרס אחד גדול. אין לי בשלב זה את האפשרות להישאר עם זמן פנוי גדול מדי. פשוט אני חסר אונים מולו ולא יודע איך ומה לעשות איתו. במודע אני ממלא את סדר יומי בעשייה די אינטנסיבית. פעם זה היה כחלק מבריחה מהחיים. היה לי כל כך רע שפחדתי להישאר לבד עם עצמי. היום המצב השתפר מעט, אני עושה את הדברים מתוך מודעות עצמית ומשתדל גם להיות נוכח ומחובר יותר למה שאני עושה. עדיין יש הרבה מה להתקדם אבל האור נראה אי שם בקצה המנהרה וכפי הנראה לא מדובר ברכבת המגיעה ממול...

בימים האחרונים ממש אני מתחיל להרגיש קצת שחרור, הכל נראה רגוע יותר. גם הדברים הסדירים מלחיצים פחות. קשה לי לקבל את התובנה שרוב הדברים המתרחשים סביבי קורים בעיקר לפי זוית הראייה שלי, אך מסתבר שיש בכך המון אמת. איך ייתכן אם לא כן שאותם סיטואציות מלחיצות פעם יותר ופעם פחות?
בכלל כל ההסתכלות שלי על העולם היא סקפטית למדי וספוגה בהמון חוסר אימון. כך גם אני לא ממש מאמין שהתכנית הזו יכולה ממש לשנות את חיי למרות שאני מקבל לכך חיזוקים מכל הכיוונים.

הנה ממש אתמול אזרתי אומץ ופרשתי בצורה מפורשת לפני מישהו את הרגשותי כלפי התנהגותו מולי. בתור יס-מן ידוע זה ממש לא אפייני לי. דפוס ההתנהגות שלי תמיד הוא ריצוי. בחוץ מחייך חיוך מפייס ומרצה ובפנים מתחיל להתבשל במיץ של עצמי. הפיצוץ גם הוא מגיע בסוף, פיצוץ פנימי שהורס בתוכי כל חלקה טובה. הפעם החלטתי בעצת הספונסר פשוט להפסיק עם זה. הרמתי טלפון ובצורה עדינה ונחמדה אך עקבית ונחושה הצגתי את התחושות שלי ואת הטענות הענייניות שהיו לי מולו. לא יודע אם זה שכנע אותו הרבה, מה שבטוח שלי זה עזר. שחררתי את הקיטור שזיהם בתוכי את האקלים וזה היה ממש נפלא. אסרטיביות מסתבר, זה משהו שחשוב מאד להחלמה שלי.

יומפוכח ומחלים לכולנו.

תודה רבה אדם יסודו על השיתוף,

אני ילד קטן. וחלש.
יש בתוכי הרבה רגשות שעוד לא הבשילו. יש תקווה. יום אחד אני יהיה גדול. אני כבר יותר מתקדם מלפני שנתיים...

כל חיי היו פוזה אחת גדולה. "דת הפוזה". הייתי דתי אדוק. לא פיספסתי פולחן אחד. פולחן של ריכוז והאדרה והאלאהה עצמית. והפולחן הצליח. בעיני ניצחתי.
אבל בסוף הכל התפוצץ לי מכיוון לא צפוי - תאווה בזויה שעשתה ממני קציצות. השפלה בושה אשמה חוסר ביטחון.. קריסה.

בהחלמה העניין הזה הולך ומשתפר, אני מתחיל לתרגל ענווה, לוותר על חלקים עסיסיים בסיפורים שלי על עצמי, לשתוק, לשתוק, לשתוק, וגם להיות פחות מרצה. לאפשר לעצמי לטעות. להודות שאני לא מושלם גם בפני חברים לא מהתכנית. והתחושה המשחררת הזו ממש נפלאה.

הלוואי שזה ימשיך. לי. לך. לכןלנו

(הנה טעיתי. ן סופית במקום האות ו'. אבל לא מתכוון לתקן את זה)

אוהב
הושיעה

ימי החנוכה אמורים הרי להיות ימים מוארים מלאי תוכן ומשמעות. "אמורים" אמרתי, כי אצלי הם לא ממש. אני חווה טלטלות לא פשוטות. כנראה שהשגרה משמשת מסוה לרגשות הפנימיים וכל יציאה ממנה משאירה אותי חשוף מול עצמי, זה לא נח לגמרי. יש לכם מושג מה עושים עם "עצמי" מורכב שכזה? לי אין ממש מושג. יש אצלי פער בין מה שנדמה לי שאני אמור להרגיש ובין מה שאני מרגיש בפועל. כל מפגש עם ימים גבוהים רוחנית מזכיר לי את האכזבה שלי מציפיותי אני. ואולי אלוקים לא רוצה ממני את אותם המחשבות שממילא לא מביאים אותי לשומקום יותר נכון מביאים אבל לכיוון הפוך. אבל הכאב, כאב ההשלמה עם מי ומה שאני, לא מרפה, משהו בפנים צובט את הלב, ממאן להפנים, מסרב להשלים. כמו תקליט שבור מתנגנים המילים "כן, אבל..." מי יתן ואמצאהו עכשיו, משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים, מאיר מן הנרות את סבכי הנשמה, נשמתו של מכור.

אוהבים אותך

תודה לך. אתה שופר לרגשות שגם אני חווה.

אסירות תודה שבכלל מרגישים משהו. היו תקופות שהשאלטר של לוח הרגשות היה למטה למטה...

שהשם ייתן לך שלווה חיבור ומפוכחות.

ובלשון החג, אור! אורות עם כלים.

אוהב

תודה צדיק! התגובות שלך מחממות את הלב כמו תמיד.

התגובה שלך על התגובה שלי חיממה לי את הלב 

חנוכה שמח! אשרינו

הושיעה נא יקירי,
אולי לא אמרתי לך את הדברים, אבל אתה מכניס הרבה אופטימיות ותקווה במרחבי הפורום זה עידן ועידנים ועל כך מגיע לך המון תודות.

היכולת להתבונן בדברים מנקודת מבט מפוכחת מאפשרת לשים אותם בפרופורציות הנכונות. כמו למשל ביום שכזה כשאני לא מרגיש טוב ומצליח להתחבר לעצמי ולהילוך האיטי שאני צריך לפעול בתוכו. לא שחלילה לקחתי חופש מהעבודה, לוורקוהוליסט שכמותי זו משימה כבדה מדי. אבל בכל זאת אני מצליח לזרום עם עצמי ולקבל את העובדה שאיני צריך להוכיח לכולם שאני בתפוקה מלאה. מעבר לכך אני אפילו מסוגל להרגיש נחמד ונוכח יחסית בשל 132 ימי חסד של נקיות, רוח רעננה של אלוקים אוהב נושבת באויר. מתפלל שלא אהרוס את משב הרוח המרענן. 

תודה על השיתופים שלך. כיף לקרוא את הרוח הנושבת מבין למילים.
וביחס להרס, ישנו אחד שלו מלוא הכוח. מי יתן ונמצא אותו עכשיו.
חיבוק.

אני חווה בזמן האחרון רגשות מעורבים בקשר למערכת שלי עם בורא עולם. מאז ומעולם חונכתי על שאיפות גדולות ברוחניות. על בריחה מכל רדידות ואדישות בכל הקשור לשמירת תורה ומצות. היו למען האמת תקופות יפות של עליה בתורה גם בצילה המעיק של התאוה. למרות שלמעשה ההתמודדות עם התאוה הקשתה עלי להתמיד יותר מדי זמן בתקופות אלו נוצרה אצלי תחושה אולי לא מציאותית כל כך שיש לי מערכת קשרים די טובה עם אלוקים. בתכנית אני מתחיל להבין את הצורך להוריד הילוך ב"סטרס" הרוחני שלי וזה קצת מפחיד אותי. כאילו יש צורך לוותר על כל החלומות הרוחניים שהיו לי וכיוצא בזה. אני עדיין בודק האם יש לי על מה לוותר בכלל... אבל כל רעיון מוסרי שאני קורא או ספר תולדות חיים של גדולי ישראל (כמו זה שקראתי היום) גורמים לי לחוסר נוחות ומחדדים אצלי את שאלת מליון הדולר: מהו באמת צורך החלמה ומהי עצלות.

עוד שבת עברה בנינוחות.
סעודות השבת היו מלבבות מלאות נוכחות. האוירה הייתה נוחה למדי, ושוב באופן לא מובן מאליו הצלחתי לא להעיר על התפילות, הזמירות, הישיבה בשולחן השבת ומה עוד?!
כבר מזמן הבנתי שהערות המגיעות מתוך פחד רק מביאות נזק לשני הצדדים. וכי איזו תועלת יכולה לצמוח מאקלים טעון ומייסר? שום כלום! הסביבה היא כמו שדה פרחים, כל חיוך וכל הארת פנים הם כקרני השמש המאירות ומעודדות את הפריחה. באופן לא מובן מאליו הצלחתי לקבל גם דברים שלא עולים בקנה אחד עם ציפיותי הנשגבות מעצמי שלא באו לידי מימוש. הילדים שלי לא אמורים להיות מי שרציתי אני להיות וללא הצלחה יתירה. כל תגובה שאינה עיניינית לחלוטין, מונעת אצלי מהרבה פחד. כמה נעים להרפות,