שבוע טוב חבר,

בדרך כלל לא יוצא לי לקרוא יומני מסע, אבל הנה אני כאן ושום דבר - לחלוטין שום דבר - לא מתרחש בעולמו של אלוקים בטעות.

בדיוק בשבת התחלתי ספר מעניין מאוד על נושא הבושה. בהקדמה מספרת הכותבת כיצד החליטה להקדיש את חייה לחקר הנושא, אחרי ששמעה בהרצאה משפט אחד ששינה את חייה: "לעולם לא תוכל לשנות בן אדם לטובה כאשר תנסה לבייש אותו". כל כך הרבה פעמים אנחנו מביישים אדם אחר כדי לגרום לו לעשות משהו שאנחנו רוצים, אבל התוצאה לעולם לא תהיה הרצויה. יתכן שבטווח הקצר הוא יתבייש ויעשה את זה, אבל לאורך זמן הבושה רק תפגע בו ולעולם לא תשפיע בצורה חיובית ובונה.

בהמשך הספר היא כותבת על "תופעות הלוואי" של הבושה, שאחת מהן היא האשמה של אנשים אחרים. כאשר אני "טעון" בבושה עצמית, אני מסוגל לפרוק את זה על כל מי או מה שזז לידי, בלי קשר בכלל למה שעשו או לא עשו. כך אשתי והילדים או העמיתים לעבודה הופכים קורבנות לבושה שלי.

בשביל להתמודד עם בושה צריך ללמוד אמפתיה, קבלה, חיבור וחמלה עצמית. הבעיה היא שכל אלו הינם מצרכים די נדירים בעולמנו הנוכחי...

תודה סוד. ותודה אדם יסודו

כמה מחלים להצליח כל פעם מחדש להביט על עצמי בגוף שלישי כאילו מהצד. לזהות את התחושות ואת פגמי האופי ולא להגיב כפי שהייתי אמור לפעול ע"פ האינסטינקט שלי.
היום קיבלתי טלפון ממלמדו של אחד מילדי אודות התנהגות בלתי ראויה של ילדי. באופן לא ברור מאליו הצלחתי לא להגיב כלל מולו היום. עשיתי את מה שהייתי צריך אך בצורה הנכונה, השקולה והמפוכחת בלי דרמה וחרדות. כשאני מגיב כך יש סיכוי כלשהו שתבא תועלת מכך, אחרת אני אלוף להרוס כל חלקה טובה ולסבול בנוסף מייסורי מצפון.‏

ביומיים האחרונים גם היתה לי חוסר נוחות וחרדת יתר. סוכנת ביטוח תועלתית ומקצועית במיוחד הצליחה להפר לי את שיווי המשקל בכל הקשור לביטוח חיים ועתיד קודר. זה בדיוק מה שאני צריך כדי להיכנס לחוסר איזון רגשי. רק מה, שהיום אני יודע שלא חייב להיות שמה שאני מרגיש זו המציאות לאשורה. מניסיוני למדתי שפחדים הם לא תמיד צודקים בלשון המעטה. שאולי מחר לא ממש אבין איך אתמול הייתי משוכנע שהפחד אמיתי לחלוטין. ‏

ואכן כבר היום עבר הכל כלא היה. מה שמלמד אותי שוב לא לצאת מפרופורציה. לחיות ולקבל את תחושותי כתחושות בלבד לא מעבר לכך. ‏

בין כה וכה עבר חלף לו עוד יומחלים ונקי, יום שהייתי מחובר בו יותר לעצמי ולבורא עולם. מודה על 151 ימים של נקיות לא מובנת מאליה! ‏‎ ‎

מודה לקב"ה על שבת שפויה למדי עם נוכחות ונוחות נפלאה. מי כמוני יודע להעריך את זה לעומת שבתות טעונות וסוערות בתוכי שהפכו אותי לבלתי נסבל לאחרים ובמיוחד לעצמי.

יש לי עכשיו ממש כמה דברים שאמורים לטרוף את שלוות הנפש. סוג של מצבים שגם אם לא דורשים מענה מיידי אבל הופכים אותי לדרוך נפשית ורגשית. אני יודע שיש לי קושי להתמודד עם רגשות לא רגילות ולמרות זאת אני חש נינוחות. יש לי את הכח להכיל ולהתמודד עם המצב בלי לפזול לכל הכיוונים ולחפש נתיב הימלטות. בשבילי זה ממש לא מובן מאליו.

פחד, אשמה וריצוי היו מאז ומעולם הכותרת של חיי, הטינות באו תמיד בעקבותיהם. נורא קשה לעשות מה שאני רוצה באמת כשצריך תמיד לחשוב מה יגיד ההוא ומה יחשוב האחר. ותמיד אחרי מגיעה תחושת החמצה, ככה זה כשאתה הופך למשרתם של אדונים רבים.

מודה לאלוקים שזה מתחיל להיות שונה אצלי. כבר לא מתפתל כנחש לומר מה שאחרים אולי רוצים לשמוע, מצליח לעשות מה שרציתי ואפילו לומר את זה למי שצריך לשמוע גם אם זה לא מסתדר עם אובססיית הריצוי שלי. אני מרגיש שזו ממש מתנה מעבר למתנות שאני מפרגן לעצמי בעקבות זה. מה שנקרא מתנה כפולה.‏

מרגש כל פעם לכבוש פסגות חדשות בדרך ההחלמה, ולא, זה לא אומר שהאויר הדליל שבהן לא מאתגר הלאה.‏‎ ‎

אכן מרגש ואכן מאתגר,
אך המיוחדות שניתנה לנו היא ענווה,
ואנו יכולים להוריד א הראש ולומר אני לבד לא יכול ,
וללבוש את בלון החמצן ולכבוש עוד פיסגה,
או לומר אני אסתדר לבד ולהחנק בדרך מגאווה
תודה ספר
מוטי

תודה על תוספת החמצן

תולדות... לא יאומן. אין צור כאלוקינו. מה שבורא עולם מייצר. סליחה, מצייר... חיבוק.

אדם יסודו,
אתה כותב בחסד עליון..
ובכלל אני ממש מתרשם מרמת הכתיבה של רוב רובם של חברי הפורום, כל פעם שאני בא לכתוב אני מרגיש לא נעים.
לעניינינו: היומן שלך מאד נוגע ללב וגורם לי לתחושת הזדהות עמוקה מאד.
אני לא יודע מה הרקע שלך ורמת הידיעות שלך, אני רגיל להרגיש שרמת הידיעות שלי בעניינים רוחניים שואפות לאפס ולכן כשמזדמן לי לשמוע דברים נפלאים בסגנון צורת הבריאה ואיך מחושבים הדברים הרוחניים והגשמיים, המשמעות של כל עבירה (לא העונש אלא המשמעות) וכו' וכו' הדברים נורא נורא מחזקים אותי ועושים לי טוב והתקדמות עצומה.
לא יודע אם הדבר הזה ישפיע על כולם אבל חשבתי להציע אולי כדאי לעבור ממקום של למלא את הזמן הפנוי במלחמה ובקושי להחזיק מעמד למקום של להרבות מושגים וידיעות.
כדוגמא למה שאני מתכוון אפשר להקדיש שעה ביום לשיעור/הרצאה/קריאה של תוכן עמוק במשמעות החיים, בלהבין דברים אמיתיים שהקב"ה באהבתו הרעיף עלינו (לא להיות משוכנעים בזה "כי אנחנו מאמינים" אלא להבין באמת) להבין את התנהלות העולם וכו' וכו', לענ"ד (וקצת מנסיוני) הדבר יכול לפעול רבות, וממש להביא למצב של חוסר חשק לחטוא.
יכול להיות שלא הצלחתי להסביר את עצמי מספיק טוב בדבר (לשכנע בתועלת הענין. כך אני מרגיש, ואולי זה רק דמיון שלי) נשמח לשמוע מה דעתכם על הרעיון.

תודה לך נשמה יקרה.

מי שיכול לפרגן לאחרים הוא בעל נשמה יקרה ואתה כנראה אחד שכזה.
אין לך מה להרגיש רע כאן גם אם נראה לך שמישהו כותב כך או אחרת. היופי וההדר כאן נמדדים לפי רמת הכנות שאנשים חולקים כאן ולאו דווקא במקצועיות ושנינות הכתיבה, למרות שזה מוסיף קצת נופך לפורום. תרגיש לגמרי בנח לכתוב כל מה שאתה רוצה (כמעט...) זה בסדר גמור.

בקשר להצעתך, כמו שכתבת יש כאן אנשים רבים שהידיעה על מהות וחומרת העברות לא ממש סייעה להם כדי להפסיק ליפול לזרועות התאוה. חלקם יכולים להסביר לך בטוב טעם ודעת הרבה עניינים בתורה ומצוותיה וחלקם אף עושים את זה במסגרת עבודתם בהצלחה לא מבוטלת.

כל זאת ועוד לא הועיל להם בהתמודדות עם התאוה שהפילה אותם פעם אחר פעם על הקרשים חסרי אונים. ממש באותו יום שהם הפסיקו להתייחס לכל העניין כאיסור גרידא אלא כבעיה, פתאום התחילו לקרות דברים משונים שהם אף פעם לא חוו.

זאת הסיבה שאותם אנשים מתעסקים כאן פחות במישור התורני ויותר במישור הנפשי - רוחני -  של שרשי הבעיה הגורמים לדפוסי התנהגות בתאוה.

לילה טוב,
קודם כל תודה על תגובתך בכלל המחמאות הרבות בפרט. (נתרגל בעז"ה עד שנזרום)
אני חושב שלא הובנתי מספיק נכון ולכן אנסה להסביר שוב.
הכוונה שלי בהדגשה רבה היא כפי שציינתי לימוד והכרה של המקומות העמוקים יותר ודווקא לא חומר האיסור וכו', כמו רובם פה גם אני מבין וחווה את העובדה שהלחץ מהאיסורים לא גורם לנו לסגת ממעשינו, כי אנו כבני אדם צריכים ריגושים וסיפוק אמיתי, וכשלא מקבלים את זה בצורה אמיתית ממקומות חיוביים, נקח את זה דרך מקומות שליליים, בצורה כזו הברירה שלנו היא באמת לא גדולה, וגם אם נצליח להחזיק מעמד יום או יומיים, שנה או שנתיים אנו נתונים בכל רגע בסיכון גדול מאד של נפילה.
לעומת זאת אם נרפה מהלחץ של האיסור מתוך הבנה שזה לא מקדם אותנו לאף מקום ולכן אין זה רצון ה' שנהיה בלחץ הזה (כי הוא רוצה שנתקדם והצורה הזו רק הורסת) ומתוך המקום המשוחרר יותר נתחיל ללמוד קצת חומר ברעיון שהזכרתי לעיל, הדבר יתן לנו הכרות עם תוכן חיובי מרתק ומספק מאד במקביל להבנה עמוקה על משמעות מעשינו (לא משמעות מבחינת העונש שנקבל אלא כיצד זה עובד, [למשל: מה המשמעות של כל טיפת זרע, לאן זה הולך, מה קורה כשזה יוצא לבטלה וכו' לחבר בין הפעולות הגשמיות שלנו והמשמעות הרוחנית] ובכל יקל עלינו מאד להצליח להתגבר על הרצון לסיפוק שלילי.
עכשיו אני מקווה שהובנתי יותר ואשמח לתגובתכם.

מרגיש צורך לשתף בחוסר אונים שיש לי מלשתף כאן בחוסר אונים... סוג של "הסתרה שבתוך הסתרה" (למה לא להכניס את הטרנד האחרון לתכנית?!)
אז נכון שזה משדר החלמה לכתוב שיתופים של אסירויות תודה ביומן מסע אבל זה לא ממש יהיה אותנטי היום.
אז הנה שיתוף. אני מרגיש לא פרודוקטיבי היום, מתנהל בנונשלנטיות ולא פעיל כמו שאני צריך להיות (ואולי לא...)  כשזה קורה לי אני מנוהל מפחד שאולי מישהו יחשוב שאני לא מתפקד כראוי (שיחשוב...) שזה יפגע בפרנסה שלי, שאהיה מובטל, שילדי ירעבו ללחם, שהכל יקרוס והשד יודע מה עוד.
היות וכבר הייתי בסיפור הדמיוני הזה לא פעם אני יודע שזה בסדר גמור להרגיש גמור ושגם זה יעבור. איך אמר מישהו, כשאתה מרגיש רע אל תדאג זה יעבור. כשאתה מרגיש טוב גם אל תדאג כי גם זה יעבור.
מקבל את זה שאני לא חייב לשנות בכח את מה שאני מרגיש, מותר להרגיש גם ככה ככה לפעמים. יש רק משהו אחד שיכול לגרום למצב להישאר גרוע גם מחר וזהו השימוש...

המערכת החורפית שפוקדת אותי לא נותנת למזג האוויר הקייצי לבלבל אותה.
החשמל הסטטי עדיין באוויר וכל ניצוץ יכול לגרום לנפיצות יתר.
לא מובן לגמרי ממה זה בא כמו שלא מובן מאליו כיצד לא התרסקתי מכך. פעם זה היה ברור שבשבת שכזו השימוש היה עד כלות אבל היום זה אחרת. עוצמת הגלים התנפצו למרגלות רצפת הבית מותירים אחריהם קצף מתאייד ואותי כורע וכנוע מצפה לחסדיו של אלוקים. לולי הזכרון והידיעה שזה אפשרי גם בלי הס"ם הייתי כבר אחריו מתמודד עם הייאוש הנורא. הנס קרה והסופה עברה.

מחר יום חדש. היום ה 163 לנקיות ומפוכחות. אני זוכר הייטב שהוא יכל להיות הראשון... וגם זה לא בטוח.
שנמשיך הלאה!

אדם יסודו היקר,

הערב הייתי בקבוצה שהנושא בה היה קבלה עצמית. יותר נכון אי קבלה עצמית 

נותן המסר הניח רעיון פשוט, אני דפוק וזה בסדר. אני דפוק ואני מתקדם בעבודה. אני דפוק והשלום בית פורח. אני דפוק ונקי כמעט מעל שנה. אני דפוק ובכל זאת מאושר.
הדפיקות לא מגבילה את החיים. אפשר להשתחרר מההנחה המוקדמת והאקסיומה שלי כל חיי שאם לא אהיה המוצלח שבמוצלחים אין סיכוי שאשרוד.
החדשות הטובות הם שהתיאוריה הזו הופרכה.
אני לא המוצלח שבמוצלחים. לפני שבוע בזמן הזה הייתי עמוק בדרך למעידה קשה! (ספר בגדר דין נפילה) אני לר כזה מיסטר של החלמה. יותר מזל משכל...
ועדיין אני מסוגל לקבל את זה, לא לתת לזה להכתיב לי את עכשיו, ורק להרגע להיות מבסוט מלא ומאושר.

הרב שלי אמר פעם, אל תתן לאתמול אחד קטן להרוס לך אלף מחרים...

קבלה היא המפתח!
אוהבים אותך

תודה הושיעה.
הייתי מגדיר את זה קצת אחרת. כשאני מגדיר את עצמי כדפוק זה לא עושה לי טוב. איך שאני ומה שאני זהו רצונו של אלוקים, רצונו של אלוקים הוא הטוב ביותר גם אם לפעמים זה מרגיש לי דפוק.