תודה על ההבהרה,

לא התכוונתי שנהיה דפוקים. הכוונה היא לקבל את רצונו של אלוקים ממני גם במחיר שאחוש ואחווה את עצמי כדפוק.
רק אחרי שאני מוכן לשלם את המחיר הזה, נפתחים 7 הרקיעים ואלוקים מאיר לי כמה מיוחד אני. ילד מיוחד... עם צרכים מיוחדים.

ומותר לכל אחד לשאול את עצמו, אם לא נוח לי להיות מי שאני, ממה זה נובע? האם אני מקבל את עצמי רק בתנאים מסויימים? מי קובע מהם התנאים?

הסוד של אוהבים אותך, שבינינו נשמע קצת קיצ'י.. זה שאנחנו פשוט מקבלים אותך בלי תנאים. לא שופטים אותך. לא מודדים אותך. רק מקבלים אותך איך שאתה.
זה מה שאני גם חיפשתי בתאווה. ערך עצמי. ביטחון עצמי. קבלה עצמית.
כשהקבוצה נותנת בי אמון, ערך, תקווה, תועלת, ביטחון, אז אני מרגיש אהוב. ומקבל את עצמי.
כשאני מקבל את עצמי אז גם אלוקים מקבל אותי. הכוונה שאז נגלה לי שאלוקים תמיד קיבל אותי.. אז באה שלווה

תודה הושיעה,

גילוי נאות, במשך המון שנים נבנתה אצלי תחושת אשמה נוראה מכל מה שרציתי להיות ומכל מה שהייתי בפועל, ובפרט השימוש בתאווה. הקבלה של עצמי ושל אחרים אותי כפי שאני היא דבר עצמתי באמת שלקח אותי לראשונה בחיי למחוזות מופלאים. זה אפילו ריגש אותי לחשוב שכל הררי השנאה עצמית שהפכה לחלק ממני היא טעות. מה שזה ועוד כמה דברים בתכנית עשו זה שינוי סדרי עולם בחשיבה שלי. חונכתי לדרישה עצמית גבוהה. לכך שלאדם אסור להיות מרוצה מעצמו אף פעם. שצריך להיות דרוך ומאומץ למלחמת היצר. שהעולם הזה הוא זירת קרב וכדברי החובת הלבבות על אותו חסיד שראה חיילים חוזרים משדה הקרב ואמר להם "חזרתם עכשיו מהמלחמה הקטנה אך ממתינה לכם המלחמה הגדולה, מלחמת היצר, וכדברי המסילת ישרים אודות המלחמה בה נמצא האדם בעולם הזה פנים ואחור.... וכו' וכו' תמיד תמיד נזהרתי לא להרגיש על זרי הדפנה ולא להיות מרוצה מהמצב בו אני נמצא (והיה באמת ממה לא להיות מרוצה...)

עם כל ההבנה העמוקה של הצורך ברגיעה וקבלה עצמית קשה לי להשתחרר מאותו זבוב טורדני המציק לי בכל עת שאני שוקע בשלווה עצמית. לפני כמה ימים חברנו "סוד הכניעה" הביא משפט בתוך פוסט שכתב על אחד האדמורי"ם שהורה למישהו להתרחק מ12 הצעדים כי דרכה הוא יהיה מקסימום "נוצרי טוב". ההקשר היה מובן ומתריס, אותו אחד שנאמר לו כך ממשיך לרעות זונות ביניהן גם כנראה "נוצריות טובות"... אבל אצלי זה מעורר את חוסר הנוחות מול ההשלמה עם מה שאני עושה. יש לי פחד שאני נכנס לסוג של אדישות מסוכנת שגם אם חשובה לי להחלמה היא מרדימה אותי מבחינה רוחנית. יכול להיות מאד שזו מחשבה פרוידיאנית לא טובה הנובעת מהרגל רב שנים של הלקאה עצמית. אבל קשה לי להתעלם מכך. המושג "אלוקים אוהב" "אוהבים אותך" "אוהבים" וכו' מכניס בי צינה ומרעיד לי כמה נימים בלב.

מתחננים לתבונה.
להבחין בין שלווה לקבל.... לקבל את עצמי. את פגמי אופיי. את חוסר ההתקדמות שלי. את האדישות והדשדוש.
לבין אומץ לשנות.... לשנות את עצצמי. לשנות את פגיי אופיי. להתחיל להתקדם. להפסיק את האדישות והדשדוש.

באמת שאינני יודע מה האיזון הנכון.
הפעולות במקסימום עלינו. התוצאות במינימום עליו.

תחושות? צינה? נימי לב? לא כדאי להתעלם מזה. אך גם לזכור שרגשות אינם עובדות.

מה תכלס? מה שהספונסר אומר.

פעם חקרתי בעצמי, האם אני בשלווה או בשאננות.
שאל אותי הספונסר, למאי נפקמ? אם אני עושה את הפעולות אזי טוב. ואם לא אז לא טוב. למאי נפקמ מה הסטטוס?
וזה אצלי עומק הפשט רק להיום. להתעסק בפעולה הבאה. לא בסטטוס.

המחשבות על חוזר מהמלחמה, לוחם, אדיש, נוצרי, יהודי, חסיד, מחלים, מקובל, מקבל, הם בסוף סטטוסים.
התכנית אומרת, עזובותך מהסטטוס, מהכותרת.

מה הפעולה הבאה? מה הקב"ה רוצה ממני ברגע זה?


(לא התכוונתי חלילה לפתוח דיונים בתוך המסע שלך. אם תרצה נמשיך בפוסט ייעודי על נושא זה או בפרטי או בעתיד. או בכלל לא.)

נו, הרי אנחנו לא דנים סתם באיזה סטטוס אנחנו נמצאים. סטטוס אצלי שווה ערך להגדרה מי אני ובאיזה מצב אני נמצא. השאיפה הייתה תמיד להיות במצב עוד יותר טוב. באורח פלא תמיד הייתי פחות מכך.
נראה לך שאלוקים רוצה שנפסיק לחשוב על מה יהיה איתנו?
מישהו אמר פעם שלחשוב על מה יהיה איתי ברוחניות יותר מדי זה נובע מריכוז עצמי. הרי יש כל כך הרבה יהודים שצריכים עזרה, איך אני יכול לחשוב כל כך הרבה על עצמי??? במקום זה עדיף יותר לחפש איך לעזור לאחרים. אולי זה בכל זאת נכון???

אדם יסודו היקר.
אני כ"כ מבין את הפיצול התמידי בין הרצוי (דבקות בה', יסוד החסידות.... ר' ישראל סלנטר... מר כדאית ליה ומר כדאית ליה ,  חינוך ילדים ליראה ועבודה לא כהרצאה בעלמא אלא מתוך התנהגות של דבקות.... ובכלל להבעיר בבית אש של קדושה וטהרה חינוך לצניעות וכמובן שאת כל זה אני יעשה על פי דרכו של הרש"ר הירש והרב יעקובזון גם יחד.)
לבין המצוי. שבו יום שאני נקי זה ההישג המרשים שלי, וזה בלי לדבר על הילדים שרואים את אבא שלהם נהנה מעיתון משובח. (במקום מגמרא) ונהנה מאוכל טעים (ואיפה אני ואיפה גדולי עולם שריסקו את כל האוכל שלהם בבלנדר כדי לא להנות מתאוות העולם הזה.)

נ.ב. את זה אני כותב עכשיו בכוילל כדי שיהיה לי היסח הדעת מהמחשב שממתיו לי בבית וקורא לי לרוץ לחשכה הנעימה שבה כבר לא חושבים על כלום.

משה חפץ חיים,

מוכר לגמרי. זהו הלוז של דילמת חיי. הסכסוך העצמי הזה הוא לכאורה חיובי שהרי הוא ה"מחייב" שלנו בעבודת ה'. האם נהיה אדישים כמו גוי זקן המתגורר במרומי האלפים ומתעניין רק בתפוקת החלב של פרותיו...
בפועל כנראה שאצלי הוא גורם לתסיסה שלילית שאינה משרתת את רצונו של הקב"ה בעולמי. האם עדיף שילדי יראה אותי קורא עיתון וגם לומד לפעמים, אבל שפוי ונורמלי. או שעדיף שאתגבר על עצמי ואאלץ את עצמי להתנהג אחרת בשבילו (דבר שלא יצליח כל כך...) ואז יהיה לו אבא חצי מטורף, מתפרץ, מדוכא, מאונן, מיוסר, חסר שמחת חיים.

לי התשובה די ברורה למרות שאני עדיין מתייסר בדרך ליישם אותה.

ימים לא פשוטים עוברים עלי. ניחונתי בחסד אלוקים בשני פגמי אופי נפלאים. האחד הוא הפחד, השני היא תפיסת העולם במימדים לא מדוייקים. בן טיפוחם היקר של שני פגמים אלו היא האשמה הרעילה. אני עומד נסער מול מצבים בחיי שלא מתנהלים כפי שהייתי רוצה לראותם. קשה לי להתמודד עם זה במיוחד כאשר אצלי הדברים תופסים נפח הרבה מעבר למה שהם באמת.

הבעיות הם בעיות ואין חולק על כך, אבל ההעצמה שאני נותן להם הופכת את כל העסק הזה למסורבל עוד יותר. אני מפוחד מהמצב, אין לי מושג מה יהיה הלאה, מה יהיו ההשלכות של כל זה על עוד דברים. אם לא די בכך גם נוספים לכל הצרמוניה הרגשית הזו המווון פחדים מהעבר. יש לי כמה שלדים בארון שבכל הזדמנות רגישה מתחילים לחרוק ולהשמיע קולות מפחידים ומחרידים. הם לכשעצמם לא ממש מסוכנים באמת אבל לנפח הדמיוני שהם יוצרים יש השפעה מעשית על ההתנהלות שלי ועל תוצאותיה. זה כבר עובר את גבול הדמיון ועובר לפסים מעשיים.

כל זה מצטרף לאשמה הרעילה והנוראה שאני נושא על כתפי. אני מאשים את עצמי בכל דבר כמעט שאינו מתנהל כפי שצריך. זה הופך למסוכן ממש כשבאמת קורים דברים משמעותיים. מה לעשות, מסתבר שלנוכחותי יש השפעה כלשהי על משפחתי, אשתי וילדי. עד כמה? זה כבר נתון לפרשנות. מבוהל מטענות שהשפעתי לפעמים מכרעת לשלילה, לי זה גורם חוסר אונים כמעט בלתי נשלט. זה אחד הדברים המשפיעים ביותר עלי. אני כה חסר אונים מול זה שאפילו הרמתי ידיים ופניתי לאלוקים באמת.... 

כמי שבמשך שנים רבות מאד הפך את ההתמסכנות והרחמים העצמיים לסוג של שימוש, אני מרגיש איך אני נשאב פנימה לתוך זה בהתמסרות גמורה. אה, פשוט תענוג עילאי להרגיש אומלל ומסכן מול הדברים שאיני יכול לשנות. מרגיש איך אני מתמכר לתחושה הזו, נותן לה לסגור עלי מכל הצדדים בלי להשאיר פתח מילוט. יש רק הבדל אחד מבעבר. פעם היה השימוש בתאווה בזמנים אלו סותם את הגולל על כל אפשרות יציאה החוצה. הנפילות בתזמון כה מושלם ומלנכולי היו מבצעות וידוא הריגה לעולם הרגשות שלי. אם היה סיכוי שאבליח החוצה ממצולות היגון והיאוש, התאווה סגרה אותו והשאירה אותי בפנים. כאשר היה חוסר האונים הרגשי מסתיים, הייתי נשאר בייאוש ובמסכנות בגלל התאווה עד לאתגר הרגשי הבא בתור וחוזר חלילה...

ההימנעות משימוש בתאווה מעצימה את הרגשת החיים עצמם ובתוכם גם את החוויות הרגשיות הלא פשוטות שבתוכם, אך גם מאפשרת להתמודד עם כל זה ממקום מפוקס ונוכח יותר. כנראה שזה עדיף על האופציה הקודמת...

יש משהו לא כנה בשיתופים שהם תמיד מלאי החלמה ואופטימיות. כולנו יודעים הייטב שהדרך אינה פשוטה כלל ועיקר. בזמנים שפויים ומחוברים קשה לפעמים להבין איך הייתי לא מכבר בחוסר אונים מוחלט. מאידך, בזמנים של "נבצרות" רוחנית אני יכול להרגיש כל כך אידיוט מול כל העסק הזה שאני נמצא בתוכו. התסכול המסוכן הזה גולש די מהר לסקפטיות כללית בכל הקשור לתכנית.

ככה זה אצלי, או הכל או כלום. אז אני מחליט בפרץ של רצון טוב והחלמה שופעת להקדיש את הערב הזה לכתיבת פוסט עסיסי ומשובח מלא החלמה, שינפח לי את החזה מגאווה. הכל כבר מוכן ומזומן, אני מתיישב מול המחשב, מרגיש את העקצוצים בקצה האצבעות העורגות למגע המקלדת, גלגלי המוח מתחילים במסעם המרתק אל עמקי התבונה והאינטלגנציה. ואז פתאום משהו משתבש. מהכא להתם אני מגיע לכל המקומות חוץ מלכתיבה מחלימה. משומקום עולה בתוכי הזכרון אודות הרב ההוא המתנגד לשיטת 12 הצעדים... ופתאום ממש יחד עם הגיגי המחשבה המקוריים אודות חופש הבחירה ושיבושי הנצרות מתעורר לו רצון כמוס להציץ קצת במקומות מעניינים בלשון המעטה... טוב, יש ב"ה חסימה מהודרת שמונעת התפרעות תאוותנית חסרת גבולות, אבל אתם יודעים, לאשפי תאווה שכמותי בעלי רקורד מוכח זו משימה לא ממש בלתי אפשרית.

אז איך זה שהרצון הכנה להיות יהודי טוב ולא להזדקק לתוכניות רוחניות נוצריות זרות הולך יחד עם הרצון להתפרק בתאווה? לו היה כאן משהו צדקני כל כך האם האו לא יכול היה לבא לבדו? צרוף, מזוקק, מצטדק? זה כנראה לא הולך ככה אצלי. לכל דבר יש סיבה ומסובב. התוצאה יכולה להיות עגומה במיוחד אם לא אדע לשים את האצבע על המניעים האמיתיים.

היום מלאו 180 יום לסבב הנקיות הנוכחי שלי. הפעם הראשונה בה הגעתי לשמור עיניך, לפני 3 שנים, הביאה עמה בסערה גדולה 180 יום מרגשים ונוכחים כפי שלא חוויתי מאז פגשתי לראשונה בחיי את התאווה. זה היה מרגש מכל מה שהכרתי כמעט. אבל זה הסתיים באקורד צורם וכואב של נפילה ביום ה 180. מאז היו להם עוד תקופות נוספות של נקיות, ביניהן של 9 חודשים ואחריה שוב נפילות. כל פעם הכתובת הייתה על הקיר, מאירה באותיות קידוש לבנה. לא הופתעתי אף פעם כמעט.

הופתעתי ואני מופתע עדיין בכל פעם שהמוח שלי יוצא שוב למסע שכנועים הזוי. בכל פעם שסיבות שונות ומשונות מתסיסות בתוכי את הצורך בבריחה מחודשת אל שאול תחתית. יחד עם כברת הדרך שעשיתי קשה לי עדיין לפעמים לקבל את העובדה שאני יכול ליפול שדוד לפני התאווה ברגע אחד קטן. פתאום יש בי את החשק להיות גדול, להתחיל ללכת לבד בלי ידו הגדולה של אבא. מרגיזה אותי התלות הבלתי נגמרת בחסדם של אחרים כדי להישאר נקי ומפוכח. דבר שרובם של האנשים אינו צריך. אז אני רוצה להיות כבר גדול אבל יחד עם זאת כשאני מרפה קצת את האחיזה קם בי רצון אובססיבי לרוץ אל פי התהום, גם כן מבוגר...

רק להיום אני עדיין מבין שאין לי דרך אחרת.

תודה רבה על השיתוף.

אני זוכר את כל מה שאתה כותב, וגם מכיר את כל השאר מעצמי... פעם זה ספק האם אני מכור או לא, ולמחרת זה הספק האם יהודי טוב שכמוני (שרק ביזבז עשרים שנה בתאווה) יכול לקבל משהו מהגויים האלו (שמצאו את הפיתרון היחיד שעבד עבורי להפסיק להשתמש בתאווה).

מה שעובד עבורי זה לכבות את המוח. לוחצים על הכפתור האדום הקטן שנמצא שם מאחורה [אם אתה לא מוצא תחפש בעלון הדרכה שהגיעה עם הגירסא החדשה של המוח (קרי -הספר הגדול) או תתקשר לתמיכה הטכנית (קרי - ספונסר)] ואין יותר דיון. הפעולות הפשוטות הן אלו שעוזרות לי, הרבה יותר מכל סברא הגיונית שהיתה מנצחת פלפול ישיבתי.

מצאתי את הכפתור,
תודה.

ואת המפתח מהחבילה העוברת מלפני שנתיים?

טוב, אין לי ממש אפשרות לכתוב כאן יותר מדי אם בכלל. זה מתבקש מאד בימים אלו כאשר מסביב יהום הסער. אני בתוך הגולה והגולה כולה כמדורת אש... מה חשוב יותר מלהזכיר לעצמי כעת שכל כניסה למערבולת רגשות מסוכנת מאד עבורי. כמו המצאותו של חולה אסטמה בתוך עשן סמיך. לא משנה מה יהיה אני לא יכול לבחוש בקדירה המבעבעת. האתגר לא פשוט עבור מי שנולד עם לשון מתגלגלת ונפש סוערת. מתפלל לאלוקים שישאיר אותי שפוי בתוך חוסר השפיות, שיעזור לי לשתוק בתוך הררי המלל, שישמור אותי מחובר בתוך הניתוקים הרבים, שיותיר אותי נקי עוד יום נוסף אחד מעבר ל 212 ימי מתנת הנקיון.

אוהבים

אוהבים אותך. מזדהים איתך.

אכן המשכיל יידום. על עצמי שמתי לב שזה לא כל כך משנה מה אני עושה כמו למה אני עושה. מה מניע אותי. אם התנועה בנפש שלי היא בעד, בעד מישהו או משהו, זה סיפור אחד. אם התנועה שלי בנפש היא נגד, נגד מישהו או משהו. אני הראשון לסבול. זה פשוט נגד האני האמיתי שלי. הנשמה שלי לא מוכנה לזה. ברי לי שאצטרך להשתמש במשהו כדי להרגיע את הכאב הזה, ונכון להיום, אני ל מעוניין.

כמאמר החכם מכל האדם - ולא מצאתי לגוף, לנפש ולנשמה טוב משתיקה. חיבוק.