אסיר תודה לבורא עולם על 222 ימים של נקיות, זה לגמרי לא מובן מאליו לאיש שכמותי. אני צריך להזכיר לעצמי את החסד הנפלא שזכיתי לו בזכות התכנית המופלאה הזו, על המודעות שאינה מובנת מאליה לרגשות, תחושות, טינות ועוד ועוד. אינספור כלים להבנת עצמי. ושלא תטעו, ה"עצמי" שלי הוא חתיכת פרוייקט לא פשוט... ברגעים שקטים שאני זוכה להם מדי פעם אני עומד נפעם מדברים שעד לפני 3 שנים היו רק בגדר חלום רחוק. אז לא ממש יכולתי להאמין שיעברו עלי חדשים ארוכים בלי נפילות, הנפילות היו לדידי כורח המציאות, ממש ייאוש! ופתאום הכל השתנה, הלא ייאמן קרה. מבחינתי זה לא פחות משינוי סדרי בראשית.

תוך כדי שגרת החיים, בין המון הטרדות וגם אם יש כמה דברים שלא הולכים בדיוק כפי שאני רוצה חשוב למצא את הזמן כדי להתבונן בדברים הטובים שקורים כל הזמן.

שלום אדם,
222 יום שלך,
ודיפדוף שלי בכרטסת האישית שלך,
אני מתחבר,,
כ"כ הרבה חשש פנימי מפני התוכנית המוזרה הזאת,הגויית הזאת[על הברכיים,,]
אבל אין לי תשובה, אז אני עושה מה שאומרים לי,,
והכל בחשש ובפחד מהלא נודע,,
כי אני מרגיש שזה יותר נודע מהמקום בו הייתי לפני כן,

תודה,

"שלא שם חלקנו כהם... ואנחנו כורעים ומשתחווים לפני מלך מלכי המלכים".
דווקא הכריעה לא מוזכרת שם לגבי הגויים שרק "משתחווים להבל וריק", אבל לא כורעים...

ועכשיו יותר ברצינות: יש הרבה צורות עבודת ה' שהיו מקובלות בעם ישראל,
ומסיבות שונות (ואולי אחת מהן היא שהגויים "גנבו" אותן), הן כבר לא מקובלות.

אחת מהן היא הכריעה, שנייה היא ההשתחוויה, שלישית היא נשיאת כפיים לשמיים, ומן הסתם יש עוד.
אני מביא לדוגמא פסוק על שלמה המלך, שכרע ופרש כפיו אל השמיים, בעת תפילתו בחנוכת המקדש (מלכים א, פרק ח פסוק נד):
"וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה' אֵת כָּל הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה הַזֹּאת קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה' מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו וְכַפָּיו פְּרֻשׂוֹת הַשָּׁמָיִם"

חבל. זה באמת באמת שלנו. זה שייך לנו. זה עובד. זה מקרב. זה מחבר. מדוע שלא אשתמש בזה?
(ובמיוחד שאם לא אשתמש בזה, קרוב לוודאי שפשוט אשתמש... )

[דרך אגב, הוא הדין לגבי לימוד תורה. ספרים שהגויים "אמצו" כמו ספר דניאל, היהודים די הפסיקו לעסוק בו...]

אדם היקר

שמעתי פעם 'ווארט' על מאמר חז"ל על הפסוק: "'ושם דרך אראנו בישע אלוקים' - אל תיקרי 'ושם' בשין ימנית אלא 'ושם' בשין שמאלית - כל המשים אורחותיו בעוה"ז זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה" ופרש"י דהיינו לעתיד לבוא, אך לפי"ז לא מדוייק הלשון 'זוכה ורואה' היה צריך לכתוב 'יזכה ויראה', ופי' שמי שמשים אורחותיו באמת זוכה ורואה כעת את ישועתו של הקב"ה איפה הוא אחז פעם ועד כמה הוא התקדם בעזרתו ית"ש כי אלמלא הקב"ה עוזרו ברור שאיננו יכול לו כלל.

כשאני עובר על המסע שלך ו ,,, , אני רואה בחוש את ישועתו של הקב"ה - זכית וראית, הלואי גם עלי. 

תודה חברים מגיבים יקרים.

שבת הגדול כשמה כן היא. גם לי קרו ניסים גדולים בשבת זו, למרות שהייתי במקומם של המצרים... למרבה הפלא עמדתי מול האלוהים (האחרים) שלי כאשר הוא נשחט לעיני ולא עשיתי מאומה. האלילים שלי הם הכעס והטינה. אני סוגד ונכנע להם מאז ומעולם, אבל ראה זה פלא אפשר גם אחרת. הצלחתי לזוז הצידה מול המון דברים שאמורים היו להקפיץ אותי למעלה ולרסק אותי למטה.

אכן, שבת הגדול.

‏

הנה קרב ובא ליל התקדש החג. המרוץ הגדול מגיע לנקודת השיא, בעוד כמה שעות יגיע לו ליל הסדר. גבוה מעל שאר המשימות לימים אלו ניצבת לה המשימה ב"ה" הידיעה לשמור על שלווה. בכל מצווה שהיא וההכנה אליה, עומדת למבחן הדרך בה אעשה את הדברים. הצורה בה אני מתמודד עם המטלות היא הנשמה של הדברים. שנזכה לעשות את סדר הפסח כהלכתו ככל משפטו וחוקו במאור פנים והארת הנפש. שהשאור שבעיסה והטינות לא יחמיצו את כל העניין. אילו לא נתן לנו את ליל הסדר אלא כדי ללמוד לקבל את הכל בשלווה ונחת, דיינו.

שנזכה.

הענן הקטן שמרחף מעלי כמעט תמיד הופיע שוב. אני מרגיש את הצל שלו מתארך יותר ויותר בזמן האחרון. הפחד והדאגה התמידיים שמלווים אותי כל הזמן. ועכשיו שלא כמו בעבר זה הרי מצדיק את עצמו יותר מאי פעם. אני נמצא לפני אתגר רציני העומד ברומו של עולם. משהו שיש לו השלכות לא רק עבורי.

יותר ויותר מתחדדת אצלי התובנה שכגודל האתגר כך חוסר היכולת שלי לשלוט בו. את צילו של ענן הדאגה צריך להחליף צילו של אלוקים "ה' שומרך ה' צילך על יד ימינך". אין ברירה אלא ליישם את התיאוריות המהוללות על כוחו הבלתי מוגבל של אלוקים בחיי היום יום. כאן כבר לא מספיקה הפילוסופיה היפה על כך. אם זה לא קיים זה לא עובד. כשאלוקים לא נכנס במקומות אלו ממש פולשים לתוכם הייאוש והפחד. זה או אלוקים או הם.

ש לי דילמה כבר מזמן בכל הקשור ליומן המסע הזה. הוא למעשה המקום היחיד כמעט בו אני משתף בדברים הכי אישיים שעוברים עלי (כך בכל אופן זה היה אמור להיות). בפועל ברוב הדברים אני לא משתף בשל אילוצי אנונימיות. אחרי הכל מדובר בפורום להתמודדות עם התאווה... אני לכשעצמי כבר יודע שזו מחלה לכל דבר כמעט ואני אסיר תודה על האפשרות והדרך שמצאתי כאן כדי להתמודד עם זה. אבל אתם יודעים איך זה שם בחוץ. אצל מרבית אנשי העולם עדיין לא הופנמה העובדה הזו ומכורח זה גם נגזרת האנונימיות הנדרשת.

להבדיל מהקבוצה החיה שאני משתתף בה כל שבוע ובה אני יכול לשתף על הככל כולל הכל. כאן יש את מגבלת הפרסום הציבורי. כשהיומן הזה יהיה אישי יותר מידי עם פירוט ביתר רזולוציה הוא יכול עוד יום אחד לחשוף אותי וזה לא ממש בתכנית. מאידך התכנית כן מצריכה פתיחות מרבית ושיתוף בחוסר אונים. כגודל חוסר האונים כך גודל החשיבות לשתף בו. ולכן קצת חבל לי שאיני יכול לשתף יותר.

יש לי מחשבה שעוברת לי בראש לפעמים האם הייתי רוצה שיום אחד הילד שלי ייחשף לכל מה שאני כותב כאן. זו הרי חתיכת חיים הפורום הזה ועוד אלה חיים. אלו החיים האמתיים שלי. הקשיים האישיים שאני עובר העליות והמורדות. לו הייתי אני נחשף למשהו כזה שכתב אבי אולי הייתי מבין אותו יותר ואולי גם מעריך אותו על המאמצים ועל עולמו הפנימי המלא. מאידך, ממש לא הייתי רוצה שהבן שלי ייחשף לקשיים אלו אולי רק אם ח"ו גם הוא ייאלץ להתמודד עם קשיים מסוג זה.

הייתי שמח לשמוע את חוות הדעת של חברים נוספים כאן, תודה.

" להבדיל מהקבוצה החיה שאני משתתף בה כל שבוע ובה אני יכול לשתף על הככל כולל הכל. כאן יש את מגבלת הפרסום הציבורי. כשהיומן הזה יהיה אישי יותר מידי עם פירוט ביתר רזולוציה הוא יכול עוד יום אחד לחשוף אותי וזה לא ממש בתכנית. מאידך התכנית כן מצריכה פתיחות מרבית ושיתוף בחוסר אונים. כגודל חוסר האונים כך גודל החשיבות לשתף בו. ולכן קצת חבל לי שאיני יכול לשתף יותר. "

אני חושב שצריך לחשוב על רעיון בנידון,כי לי אישית זה גם מאוד חסר,ויותר מזה חסר לי גם השיתוף בק. החיה שלי בגלל קשיי השפה,, אולי צריך להקים משהוא סגור עם גישה רק לחברים הותיקים או החברים בקבוצות החיות ????

אדם יסודו היקר
אני חושב שיש כאן כמה דברים
דבר ראשון החשש שלך מהפרסום הוא מובן וברור
אך מבחינה עקרונית אני חושב שהחשש שלך הוא לא נכון
א. הסיכוי שמישהו שמכיר אותך יעלה עליך דרך הדברים שאתה כותב הוא נמוך שהרי אתה מופיע כאן בשם אנונימי לחלוטין.. וגם אם מישהו יעלה עליך כאן אז רוב הסיכויים שהוא גם סובל מאותה בעיה כמו שלך..
ב. שמעתי פעם ואני גם חושב שזה נכון, עדיין לא ראיתי שנזק יוצא מפעולות החלמה גם שסיפרתי לאנשים הקרובים אלי ביותר כמו אישתי..

דרך אגב איזו קבוצה אתה משתתף? תוכל להשיב לי באישי..

אריאל,
בהחלט יש מקום אולי למשהו סגור יותר, אבל לדעתי זה סוג של שילוב כי עצם העובדה שהודעות אלו חשופות לעוד אנשים מכורים בעיקר זה נותן לזה אפקט יותר חזק. סוג של צעד 12.
שלמה,
אני לא ממש חושש שמישהו יזהה אותי כאן
אבל אין לי כמעט ספק ששיתוף מלא מלא יזרז את זה די מהר.

יומני היקר. ראשית אני חייב אסירות תודה לקב"ה על 282 ימים של נקיות ושל ניצחון גובר והולך על התאווה. אתה ואני יודעים הרי שאני לא יכול לספר את זה לכל מי שמכיר אותי מהחיים החיצוניים. שאני עם הפיגורה שלי מתרגש מ282 ימים בלי אוננות... אין מי שיצחק... אבל למי שמכיר אותי באמת זה בהחלט סיבה להודאה. וכל זה כאין וכאפס לעומת השפיות ההולכת וגדלה בכל שטחי החיים. שפיות זו לא יכולה באמת להגיע בלי נצחון גובר והולך על התאווה. נצחון זה הוא אשר מסיר מהמוח את ענני האלכוהול שגורמים לאנדרלמוסיה כללית.

השפיות לא הופכת אותי מבן אדם למלאך. אני ממשיך להתמודד הלאה עם מיטב פגמי האופי של האנושות כולה. בסך הכל אני כן מתחיל להפוך לבן אדם נורמלי, כזה שיוכל להתמודד עם אתגרי החיים. בנוסף אני מתחיל להבין גם שאי אפשר לדבר על הקב"ה בלי לחיות את העובדה שהוא מנהל את החיים וככזה גם למסור לו אותם. אם אלוקים הוא אלוקים חלקי אפילו של 99% הוא לא ממש אלוקים. ואם הוא של 100% אז צריך להאמין בו לגמרי ולא ונסות ולעזור לו. זהו המפתח לחיים שפויים ומחלימים.

שלום חברים.

בחסדי ה' עלי אני זוכה היום לציין 300 ימים של נקיות בסבב הנוכחי שבע"ה ימשיך הלאה והלאה.. משהו שעדיין לא הייתי בו מאז באתי לתכנית הזו בתאריך ז' אדר תשע"ב.

כבר מזמן למדתי בתכנית הזו שאין מקום לחגיגות מיותרות. מקסימום ציון דרך אבל עם המון הודאה לאלוקים. הודאה על כך שבחסדו הגדול הוציא אותי מאפילה לאורה ומחושך לאור גדול. שאינני נמצא כבר באותה מנהרה חשוכה ללא מוצא בסבך התאווה. שהיא כבר לא תופסת כל חלקה טובה בחיי ושיש לי כבר בחירה האם להישאב אליה או להרפות. אלו אינם דברים מובנים מאליהן. מצטרפים לכך עוד המון אסירויות תודה על שלל איכות החיים שנוספה לחיי.

בימים אלו אני חווה סוג של חוסר אונים מתמשך. העומס בעבודה מכביד עוד יותר ותחושת עייפות ולאות מתפשטת. יחד עם הניצחון הגובר והולך על התאווה זה עוזר לי לזכור היטב שלא הפכתי למישהו אחר. שאני עדיין עם אותם פגמי האופי הידועים ומוכרים כל כך. הם אשר הביאו אותי למחוזות התאווה ושיקעו אותי בה יותר משני עשורים. הם אשר ימשכו אותי שוב אליה אם אמשיך לבהות בחיים שסביבי בלי לעשות פעולות של החלמה.

אני לומד לדעת עוד פעם כי לא משנה כמה זמן עבר או מה כבר עשיתי. יש להמשיך ולעשות, להמשיך ולצעוד כל יום מחדש. המרגלים בפרשת השבוע אמרו על ארץ ישראל כי היא "ארץ אוכלת יושביה". אחד הפירושים הנפלאים ששמעתי על כך הם כי בארץ ישראל אי אפשר להישאר שאנן בלי לעשות כלום. אם אתה לא מתקדם, על כרחך אתה הולך אחורה. המצב לא נשאר סטטי. כך אני גם מרגיש בכל הקשור לתאווה ולתכנית הנפלאה הזו, תהיה איך שתהיה זוהי תכנית פעולה שאינה עושה הנחות לאף אחד. עשית מה שצריך יש סיכוי שתצליח.

המשימה היא ליישם תכנית זו בכל תחומי חיינו. משמעותם של מילים אלו היא להכניס את אלוקים בכל דבר הקורה סביבי. לא די לפנות אליו רק בשעה שאני עומד מול קושי עם התאווה, אז זה עלול להיות מאוחר לפעמים. אני צריך לזכור אותו ואת חוסר האונים שלי גם מול השכן שחוסם אותי בחנייה או מול העומס בעבודה. הרפיה וחיבור לאלוקים בכל מצב.

בחסד אלוקים אני מצליח שוב להבין את זה לא בעקבות מעידה או נפילה אלא סתם כך במהלך החיים. זה לא ברור ומובן מאליו.

שלום אדם יקר,

בשורה מרגשת ומשמחת מאוד !!

תודה רבה על התובנות המיוחדות. [חוץ מהקטע הישראלי,,:).גם כאן לא שייך להישאר סטטי.]

תמשיך לבשר בשורות טובות ואולי לחדש ימינו כקדם בפוסטים ארוכים ומעמיקים.

שמח בשמחתך ובציון דרכך
אריאל,,

תודה אדם יסודו,

מזל טוב או בשעה טובה. (לצאת י"ח כל הדעות )

מאחל לך ולכולנו רק עוד יום אחד כזה.
מתפלל גם היום למסור לאלוקים את כל חיי ורצונותיי ולהכניס את אלוקים לכל תחומי חיי.

אוהב.
בהחלמה