אדם יסודו היקר,

אז בכמה 300 הוא יותר מאשר 182? לדעתי האישית, הרבה יותר מאשר 118. העובדה שהיית נקי תקופה ונפלת וחזרת וכעת אתה בשלוש מאות, היא הרבה יותר מאשר העבודה הקודמת פלוס הימים הנוספים. לחזור אחרי נפילה (או סדרה של נפילות) ולעשות את העבודה פעם נוספת זה נס של אלוקים והרבה עבודה מצדך...

בנוגע לברכות - אותי דוקא לימדו לאחל "שתתחדש". לא יודע מה ההבדל בין כל הברכות, אבל שיהיה. העיקר הוא עבורי לזכור שהברכות האלו הן אמיתיות, אבל לא במקום העבודה שלי.

כשחגגתי שנה החברים שלחו לי זר פרחים ועשו לי פגישה וירטואלית מיוחדת וחגיגה גדולה, אבל זה לא עזר לי כאשר למחרת מעדתי וכמעט נפלתי.

מה שכן עזר לי - זה להמשיך לעשות את הפעולות, ובחסד אלוקים אני נקי מאז המעידה הזאת עוד שנתיים וחצי בלי מעידות.

תודה חברים יקרים.

עברו ימים רבים מאז שהתחלנו את הדרך יחד. אז הייתה הקלה והתרגשות גדולה. היינו בטוחים שהנה הנה בא הסוף לסיפור. שרגע קט ונגמור עם שנות הסבל הנורא. מצד אחד באמת גילינו משהו אדיר ששנים יכולנו רק לחלום עליו - להצליח להפסיק את האובססיה לתאווה ואת הדרך למודעות אישית ולהבנת התהליכים שגרמו לכל הכאוס הנורא הזה באישיות שלנו. מצד שני ככל שהתמשכה הדרך ואצלי גם בצל הנפילות בין הפרקים הבנתי פתאום שהבונוס שבהפסקת האובססיה מגיע יחד עם פתיחת מקומות חבויים בנפש שהיו רדומים עד היום. גלד מוגלתי שהצטבר שנים על פצעי הנפש החל לנשור ומאלץ אותי לחשוב על טיפול יסודי לכל המהומה שקיימת תחתיו.

הייתה אשליה כאילו אם תגמר בעיית התאווה יפתרו כל הבעיות. כאילו היא בעיה אחת נקודתית וזולתה אין. זו הסיבה שכל השנים הבקשה האולטימטיבית כלפי אלוקים הייתה לסדר את העניין וחסל. במבט מפוכח יותר די ברור לי שהתאווה היא הקטנה שבבעיות. עם קמצוץ אירוניה הייתי אולי מעדיף שהיא תישאר אבל שלל פגמי האופי שנחשפו בעקבותיה ייעלמו. התאווה לבדה היא לא משהו מאיים היא סוג של פריחה קלה המסתירה תחתיה מחלה עמוקה וכרונית.

ולמרות כל זאת ואולי בגלל זאת אין מחיר להחלמה. כל כאב בהחלמה ולא טשטוש אחד במחלה. נכון, יש הרבה תחושות של כאב. החושים המחודדים מחדדים את ההרגשות. אבל המוח, כן המוח אינו רדום. הוא ערני ורענן גם כדי לסבול את כאב התחושות וגם כדי להתחיל ולטפל בהן. במחלה הייתי כמו חולה מורדם עם משככי כאבים בתוך טשטוש גדול. בהחלמה אני מרגיש איך חומרי ההרדמה הולכים ומתפוגגים ואני צריך להתחיל לטפל בסיבות למחושים שבכל איבר בגוף. בסופו של תהליך אני מקווה ומאמין יחזרו המערכות לתפקוד נורמלי בצורה טבעית בלי צורך במשככי כאבים.

ממש לאחרונה הספונסר שלי עזר לי להבין שאני בדיוק שם - מקווה לפתור את בעיית התאווה, בלי להכנס לכל מה שמאחוריה. האמת שאני מאוד פוחד מזה. קשה לי לקבל שיש לי שם בפנים הרבה רפש, במיוחד שאני לא כ''כ מרגיש את זה. הלוואי והיה אחרת.

אני מאוד מזדהה.
זה נראה לי לפעמים שכל יום שעובר מאז שהגעתי לכאן,שאני נהיה רק יותר ויותר גרוע. בעיקר בתכונות ובאופי. אני מגלה בעצמי המון דברים רעים ולא נעימים בכלל כמו שינאה/קינאה וכו' [אתם יודעים לא נעים לכתוב הכל ;) ]. אבל בכל זאת משהוא מתחיל להתבהר בכל הטישטוש שהיה עד היום ובדיוק כמו שאמרת "כל כאב בהחלמה ולא טשטוש אחד במחלה"!!
תודה

עוד בוקר אחד אחרי חוסר אונים לא פשוט מאמש. לא ממש יודע אם רצף של חוסר האונים קשור איכשהו לעוד שלב בדרך. האם אני חווה דברים בצורה יוצאת דופן או שהם באמת כך. בכל מקרה אלוקים מזמן לי בשבוע האחרון אתגרים הדורשים ממני מאמץ יתר בעשיית פעולות החלמה.

שלב ראשון בעבר היה להבין שהתאווה היא התמכרות ולא בחירה מודעת לחטוא.
שלב שני היה להבין שאני בורח לשם כדי לא להתמודד עם הקושי הרגשי.
שלב שלישי היה להבין את התהליכים שקורים לי בכל חוסר אונים בחיים וכיצד אני מובל לתאווה בגלל המצוקה הרגשית.
שלב רביעי היה לתרגל ולהתרגל לקבל מצבים גם אם הם לא נעימים ולא לברוח מיד למחוזות אחרים.
שלב חמישי היה לפרק את מה שאני מרגיש, לבודד את המניעים ואת פגמי האופי שגורמים לכל זה ולהתפלל על זה.

כעת אני לומד לחבר את כל השלבים יחד ולא להישאר עם הכאב ועם הקבלה שלו. צריך להמשיך הלאה ולעשות עם זה משהו. הריכוז העצמי שלי עוד יכול לגרום לי להתמכר לכאב ולחוסר האונים. אני לומד לכתוב את מה שאני מרגיש כולל הפינות הכי רגישות שמסתתרות מאחורי חוסר האונים ולהוציא את זה החוצה. לבודד מתוך זה את פגמי האופי, לחפש את ההפך מכל זה ולבקש מאלוקים שיתן לי את הכח והדברים שאני כה חסר אותם ושיעזור לי לקבל את מה שאיני יכול לשנות במי שאני.

כך מתבצעת ההעברה של המצב מחוסר אונים וכאב לכיוון השחרור.
אני עדיין לומד.

אוהבים!
תודה רבה, אני לוקח הרבה מהשיתוף הזה!

שלום לכם חברים יקרים.

למעשה כבר לא כתבתי כאן כמה חדשים טובים ואין לי כל כך מושג מי נמצא, מי הלך ומי הגיע. קצת קשה לי להיכנס לאתר הזה מכל מיני סיבות וחסימות ששמתי על האינטרנט שלי אבל הנה רצה אלוקים ואני שוב כאן.

אז ב"ה ששומר אותי נקי באופן לא ברור ומובן מאליו רק להיום 396 ימים ואני אסיר תודה לו על כך. אחרי כמעט 25 שנה של נפילות וייאוש טוטלי מכל אפשרות של יציאה מהסיפור הזה קרה לי נס לא פשוט. לפני חודש ימים זכיתי לעשות ציון דרך של שנת נקיון בקבוצת הבית שלי וזה היה בהחלט מרגש בשבילי. למרות שלפני שלש וחצי שנים כשהגעתי הנה הייתי בטוח שכשאגיע לציון דרך של שנה זה יהיה משהו פומפיוזי אדיר. אז זהו שזה לא היה כך אלא מינורי יותר. כנראה שעם הזמן בהחלמה לומדים לווסת את הרגשות ולא לעשות דרמה מכל דבר.

הימים הנוראים הפוקדים אותנו ממש ברגעים אלו עוברים עלי איכשהו בשפיות יחסית. ימים אלו היו אצלי כל השנים הזמן המדכא ביותר שאפשר לחשוב עליו. עמדתי חסר אונים מול הפחד הנורא מאלוקים בגלל אלפי אלפים של נפילות שלא יכולתי לעמוד מולן. זה הכניס אותי לייאוש ופחד חסרי גבול ומידה והרס כל חלקה טובה בשפיותי. עם הזמן ועם ההצלחה בנצחון הגובר והולך על התאווה אני מצליח להרים את עיני ולהביט יותר לשמיים במבט מפויס יותר. עדיין יש את הפחד מימי הדין וזה בסדר, אלו באמת ימים של חשבון נפש ותשובה. אבל הכל נעשה ביתר נורמליות. אני בטוח שאלוקים לא רוצה שאנשים ייצאו מדעתם אלא יעשו את מה שצריך מתוך יישוב הדעת. בנוסף, מה תועלת יכלה לצאת בכל השנים ההם כשידעתי בבירור שאינני יכול להפסיק את העברות החמורות כל כך? לא היה לי כל סיכוי בעיני עצמי להתחיל ולבנות משהו באישיות כל עוד אני מתבוסס בביצת התאווה.

הנקיות היא זו שמאפשרת לי להיות דבר ראשון נורמלי. כן נורמלי ורק אחר כך יהודי ואם צריך גם בן עליה. לפני זה הייתי פשוט צללית אדם. גם עם הנקיות ואולי בגללה אני צריך להתמודד עם המון רגשות ותכונות שמנהלות אותי כל הזמן. התאווה הייתה חומר הרדמה שמנע ממני להתחיל לטפל בכל פגמי האופי שלי. כל בעיה הייתה גורמת להצטברות נוספת של טינות, כעסים, פחדים וכו' וכשהצטברה כמות מספקת הייתי מזריק לעצמי עוד מנה של תאווה כדי להירגע. הייאוש והתסכול שאחרי השימוש היה תחילת הטריגר שעליו הצטברו שוב כל הבעיות שהיו מביאות אותי שוב לשימוש נוסף וחוזר חלילה.

לא עוד. היום אני לא יכול כבר לעזוב את עצמי לחסדי התאווה ולתת לה לסחוף אותי אליה בכל פעם. אני לומד להתייחס למה שאני מרגיש ואם צריך אז גם לטפל בזה. הנה ממש עכשיו כשאני כותב את הדברים יש לי טינה שמרחפת לי אי שם כבר מאתמול בלילה. אחרי יומיים של חג הייתה לי תקרית שהותירה אותי עם המון טינות וכעס. אני יודע שזה ממש סכנה עבורי. פעם דבר כזה היה נמשך ונמשך ואף מתעצם עם כל המחיר שהיה כרוך בכך. היום כבר הספקתי לפני כמה שעות לכתוב את הדברים ואפילו לשלוח אותם לספונסר שלי בלי להשאיר פינה מטויחת. הספקתי גם לשחרר חלק מהטינות. זו משימה לא קלה למי שהתרגל שנים רבות להדחיק ולהדחיק בלי סוף. אבל היום אני יודע ומרגיש כשזה קורה ואני יודע בוודאות שאם לא אטפל בזה זה יכריע אותי. שאם אני לא רוצה לחזור למקומות בהם הייתי אין לי ברירה אחרת אלא לעסוק כל הזמן בנקיון בית כללי. לאיש כמוני אסור להיות עם טינות, כעסים, מתיחות, וכל דבר שמפר את האיזון העדין של הנפש. ונפש המכור רגישה היא מאד כידוע...

טוב קצת נסחפתי בכתיבה אז נעצור כאן הפעם.
להתראות.

תודה רבה על השיתוף הכנה.

איך ? איך אני יכול לרכוש גם את היכולת לכתוב ולשתף בכזה כנות?

זה קשור לצעדים?

אכן כנות היא המפתח הראשון לעבודת הצעדים ולשחרור. איך אפשר להתחיל ולעבוד על הדברים הכי אישיים שהדחקנו והסתרנו כל כך הרבה שנים בלי לשים את הככככל על השולחן? הרי הבעיה מספר אחת בכל התסבוכת השערורייתית שהגענו אליה הוא חוסר הכנות והדאגה האובססיבית להמשיך ולשחק בחוץ את המשחק של החיים הכפולים. בספר הגדול נאמר בצורה די ברורה שמעטים הם האנשים שאינם מצליחים להחלים עם התכנית והם בדרך כלל אנשים שאינם מסוגלים להיות כנים.

עברתי דרך ארוכה ולא פשוטה עד שהפנמתי את זה אבל היום אין שום סוד בעבר או בהווה שלי שאין לפחות מישהו אחד שיודע עליו. מי שעשה את זה יודע כמה שחרור זה נותן וכמה זה חשוב להחלמה. מאחל לך שתגיע גם אתה למקום הזה.

חסר אונים הבוקר מכמה דברים שמנהלים אותי מאד. אני מבין שחוסר האונים נובע בעיקרו מהעובדה שקשה לי לקבל שאין לי שליטה על חיי על כל ההשלכות שלהם. העובדה שדברים משמעותיים בחיי אינם מתנהלים כפי שאני רוצה שהם יתנהלו גורמת לי לכאב גדול ודיכאון לא קטן.

ושוב אני משנן לעצמי בפעם המי יודע כמה שאין לי סיכוי לקבל שלווה ומרגוע כל עוד אני רוצה להתאים את מעשיו של אלוקים לרצונות שלי. בכל פעם שאני מתכתש עם החיים אני צפוי לכאב לב. אין דבר כזה לקבל את החיים כפי שהם חוץ מדבר אחד או שניים שהייתי רוצה אחרת. הקבלה צריכה להיות על החיים כולם כולל הכל.

כל תסכול נובע מעוד רצון עצמי שהרים ראש ומתקשה לקבל את המציאות כפי שהיא. רק ביטול הרצון העצמי וקבלת כל הדברים כולם בכניעה, יכולה להביא אותי לאושר ושמחה גם כשהדברים לא נראים משהו.

ואיך אפשר בלי אסירות תודה גדולה לאלוקים על אין סוף מתנות מופלאות שנתן ונותן לי ברוב חסדו כל יום מחדש? תכלה היריעה והם לא יכלו. ועליהן 400 (כן, ארבע מאות מי היה מאמין) ימים של נקיות. 400 ימים בלי אוננות, פורנוגרפיה ופעולה על התאווה. היש אושר גדול מזה? הרי במשך שנים רבות היה זה חלום חיי מספר 1.

תודה אבא!

מה נפלא יותר משבוע מקסים כל כך של חג הסוכות, החג האהוב והשמח כל כך שבו השמחה פורצת מכל עבר ומרוממת את האדם אל פסגת רוח הקודש כמעט. זהו, שאני נאלץ להודות בפה מלא שאצלי החג הזה השנה לא משהו. למען האמת הסיבה כנראה היא שאני די מנותק כבר כמה שבועות מעשייה משמעותית בתכנית. לא הייתי כבר 3 שבועות בקבוצה. ואני לא מחובר לאנשים בתכנית. למה? יש לי הרבה תירוצים מוצדקים לחלוטין באמת. אין לי ספק שכל אחד שישמע אותם יצדיק אותי אבל זה לא ממש עוזר לי בגל העכור שעובר עלי ממש כעת.

יש לי חוסר אונים משמעותי מכמה וכמה דברים שמדאיגים אותי וטורדים את מנוחתי ואני לא עושה עם זה כמעט כלום. חדשים ארוכים של עבודה שוחקת ומאומצת חיכיתי בכיליון עיניים לכמה ימי חופש ומרגוע, זה היה בשבילי כמו חוף מבטחים שנשאתי אליו את עיני. כל כך קיוויתי וייחלתי לימים הנפלאים כל כך, בהם אני יכול לקום בבוקר ולהתנהל בעצלתיים, ליהנות מהשקט בראש ולצבור כוחות לחורף ארוך של שנה מעוברת. אך כמו להכעיס בדיוק כשזה מגיע מגיעים יחד עם זה אותם רגשות משמימים ומייסרים.

למעשה אני יודע היטב שהמרוץ שלי בחיים הרגילים נועד לברוח מהחיים הלא ברורים עם עצמי. כשהיו לי בעבר כמה שעות פנויות ביום הם הפכו במהרה לשעות השימוש. פעם החלטתי להוריד כמה שעות עבודה ביום כדי להגביר את שעות לימוד התורה שלי, לתת מענה לאותה תחושה מעיקה המרחפת מעל חיי כל השנים לעסוק יותר בתורה. כאשר אכן הצלחתי בכך פתאום משומקום הגיעה הריקנות וסחפה אותי למחוזות אחרים. אז החזרתי שוב את העומס והכפלתי את שעות העבודה. עם העומס באה גם הכמיהה לחופש וכשהוא מגיע כבר אני חסר אונים מולו.

החג הזה יחד עם ההימצאות עם בני המשפחה מעלה אצלי את כל פגמים וטינות על אחרים ועל עצמי. ופתאום משום מקום נמאס לי מכל העסק הזה ששמו "תכנית". לפתע כל התובנות הנפלאות על קבלה עצמית ועל פעולות מניעה נשמעות לי זרות לאוזן. המילים "אתה בחרתנו" מצלצלות לי בצליל חורק כל כך. אתה? בחרתנו? האם יש לי אכן במה לשמוח בכך שבחרת אותי להיות סקסוהוליסט? להיות במקום הכי נמוך על פני הגלובוס האנושי? לחשוק בדברים הנמוכים כל כך בסקלה האנושית?

השילוב הזה בין ימים גבוהים ומרוממים כל כך ובין הצורך להיות בחברת כל הטריגרים של פגמי האופי שלי, מעוררים ריאקציה לא פשוטה בנפש הסוערת בלאו הכי שלי. אני מחויב לכנות ובתור שכזה אני חייב לומר בפה מלא שקשה לי לראות את המציאות סביבי ולהישאר אדיש. נכון, שבדיוק בגלל מה שאני מרגיש נועדה התכנית ופעולותיה. אבל משהו בפנים מתחבט ומתייסר עם כל הסיטואציה הזו.

אם יש מישהו שקורא את הדברים שכתבתי עד עכשיו אני מבקש את סליחתו על הנימה המדכאת והמייאשת, אני כותב את זה כי את זה אני מרגיש, מה לעשות. אני מקווה בשביל המשך השפיות שעוד נותרה בי שאחזור מהר לפעולות סדירות במשנה מרץ, היות ובשלב זה אין לי לצערי אלטרנטיבה אחרת ובלי זה אני אמור להגיע די מהר למחוזות בהם הייתי עד לא מזמן ומהם ברחתי כל עוד נשמה באפי. הסיבה הראשונה להמשיך הלאה היא שכמה רע שאני מרגיש עכשיו, אם אחזור אחורה ארגיש רע יותר.

בתפילה ל"מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון" באמת!

והמשכתי הלאה... למרות חוסר האונים המדכא ולמרות הטינות על כל מי שרק אפשר. זה אפשרי מסתבר. אם יש לך לימון עשה ממנו לימונדה. פגמי האופי שלי יישארו כנראה לנצח אבל יש לי את האפשרות לרכוש את הטכניקות כדי לטפל בהם. בכל הכבוד הראוי למצבי הרוח שלי ולתחושות המדומות שהם מציירים לי עדיין יש המון דברים להודות עליהם. גם הבוקר אחרי חביטתה של הערבה הטפילה והשפלתה עד עפר בקריאות הושע נא מיד התרוממתי בקריאת "אין כמוך". ואכן אין כמוך. אותו "אתה בחרתנו" כאוב בלשון תמוה יכול גם להיות "אתה בחרתנו" מרגש עם סימן קריאה! בחרת אותנו למרות מי שאנחנו ואולי בגלל מי שאנחנו. "אהבת אותנו ורצית בנו" למרות ובגלל. הרי רק אתה יודע באמת כמה הייתי רחוק מנפילה נוספת למצולות התאווה והיגון! רק אתה יודע איך בתוך הייאוש המתגנב עשיתי פעולות כדי לא להגיע לשם שוב. ואתה גם יודע שזה עבד! הרי היית שם באותם רגעים ממש.

אז למרות שלא נהייתי מישהו אחר וכפי הנראה זה לא הולך לקרות בגילגול זה, אתה שבראת אותי עם אותו צימאון בלתי ניתן לסיפוק, עם תהומות של כמיהה הפכפכה ומסוכנת. רק אתה יודע את הדרך הארוכה והפתלתלה שעלי לעשות כדי להישאר עוד יום אחד נקי ומפוכח. נכון, את רובם לא העמדת במקומות אלו, בשבילם להישאר נקי 414 ימים זוהי קלישאה שאינה ראויה להתייחסות. אבל רק אתה יודע מה זה בשבילי. אין לי מושג למה, אבל בלי ספק בחרת אותנו להתמודד עם האתגרים האלו, אתגרים שאינם נחלת הכלל. זכה אותי לעמוד בהצלחה במשימת קבלת המציאות וההתמודדות איתה.

תודה שאתה משתף.

בין ה'אתה בחרתנו ?' ל'אתה בחרתנו !'

מזדהה ומכיר את הרגשות האלו, ובחסד אלוקים אוהב זה רק משתפר והולך.

תודה על התזכורת.

תודה. על עצמי אכתוב, שבהחלמה למדתי שהתחושה שלי לא פעם תלויה במבט שלי. במה שאני שם עליו את הפוקום. ויש לי ברירה במה להתמקד. כן, גם במנגינה, "במלרע"... ואף במלעיל... להיתקע בעבר, להשתהות בהווה או להתבונן אל העתיד. החיבור לאחד שלו מלוא הכוח ממקד אותי הכי טוב. מי יתן ונמצא אותו עכשיו. חיבוק.

הו יומני היקר כמה זמן שלא נפגשנו... למה כל כך קשה לעשות את הדבר הפשוט ביותר והכל כך מועיל, כתיבה. פשוט לכתוב את מה שעובר עלי זה הרי כל כך מחבר ומשחרר.

הרכבת מסתבר אינה נחה לרגע. אם לא כתבתי זה לא אומר שלא התרחשו המון דברים בינתיים. חלקם משמעותיים מאד בחיי. דווקא דברים משמעותיים כל כך מחזקים אצלי את התובנה שבלי חיבור קבוע וגבוה לאלוקים אין לי סיכוי לשרוד. כמה חמים ונעים לחוש שוב את משב רוחה המחמם והמלטף של התכנית הזו. זמינה כמו תמיד לעזור ולסייע. מקווה להעלות ווליום בחיבור החיובי שלי.

תודה שאתם איתי בדרך.