טוב, הגיע הזמן להתחיל, ואני רוצה לשתף אתכם בתהליך מתחילתו.

ביודעי את חוסר אוני, בהכירי את ה"דחף לאו בר כיבוש", בפוגשי את השד הנורא הזה שמשתלט עליי והופך אותי עצמי למי שאני כל כך משתוקק לא להיות – אני יודע שלבד לא אוכל. אני מלא תפילה ממלוא עומק ליבי אל הקב"ה: אנא רחם עליי, אנא עזור לי.

הספקתי להכיר בימים האחרונים – בחסד השם שבכל זאת ריחם עליי – אנשים נהדרים כאן, בלתי שיפוטיים ועם לב רחב כפתחו של אולם, ותודתי נתונה מראש שאוזניכם כרוייה לזעקות התחינה שלי: הצילו!

היום באופן רשמי – אחרי שבועיים של גישושים מאז בחסד ה' הבנתי מהי בעצם המחלה ממנה אני סובל – אני מתחיל.

היום אני מציין שנים עשר יום שאני נקי מכל סוג של שימוש, (וכשעולה לחצי רגע מחשבה חולנית, בחסד ה' עד כה אני חומק ממנה). אני מתפלל לה' ריבון העולמים, שאשאר בנקיות עד סוף היום הזה.

אבא, תרחם.

תודה לכולכם, אוהב אתכם, למרות שאני מכיר כרגע רק מעט מכם. אשמח להכיר עוד – כדי שאוכל להסתייע בכם. אני יודע שלא אצליח להתמודד לבד.

חג שמח, שנקבל את התורה בשמחה ובאמת פנימית.

מנסה להבריא כתב:


אם אתה רוצה להיות איתי בקשר טלפוני, תפנה אליי למייל: matchilshuv@gmail.com.

בהצלחה רבה.
אוהבים.

תודה עמוקה מקרב הלב

ברצוני להודות מעומק הלב לקב"ה וגם לשתף את החברים
שברוך ה' השבת והחג עבר עלי בנקיות,
וב"ה סגרתי שבועיים בנקיות.
עכשיו אני חייב להתקדם.
אני מתפלל לה' שאמצא ספונסר טוב, ושאגיע למפגש טוב,
אני מוכרח להתחיל בתהליך של החלמה,
כי אני מאוד חולה וחיי בסכנה.

אני עדיין לא מצליח להשתחרר לגמרי מהתשוקה הכמוסה (המוזרה והמטופשת) שאזכה להערכה מכם בגלל כתיבתי, שסיפור המסע שלי יהדהד כאן בפורום, שאעורר רגשות "וואו".
דיברתי על זה אתמול בשיחה עם אחד החברים המקסימים שמצאתי כאן (תודה לך! לקבל שיחה בשעה אחת עשרה בלילה של מוצאי שבת וחג, אין זה מן הדברים הטריוויאליים!), וכנראה הגאווה הזאת, ריכוז האגו הזה, היא חלק מהתמהיל של המחלה, של ההתמכרות, של המדרון החלקלק לאיבוד חיי העולם.
ומעניין: כמו כל דבר שקשור להתמכרות, גם פה, העניין הוא פרדוכסלי ולחלוטין למטה מכל היגיון: וכי מה יש להתגאות? בשפלים העמוקים אליהם הגעתי? בחישוף חולשותיי?!
ואם תאמר שהרצון הוא להתגאות על הצלחותיי – את מי אני בא לשקר? כלום אלו ה צ ל ח ו ת י י?! הרי יודע אני שאלמלא נכנעתי והודיתי שחסר אונים אני; שאלמלא התפילה שאני נושא בכל עת מצוא בפני קודשא בריך הוא שיצליח דרכי לשמור היום את עצמי בנקיות (תוך כדי שאני כותב את המילים הללו, אני מ ת פ ל ל אותן!); שאלמלא השיתוף עם החברים – אמצא עצמי בשאול תחתיה, כפשוטו ממש.
ובכן, רציתי לשתף כי כרגע אני נמצא באחד מהרגעים הכי מסוכנים, רגעי סוד העכב"ר, שכבר הובילו אותי למקומות הכי שפלים שאתם יכולים להעלות בדעתכם (אני כנראה מקרה מאוד קשה של התמכרות :-( . למה אני כותב את זה? כדי לנסות לסחוט חיבוק? כדי לנסות לעורר אמפתיה? לשם מה זה נחוץ?):
רגע של "ריק" בעבודה, מין "בין ערביים" כזה, כלומר רגע שהמשימה כרגע לא הכי ברורה ויש לי האופציה פשוט לשוטט סתם באינטרנט. כעת אני כותב פה, אך עד לא מכבר הייתי מהר מאוד מוצא את עצמי נכנס לצ'ט – עדיין בלי שום עוררות של תאווה, רק סתם ברגשי שיממון – אבל כעבור חצי שעה מצוי בתוך דחף וסער להגיע למימוש.
אז תודה לכם שאתם כאן. שאני יכול לכתוב ולשתף. אני מאחל לעצמי להמשיך את היום בנקיון.
י-ה (אני היום ביום החמש עשרה של הנקיות!) ריבון עלם ועלמיא, הצלח דרכי בבקשה לשמור היום את עצמי בנקיות.
באסירות תודה על שמצאתי כי יש קרן של תקווה.

מנסה להבריא היקר!
כיף לראות שהתחלת לכתוב כאן!
שיהיה המון בהצלחה!!

היום אני בעיצומו של היום השש-עשרה לנקיות. מלא תפילה לה' יתברך שיתן לי הכוח להיות נקי היום. זה לגמרי לא מובן מאליו. זה לגמרי לא בכוחי. זה לגמרי שברירי. אני פוחד מאוד.

כמדי יום נסעתי ברכבת לעבודה. כדרכי, קראתי בספר (על הלכות ממרים ברמב"ם). ואז, תחנה אחת לפני היעד, עלו זוג חברים. העין נזרקה לחצי שניה (מיד הסטתי מבטי) אבל הספקתי לראות זוג חברים (זו"נ) בשיא יופיים ולבלובם. התמלאתי קינאה עזה.

פתאום הבנתי שהרבה פעמים הלכתי להשתמש בסם התאווה בעקבות קנאה. העין ראתה נעורים יפים, מראות משכרים; וקינאתי. שלי לא הייתה נערות (וי"ו שרוקה) שובבה, חופשית; שאני "נעול" וכו' וכו', ואז מתנחם בזרועות הפנטזיה שלוכדת אותי ומובילה אותי בגרוני לממשה.

חולשה נפלה עליי. הקפדתי מאוד לא להסתכל לעברם (כמו להכעיס התיישבו במושבים שלצידי); המחשבות העמומות, המרוחקות, שטרם התקרבו, עדיין עמדו שם בקצה מנהרת האופל. קמתי ממקומי והלכתי לעבר הדלת. כשנפתחה, הלכתי במהירות עם עיניים מושפלות. לא נעים למכורים ללכת כעת ברחוב, בטח לא ביציאה מן הרכב בשעה עמוסה כשעת בוקר.

תיכננתי מראש להתקשר לחבר טלפוני אבל לא היה לי חשק גדול. כעת, מעט החשק שהיה, נעלם. הרגשתי כמי שהרוח יצאה ממפרשיו.

אבל אני יודע שאלו הרגעים הכי מסוכנים ואילצתי עצמי להתקשר בכל זאת. כמו כולם כאן בשמור עיניך, גם החבר הזה, שזו לי השיחה הראשונה עמו, פשוט אדם נפלא.

בפתח השיחה מיד אחרי בוקר טוב והזדהות אמרתי לו, לא כמנטרה (כמו שלפעמים אני קצת אומר) אלא ברגש אמיתי: אני חסר אונים. אני לא יכול להתמודד עם הקינאה הזאת לבד. אני זקוק לעזרת ה'. ולעזרתך.

השיחה זרמה, ונרגעתי.

תודה לה', תודה לכם. השיתוף עוזר. אני נקי בינתיים נכון לשעה זו וזה לא מובן מאליו! אני מלא תפילה להמשיך להיות נקי היום.

וואו חבר,
רק התחלת ואתה עוקף פה את כולם,
בכנות שלך,
באמיתיות שלך,
בחיפוש העיקש אחרי פיתרון,
בהשקעת כל המאמצים,
ב,,
בבדיוק מה שצריך בשביל להצליח במלחמת החיים שלנו !!!

המשך הלאה בהצלחה מרובה !!

אוהב אריאל

אלך בדרכו של מו"ר טהריני, ואשתף אתכם בכעס שניהל אותי היום. אני משתף קודם כל בשביל לשתף, כדי להוציא מהלב. מעבר לכך, אני מתחיל לקלוט שהכעסים, הפחדים, הקנאות, הטינות – כל אלו הם המה הקרקע הפורייה שבתוכה משרישים שורשים הדחפים ההרסניים והארסיים של זרועות התמנוניות של התאווה הארורה.

(אגב ההתמכרות לתאווה מתחילה להיראות לי קצת כמו נגעים סרטניים שבהתחלה מזדהים לגוף כמו תאיו שלו עצמו – כי איזה בן אנוש לא שומר טינה? לא מקנא? אינו פוחד? אינו כועס? – ואז מתרבים ומתרבים במהירות מסחררת ובכמויות בלתי מתקבלות על הדעת, בלי שהמוח יכול לפקד עליהם ולשלוט בהם, וכך הורסים את הגוף מבפנוכו. כך הנגעים הסרטניים של ההתמכרות, הטינה, הכעס, הקנאה – הופכים מהר מאוד לדחף מפלצתי שהופך אותי למכונה מטורפת לחלוטין, שעובדת במלוא המרץ בצורה מואצת אלף פעמים ככה מאשר במצב נורמלי – וכל זאת בניגוד לעצמי שלי, בניגוד למי שאני, למה שאני מאמין, חלומותיי ומאוויי ושאיפותיי האמיתיים.)


***
ובכן,

הגעתי לביתי בערב, וכמובן בלי שהות הרבה עליי לקפוץ לתוך מטלות הסיוע בבית עם הילדים – להתחיל לחמם את האוכל, להכינם בצלחות, ולהתיישב עמהם לאכול, יחד עם אשתי.
ההתחלה נראית סבירה. הצלחות מוכנות על השולחן עם האוכל. הבן מתיישב יפה, וגם אשתי. גם אני.

אני רעב. ילדה אחת במקלחת עדיין, אחרת משחקת עם הפאזל, ולמרות קריאות חוזרות ונשנות לא באה. הכעס מתחיל לעלות לי לגרון. זה כעס שנובע מלחץ, אני רוצה שהם כבר יאכלו, שאשתי תהא מרוצה, שהם יילכו לישון מוקדם, בלי כל הצורך הזה בגערות ובצעקות. (אשתי בצדק מאוד מקפידה שילכו לישון, ואני מקפיד על כך הרבה בגלל קפדנותה).

בשלב כלשהו איבדתי את זה. הרמתי את הקול לא אחת. הייתי זועף ולא נעים.
אשתי ביקשה שאקח חסות על אחד מן הילדים ואדאג שיאכל, אבל לא הייתה לי סבלנות. סיימתי את האוכל, ולא יכולתי באמת לעזור בהאכלתם, פשוט לא הייתה לי סבלנות. הייתי עצבני. רק גערתי ופה ושם גם לכלל צעקות זה הגיע.

ואז התברר שאני צריך ללכת לחנות. הלכתי. בכוונה נשארתי שם זמן מה, כדי שלא ארדים את הילדים עם צעקות. כדי שארגע. חזרתי רגוע יותר, אבל קצת מבואס. אולי קצת הרבה.
מדוע אינני יכול לשלוט על הכעס?

***

חייב לציין. אשתי אחרי לידה, לפני שבועיים ילדה ב"ה.
כשהודעתי לה שמחר יש מפגש בערב, התכרכמו פניה. אחר זמן שאלה אותי אם זה הגיוני ששבועיים אחרי לידה אלך בערב ואמנע ממנה עזרה שהיא כה זקוקה לה. למה לא תדחה, אם זה מלווה אותך זמן רב כל כך.
אמרתי לה שאני לא מוכן לוותר על זה. שאני חושש שמא אם אדחה, לא אפנה עוד. ואני באמת מפחד. מלא פחד לעזוב אתכם, את התכנית. אני כבר מתחיל להרגיש אותות ראשונים של הפלא מדגדגים לי בקצה קצהו שמץ מינהו (מקווה שאני לא סתם מדמיין לעצמי בהתלהבות מטופשת).
נראה לכאורה שהבינה.

***

לסיום, אני חסר אונים. אני לא יכול להתמודד לבד, זה ברור לי היום כשמש בצהריים. אני חייב לעזרת ה', ואני מתפלל לו שיעניקנה לי ברוב חסדו.
מודה לכם על עזרתכם. אתם נפלאים, ומבקש מכם: המשיכו לתתה לי, כי אחרת אנה אני בא.
ליל מנוחה, לילה נקי.

מנסה להבריא כתב:



אבל באמת אני חש שהשיתוף-השוטף כאן מאוד עזר לי להישאר מחובר ונקי. זה גם מאוד תורם לאחרים. ממליץ לך להתמיד (אבל לא באובססיה ולא על חשבון פעולות התכנית. בקיצור, לא כמוני... וכבר היה מי שכתב בדורות הקודמים, שהתלמיד צריך להיזהר שלא לדבוק בחסרונותיו של רבו... ).

***

לגבי הזו"נ שהוציא מאיזו"ן . אחד הכלים שמוצעים בתוכנית הוא להתפלל בצורה מפורטת שיהיה להם טוב בכל התחומים, להחליף את התנועה הנפשית האלימה של הלקיחה מהם, בתנועה נפשית עדינה של נתינה להם.

אודה ואתוודה: בתחילת הדרך הרגשתי שזה לא עובד לי. הרגשתי שזה אפילו קושר אותי אל הבחורה. אוקיי, קלטתי אותה וסובבתי את הראש, תן להמשיך הלאה!... אבל, היום זה ממש עוזר לי. פעמים רבות אני קולט משהו וישר אומר, כמעט אוטומטית (בחסד אלוקים!): "ברך אותה!" ואולי עוד כמה מילים, ומאוד משתחרר.

זה מתחבר לסיפור, שקראתי כאן (לפחות) פעמיים באתר, בהקשרים שונים: חכם סיני אחד הגיע עם תלמידו לשפת נהר. הם ראו שם נערה יפהפייה שלא ידעה איך לחצות את הנער. החכם הרכיב אותה על כתפיו והעביר אותה את הנהר ("דמיא עליה ככשורא"...). כעבור שעתיים העז התלמיד ושאל את החכם כיצד עשה מעשה כזה. השיב לו החכם: "אני כבר הורדתי אותה מזמן, ואתה ממשיך לסחוב אותה כבר שעתיים!...".

כשאני מברך מישהי, אני כאילו "תקוע" איתה לזמן קצר (וכאמור, אני כבר לא מרגיש כך), אבל זה עדיף בהרבה מאשר "לקחת" אותה ולהיות תקוע איתה לנצח נצחים.

הזכרת לי בדיחה. פעם אברך הלך ברחוב, וכמובן עיניו מושפלות היו. לפתע נתקל בעמוד. האברך התנצל מיד: "סליחה גברתי"...

***

טוב להודות לה' שאני נכנס ליום הטו"ב (ה17) לנקיות. מתפלל לה' מעומק הלב שאצליח לסיים את היום בנקיות.

הבוקר התחיל מאתגר מאוד. הרגשתי חסר אונים (לא מול התאווה, אלא מול סיטואציה אחרת), זועם, מלא קנאה. הכול נראה היה לי שחור וקודר. התקשרתי לאחד החברים הכה מקסימים - ה' אני אסיר תודה על שזימנת אותי להיות במחיצה אחת עם כאלה אנשים! - הוא ייעץ לבקש מה' להשתחרר רק לשעה מהכעסים, מהפחדים, מהקנאות, מראיית השחורות. וכך עשיתי, וזה עוזר. לא נכנסתי לגן עדן, אבל זה בהחלט מיקל.

הוא אמר לי עוד משהו שחשוב לי לכתוב:
בוודאי שהרגשות אינן המצאה, הן קיימות. אבל הרבה פעמים הן מעוותות את המציאות. צריך לבקש מה' שהן לא יעוותו, שלא ילפתו אותנו ויעיקו עלינו (ובכך יתחילו להפרות את החיידקים הרעילים). שישחרר אותנו. ה' שומע.

יום טוב ונקי לכולם!

אוהבים!
שמח לשמוע שה' שחרר אותך, ולו במעט.

עברתי על הודעותך פה בפורום,
ואני מאחל לך הרבה הצלחה,
הרבה כוח, אבל לאט לאט עוד יום ועוד יום והישועה תבוא, ותראה הרבה ניסים בכל תחומי החיים,

אוהבים.

עבר עליי יום קשה מאוד, מבחינה רגשית, כל היום - קושי ממש, פחד, אימה, ואז גם תיעוב עצמי. מבחינת העמידה שלי מול עצמי. עמידה שלי מול החיים.
לראשונה השתתפתי בקבוצה. חסד ה'. הייתה הרגשה טובה, אולם בסיומה הייתה לי שיחה עם אחד החברים, שעשתה לי רע מאוד מבחינה רגשית, ממש הבנתי עומק חדש בחוסר האונים שלי. ממש כאב, כמעט ברמה הפיזית.
ככל הנראה ההימנעות שלי - בחסד אלוקים כי לא בכוחי הוא - מהבריחה מן העצמי שלי על מצוקותיו ועל אתגריו, מן החיים על קושייהם ונפתוליהם אל עבר המימוש, מפגישה אותי עם עצמי, אולי לראשונה.
כואב מאוד.
תודה לכל האוזניים הקשובות. אתם מסייעים לי מאוד. יום לא קל, אבל -- חסדי ה': נקי!
אני חייב ללמוד על הסבלנות. אני יודע שהמחלה שלי והראש החולה שלי מקשים עליי עם זה מאוד.
מתפלל מכל הלב אל ה': שמור אותי נקי הלילה!

חייב לישון, עייף מאוד מהעומס הריגשי.
ליל מנוחה לכולם, לילה נקי.

מנסה להבריא כתב:


מעניין שדווקא חשבתי לכתוב את זה, ובסוף בשעת הלילה המאוחרת זה היה נראה לי לא קשור. יש גם צד שני למטבע: אדם שנתקל באשה ובטוח שהוא נתקל בעמוד...

לגבי רגשות, בדיוק קראתי בספר "צעד קדימה לפעולה", כמה חשובים הפתגמים הקצרים להחלמה. האמת שפעמים רבות הם מורכבים משלוש-ארבע מילים. אז הנה משפט אחד כזה. משפט שחשוב שאזכור ואשנן: "רגשות אינם עובדות"!